שבת, פרק יד
לחץ כאן לתצוגת הדפסה

שבת, פרק יד

שבת, פרק יד

 

משנה א
שְׁמוֹנָה שְׁרָצִים הָאֲמוּרִים בַּתּוֹרָה,
הַצָּדָן וְהַחוֹבֵל בָּהֶן - חַיָּב.
וּשְׁאָר שְׁקָצִים וּרְמָשִֹים,
הַחוֹבֵל בָּהֶן - פָּטוּר.
הַצָּדָן לְצֹרֶךְ - חַיָּב; שֶׁלֹּא לְצֹרֶךְ - פָּטוּר.
חַיָּה וָעוֹף שֶׁבִּרְשׁוּתוֹ,
הַצָּדָן - פָּטוּר, וְהַחוֹבֵל בָּהֶן - חַיָּב.
 
ברטנורא משנה א  
שמונה. החולד והעכבר כו'. המנויין בפרשת "ויהי ביום השמיני". 
הצדן חייב. שיש במינן נצוד. 
והחובל בהן חייב. דיש להן עור, והויא לה חבורה שאינה חוזרת, וחייב משום "מפרק" שהיא תולדה ד"דש".
אי נמי: כיון דיש להן עור, נצבע העור בדם הנצרר בו וחייב משום צובע. 
ושאר שקצים ורמשים. כגון תולעים וחלזונות ועקרבים, החובל בהם פטור, דאין להם עור. 
שלא לצורך פטור. דאין במינן נצוד. 
חיה ועוף שברשותו, הצדן פטור. שהרי נצודים ועומדים הן. 
והחובל בהן חייב. דיש להן עור, ואין החובל חייב בכל הני דתנינן במתניתין אלא בצריך לדם, אבל אם לא חבל אלא להזיק, הא קיי"ל כל המקלקלים פטורים.
 
משנה ב
אֵין עוֹשִֹין הִילְמִי בַּשַּׁבָּת,
אֲבָל עוֹשֶֹה הוּא אֶת מֵי הַמֶּלַח,
וְטוֹבֵל בָּהֶן פִּתּוֹ, וְנוֹתֵן לְתוֹךְ הַתַּבְשִׁיל.
אָמַר רַבִּי יוֹסֵי: וַהֲלא הוּא הִילְמִי, בֵּין מְרֻבֶּה וּבֵין מֻעָט?
וְאֵלּוּ הֵן מֵי מֶלַח הַמֻּתָּרִין.
נוֹתֵן שֶׁמֶן בַּתְּחִלָּה לְתוֹךְ הַמַּיִם אוֹ לְתוֹךְ הַמֶּלַח.
 
ברטנורא משנה ב  
אין עושין הילמי. מי מלח מרובים שנותנים לתוך ירקות שכובשין אותן להתקיים. 
אבל עושין. מי מלח מועטים, כדי לטבל בהן פתו, או לתוך התבשיל. 
והלא היא הילמי בין מרובה בין מועט? כלומר אם המרובים אסורים אף המועטים אסורים, דיאמרו מלאכה מרובה אסורה ומלאכה מועטת מותרת, אלא אלו ואלו אסורים, מפני שהוא כמעבד ומתקן את האוכל הניתן בתוכו כדי שיתקיים. 
ואלו הן המותרים. נותן שמן בתוך המים בתחלה, קודם שיתן המלח, או נותן שמן בתחלה לתוך המלח, קודם שיתן את המים, דהשמן מעכבו, שאין המלח מתערב יפה עם המים ומתיש את כחו. אבל לא יתן מים ומלח בתחילה ואחר כך את השמן, דמשעה שנותן מים ומלח יחד הוא נראה כמעבד.
ואין הלכה כרבי יוסי.
 
משנה ג
אֵין אוֹכְלִין אֵזוֹבְיוֹן בַּשַּׁבָּת,
לְפִי שֶׁאֵינוֹ מַאֲכַל בְּרִיאִים,
אֲבָל אוֹכֵל הוּא אֶת יוֹעֶזֶר, וְשׁוֹתֶה אַבּוּב-רוֹעֶה.
כָּל הָאֹכָלִין אוֹכֵל אָדָם לִרְפוּאָה, וְכָל הַמַּשְׁקִין שׁוֹתֶה,
חוּץ מִמֵּי דְקָלִים וְכוֹס עִקָּרִים, מִפְּנֵי שֶׁהֵן לִירוֹקָה;
אֲבָל שׁוֹתֶה הוּא מֵי דְקָלִים לִצְמָאוֹ,
וְסָךְ שֶׁמֶן עִקָּרִין שֶׁלֹּא לִרְפוּאָה.
 
ברטנורא משנה ג  
אזוב יון. מין אזוב שגדל בין הקוצים וממית התולעים שבמעים.
שאינו מאכל בריאים. ומוכחא מלתא דלרפואה אכיל ליה, ואסור לאוכלו בשבת גזירה שמא ישחוק סממנים, דהוי תולדה דטוחן. 
אבל אוכל הוא את יועזר. דהרבה אוכלין אותו כשהן בריאים. יועזר, פולי"ו בלע"ז והוא מכלה התולעים שבכבד.  
אבוב רועה. עץ שגדל יחידי ואין לו ענפים, וקורין אותו בערבי עצא"ל רע"י, והוא טוב למי שניזק על ששתה מים מגולים. 
כל האוכלים אוכל אדם לרפואה. כל דבר שהוא אוכל והבריאים אוכלים אותו, יכול אדם לאוכלו בשבת אף ע"פ שהוא מתכוין לרפואה. 
חוץ ממי דקלים. הם שני אילנות ממיני הדקלים שהיו בארץ ישראל וביניהם מעין מים, והשותה מהם כוס ראשון מרפה הזבל שבמעיו, וכוס שני משלשל, וכוס שלישי מנקה את בני מעים עד שאדם מוציאם צלולים כדרך שהכניסם. 
וכוס של עיקרין. לוקחין שרף אילן שקורין לו בערבי זא"ג אלכסנדרי"א, ועשב שקורין לו עשב"א אלסדו"ר, פירוש עשב של שמחה, וכרכום, וכותשין אותן ונותנין את עפרן ביין. והאשה זבה שתשתה מהן שלושה כוסות תרפא.  
מפני שהן לירוקה. בעל חולי הנקרא ירקון, אם ישתה מהן ירפא מחולי הירקון אבל ישאר עקר ולא יוליד, ולכך נקרא כוס עיקרין.
לצמאו. אם אינו חולה.
 
משנה ד
הַחוֹשֵׁש בְּשִׁנָּיו לא יְגַמַּע בָּהֶן אֶת הַחֹמֶץ;
אֲבָל מְטַבֵּל הוּא כְּדַרְכּוֹ, וְאִם נִתְרַפָּא נִתְרַפָּא.
הַחוֹשֵׁשׁ בְּמָתְנָיו לא יָסוּךְ יַיִן וָחֹמֶץ;
אֲבָל סָךְ הוּא אֶת הַשֶּׁמֶן, וְלא שֶׁמֶן וֶרֶד.
בְּנֵי מְלָכִים סָכִין שֶׁמֶן וֶרֶד עַל מַכּוֹתֵיהֶן,
שֶׁכֵּן דַּרְכָּם לָסוּךְ בַּחֹל.
רַבִּי שִׁמְעוֹן אוֹמֵר: כָּל יִשְֹרָאֵל בְּנֵי מְלָכִים הֵם.
 
ברטנורא משנה ד  
לא יגמע את החומץ. ויפלוט, דמוכחא מלתא דלרפואה הוא. ואם מגמע ובולע שפיר דמי. 
לא יסוך בהם יין וחומץ. דאין אדם סך מהן אלא לרפואה. 
אבל לא שמן ורד. לפי שדמיו יקרים ומוכחא מלתא דלרפואה קעביד. 
שכן דרכן לסוך. בלא מכה. 
רבי שמעון אומר כו'. ואין הלכה כרבי שמעון.