לחץ כאן לתצוגת הדפסה

שביעית, פרק ב

שביעית, פרק ב

משנה א

עַד אֵימָתַי חוֹרְשִׁין בִּשְֹדֵה הַלָּבָן עֶרֶב שְׁבִיעִית?

עַד שֶׁתִּכְלֶה הַלֵּחָה.

כָּל זְמַן שֶׁבְּנֵי אָדָם חוֹרְשִׁים לִטַּע בַּמִּקְשָׁאוֹת וּבַמִּדְלָעוֹת.

אָמַר רַבִּי שִׁמְעוֹן: נָתַתָּ תּוֹרַת כָּל אֶחָד וְאֶחָד בְּיָדוֹ;

אֶלָּא בִּשְֹדֵה הַלָּבָן עַד הַפֶּסַח, וּבִשְֹדֵה הָאִילָן עַד עֲצֶרֶת.

 

ברטנורא משנה א

עד אימתי. שדה הלבן. שדה של תבואה וקטנית שאין בו אילן.

הליחה. לחלוחית הקרקע מחמת הגשמים.

מקשאות ומדלעות. קשואים ודלועים. אבל משם ואילך מיחזי כמתקן שדהו לצורך שביעית.

נתת תורת כל אחד בידו. זה אומר כלתה ליחה בתוך שלי, וזה אומר לא כלתה ליחה בתוך שלי.

אלא בשדה לבן. שעתיד לזרעה אחר החרישה, וצריך שתהא רוב ליחה קיימת, אין חורשים אלא עד הפסח.

ושדה אילן. שהיא נטועה כבר, אין צריך שתהא רוב ליחה קיימת, שאין חורשין אותה אלא כדי שירדו הגשמים בעומק הקרקע. הלכך חורשים בה עד העצרת. וכל המשניות הללו דחויות הן, כדאמרינן לעיל בפ"ק, שרבן גמליאל ובית דינו נמנו על שני פרקים הללו שהם פסח ועצרת וביטלום, ומותר לחרוש עד ראש השנה של שביעית.

 

משנה ב

מְזַבְּלִין וּמְעַדְּרִין בַּמִּקְשָׁאוֹת וּבַמִּדְלָעוֹת עַד רֹאשׁ הַשָּׁנָה.

וְכֵן בְּבֵית הַשְּׁלָחִין.

מְיַבְּלִין, מְפָרְקִין, מְאַבְּקִין, מְעַשְּׁנִין עַד רֹאשׁ הַשָּׁנָה.

רַבִּי שִׁמְעוֹן אוֹמֵר: אַף נוֹטֵל הוּא אֶת הֶעָלֶה מִן הָאֶשְׁכּוֹל בַּשְּׁבִיעִית.

 

ברטנורא משנה ב

מזבלין. מכניסין להם זבל.

מעדרים. חופרים בעיקרי האילנות. שכל דבר שהוא לצורך פירות של ששית מותר בתוספת שביעית, ודבר שאינו אלא לצורך תקון האילן אסור, אא"כ הוא דבר שאפילו בשביעית עצמה אין איסורו אלא מדברי סופרים. ובתוספת שביעית לא גזור.

בית השלחין. שאין די לה במי גשמים וצריך להשקותה, תרגום "והוא עיף" (בראשית כה) – "והוא משלהי".

מיבלין. חותכין היבלת. מומין הנולדין באילן.

מפרקין העלין מעל האילן להקל מעליו.

מאבקין שרשים המגולים מכסים אותן באבק.

מעשנין תחת האילן להמית התולעים הגדלים בו.

אף נוטל את העלין. בשביעית עצמה. ותנא קמא לא אמר אלא מפרקין את העלין בתוספת שביעית לבד. ואין הלכה כרבי שמעון.

 

משנה ג

מְסַקְּלִין עַד רֹאשׁ הַשָּׁנָה.

מְקַרְסְמִין, מְזָרְדִין, מְפַסְּלִין עַד רֹאשׁ הַשָּׁנָה.

רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ אוֹמֵר: כְּזֵרוּדָהּ וּכְפִסּוּלָהּ שֶׁל חֲמִישִׁית, כָּךְ שֶׁל שִׁשִּׁית.

רַבִּי שִׁמְעוֹן אוֹמֵר: כָּל זְמַן שֶׁאֲנִי רַשַּׁאי בַּעֲבוֹדַת הָאִילָן, רַשַּׁאי אֲנִי בְּפִסּוּלוֹ.

 

ברטנורא משנה ג

מסקלין. מסירין את האבנים.

מקרסמין. כמו מכרסמין בכ"ף, לשון "יכרסמנה חזיר מיער" (תהלים פ), כלומר כורתים וחותכין הענפים היבשים מן האילן.

מזרדין הענפים הלחים. כשהם מרובין רגילים לקצצן, ומניחין מקצת מהן, וזהו זירוד.

מפסלין. שנוטל את הפסולת.

ויש מפרשים: מפסלין לשון "פסל לך" (שמות לד), שחותכים כל הענפים שבאילן כדי שיתעבה.

כזירודה וכפיסולה של חמישית וכו'. תנא קמא לא שרי אלא עד ראש השנה של שביעית. ורבי יהושע סבר כשנת חמישית כן ששית. מה חמישית נכנסת לששית, כך ששית נכנסת לשביעית. וכמו שמזרדין של חמישית בששית, כך מזרדין של ששית בשביעית. ורבי שמעון אומר מעצרת ואילך, שהוא נאסר בעבודת (הארץ) [האילן], נאסר נמי בזירוד ופיסול. ושלוש מחלוקות בדבר, והלכה כתנא קמא.

 

משנה ד

מְזַהֲמִין אֶת הַנְּטִיעוֹת,

וְכוֹרְכִין אוֹתָן, וְקוֹטְמִין אוֹתָן, וְעוֹשִֹין לָהֶן בָּתִּים,

וּמַשְׁקִין אוֹתָן עַד רֹאשׁ הַשָּׁנָה.

רַבִּי אֶלְעָזָר בַּר צָדוֹק אוֹמֵר: אַף מַשְׁקֶה הוּא אֶת הַנּוֹף בַּשְּׁבִיעִית, אֲבָל לא אֶת הָעִקָּר.

 

ברטנורא משנה ד

מזהמין את הנטיעות. כשקליפת האילן נושרת, מדביקים שם זבל להבריאו כדי שלא ימות האילן.

ויש מפרשים: מזהמין - שמושחים האילנות בדבר שריחו רע כדי שיברחו התולעים מן הריח או שימותו.

וכורכים. יש מפרשים: שכורכים דבר סביב האילן בקיץ מפני החמה ובחורף מפני הצנה.

ויש מפרשים: כורכים הענפים זו עם זו וקושרין אותם למעלה בראשיהם שלא יהיו נטושים על הארץ.

וקוטמין אותן. יש מפרשים: לשים בשרשיהם אפר, תרגום אפר קטמא.

ויש מפרשים: שובר הראשים, כמו "נקטם ראשו" [סוכה כט:]:

ועושים להם בתים. רגילים לעשות לאילן גדר אמה סביבותיו וממלאים אותו עפר.

ויש מפרשים: שעושים לו סוכה מלמעלה להגן עליו מן החמה או מן הצנה.

על הנוף של האילן, אבל לא על העיקר, שלא יעשה בשביעית כדרך שעושה בשאר השנים. ואין הלכה כרבי אליעזר ברבי צדוק, אלא אסור להשקות האילן בשביעית בין על הנוף בין על העיקר.

 

משנה ה

סָכִין אֶת הַפַּגִּים וּמְנַקְּבִים אוֹתָן עַד רֹאשׁ הַשָּׁנָה.

פַּגֵּי עֶרֶב שְׁבִיעִית שֶׁנִּכְנְסוּ לַשְּׁבִיעִית,

וְשֶׁל שְׁבִיעִית שֶׁיָּצְאוּ לְמוֹצָאֵי שְׁבִיעִית,

לא סָכִין וְלא מְנַקְּבִין אוֹתָן.

 

רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר: מְקוֹם שֶׁנָּהֲגוּ לָסוּךְ - אֵינָן סָכִין,

מִפְּנֵי שֶׁהִיא עֲבוֹדָה;

מְקוֹם שֶׁנָּהֲגוּ שֶׁלֹּא לָסוּךְ - סָכִין.

 

רַבִּי שִׁמְעוֹן מַתִּיר בָּאִילָן, מִפְּנֵי שֶׁהוּא רַשַּׁאי בַּעֲבוֹדַת הָאִילָן.

 

ברטנורא משנה ה

סכין את הפגים. פירות שלא נגמר בישולן, סכין אותן בשמן כשהן מחוברים לאילן למהר בישולן. ופעמים שמנקבים אותן, ומשימים שמן בתוך הנקב. אי נמי מנקבים הפגים כדי שיכנסו בהם גשמים ויתבשלו מהרה.

פגי ערב שביעית. פירות שאין מתבשלים עד תשרי של שביעית, אין סכין ואין מנקבין אותן בששית, מאחר שאין נגמר בישולן עד שתכנס שביעית. ואפילו במקום שנהגו שלא לסוך אסר תנא קמא. ורבי יהודה מפליג בין מקום שנהגו לסוך למקום שלא נהגו לסוך, דבמקום שלא נהגו לסוך, לא מחזיא סיכה עבודה, ושרי.

רבי שמעון מתיר באילן שהוא מלא פירות שביעית, לעשות בו מלאכה במוצאי שביעית, מפני שהוא רשאי בעבודת האילן, אע"פ שהפירות קדושים בקדושת שביעית. והלכה כתנא קמא.

 

משנה ו

אֵין נוֹטְעִין, וְאֵין מַבְרִיכִין, וְאֵין מַרְכִּיבִין עֶרֶב שְׁבִיעִית,

פָּחוֹת מִשְּׁלשִׁים יוֹם לִפְנֵי רֹאשׁ הַשָּׁנָה;

וְאִם נָטַע אוֹ הִבְרִיךְ אוֹ הִרְכִּיב - יַעֲקֹר.

רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר: כָּל הַרְכָּבָה שֶׁאֵינָהּ קוֹלֶטֶת לִשְׁלשָׁה יָמִים, שׁוּב אֵינָהּ קוֹלֶטֶת.

רַבִּי יוֹסֵי וְרַבִּי שִׁמְעוֹן אוֹמְרִים: לִשְׁתֵּי שַׁבָּתוֹת.

 

ברטנורא משנה ו

מבריכין. כופפים זמורת הגפן בארץ ומכסים אותה בעפר.

מרכיבים. מביאים ענף של אילן ומרכיבין אותו על גב אילן אחר שהוא ממינו.

פחות משלושים יום. בגמרא במסכת ראש השנה מוכיח דהנך שלושים יום דקליטה לתנא קמא, ושלושה ימים דרבי יהודה, ושתי שבתות דרבי יוסי ורבי שמעון, צריכין קודם שלושים יום דתוספת שביעית, דבעינן שתקלוט הנטיעה קודם תוספת שביעית, וכולהו סבירא להו תוספת שביעית שלושים יום.

הלכך לתנא קמא דאמר אין קליטה פחותה משלושים יום, צריך שלושים דקליטה, ושלושים דתוספת; לרבי יהודה דאמר בשלושה ימים הוי קליטה, צריך שלושה דקליטה ושלושים דתוספת; לדברי רבי יוסי ורבי שמעון דאמרי שתי שבתות, צריך שתי שבתות לקליטה ושלושים לתוספת. ופירוש קליטה, שתהא הנטיעה נקלטת ונאחזת בשורשיה בארץ. והלכה כרבי יוסי ורבי שמעון.

 

משנה ז

הָאֹרֶז וְהַדֹּחַן וְהַפְּרָגִין וְהַשֻּׁמְשְׁמִין,

שֶׁהִשְׁרִישׁוּ לִפְנֵי רֹאשׁ הַשָּׁנָה,

מִתְעַשְֹּׂרִין לְשֶׁעָבַר, וּמֻתָּרִין בַּשְּׁבִיעִית;

וְאִם לָאו,

אֲסוּרִין בַּשְּׁבִיעִית וּמִתְעַשְֹּׂרִין לַשָּׁנָה הַבָּאָה.

 

ברטנורא משנה ז

האורז. בלע"ז רי"ש.

ודוחן. מילי"ו.

והפרגין. כעין רמון מלא זרע, והזרע שלו מקשקש בתוכו, וקורין לו בערבי כשכ"ש ובלע"ז פפאוור"ו.

והשומשמין. כמין זרע ארוך, ובא"י ממנו הרבה וקורין לו בערבי סומס"ס.

מתעשרים לשעבר. כמעשר שנה שעברה, אם היתה שנה ראשונה ושניה של שמיטה, מעשר שני, ואם שלישית - מעשר עני.

ומותרין בשביעית. כיון שהשרישו בשנה ששית לפני ראש השנה של שביעית, אין בהם קדושת שביעית.

ומתעשרין לשנה הבאה. כשנת לקיטתן, כיון דבאותה שנה השרישו. ואם היא שנה שביעית אין מתעשרין כלל, ויש להן קדושת שביעית. אע"ג דבאילן אזלינן בתר חנטה, ובירק בתר לקיטה, ובתבואה וזיתים בתר שליש, כלומר כשיביאו שליש בישולן אז נתחייבו במעשרות, מכל מקום באורז ודוחן ופרגין ושומשמין, דאין לוקטים אותם כאחד, ואין מביאים שליש בשולם כאחד, אין הולכים בהם אלא אחר השרשה, דבשנה אחת משרשת כל השדה, שהרי בבת אחת זורעים אותן.

 

משנה ח

רַבִּי שִׁמְעוֹן שְׁזוּרִי אוֹמֵר: פּוֹל הַמִּצְרִי שֶׁזְּרָעוֹ לְזֶרַע בַּתְּחִלָּה - כַּיּוֹצֵא בָהֶן.

רַבִּי שִׁמְעוֹן אוֹמֵר: אֲפוּנִין הַגַּמְלוֹנִין - כַּיּוֹצֵא בָהֶן.

רַבִּי אֶלְעָזָר אוֹמֵר: אֲפוּנִין הַגַּמְלוֹנִין - מִשֶּׁתִּרְמְלוּ לִפְנֵי רֹאשׁ הַשָּׁנָה.

 

ברטנורא משנה ח

פול המצרי. פאשול"י בלע"ז.

שזרעו לזרע. כדי להוציא ממנו זרע לזרוע ולא לאכילה.

כיוצא בהם. בתר השרשה, כאורז ודוחן, בין לענין מעשרות בין לענין שביעית. ודוקא שזרעו לזרע, אבל זרעו לירק אזלינן בתר לקיטה כירק.

הגמלונין. הגסים.

משתרמלו. שהוקשו ונעשו כמין כיס. ודוגמתו בתרמילו [שבת לא.] שהוא כיס של רועים.

 

משנה ט

הַבְּצָלִים הַסָּרִיסִים וּפוֹל הַמִּצְרִי,

שֶׁמָּנַע מֵהֶם מַיִם שְׁלשִׁים יוֹם לִפְנֵי רֹאשׁ הַשָּׁנָה,

מִתְעַשְֹּׂרִין לְשֶׁעָבַר וּמֻתָּרִים בַּשְּׁבִיעִית;

וְאִם לָאו,

אֲסוּרִים בַּשְּׁבִיעִית וּמִתְעַשְֹּׂרִין לְשָׁנָה הַבָּאָה.

וְשֶׁל בַּעַל - שֶׁמָּנַע מֵהֶם מַיִם שְׁתֵּי עוֹנוֹת; דִּבְרֵי רַבִּי מֵאִיר.

וַחֲכָמִים אוֹמְרִים: שָׁלשׁ.

 

ברטנורא משנה ט

הבצלים הסריסים. שאין עושים זרע כשאר בצלים.

ופול המצרי. שזרעו לירק. דאי זרעו לזרע, הא תנן לעיל דאזלינן ביה בתר השרשה, אפילו לא מנע מהן מים.

שמנע מהם מים שלושים יום. יצאו מתורת ירקות הגדלות על כל מים, ונעשו כשדה בית הבעל שמספקת במי גשמים, הלכך מתעשרין לשעבר.

ושל בעל. שדה שהיא בעמק, ומלוחלחת, ואין צריך להשקותה. ומכל מקום לירק צריכה השקאה. משום הכי קתני שמנע מהם מים שתי עונות, זמן השקאתה שרגילין להשקותה קרי עונה. והלכה כחכמים.

 

משנה י

הַדְּלוּעִין שֶׁקִּיְּמָן לְזֶרַע -

אִם הֻקְשׁוּ לִפְנֵי רֹאשׁ הַשָּׁנָה וְנִפְסְלוּ מֵאֹכֶל אָדָם,

מֻתָּר לְקַיְּמָן בַּשְּׁבִיעִית;

וְאִם לָאו, אָסוּר לְקַיְּמָן בַּשְּׁבִיעִית.

הַתְּמָרוֹת שֶׁלָּהֶן אֲסוּרוֹת בַּשְּׁבִיעִית.

וּמַרְבִּיצִין בְּעָפָר לָבָן; דִּבְרֵי רַבִּי שִׁמְעוֹן.

 

רַבִּי אֱלִיעֶזֶר בֶּן יַעֲקֹב אוֹסֵר.

מְמָרְסִין בָּאֹרֶז בַּשְּׁבִיעִית.

רַבִּי שִׁמְעוֹן אוֹמֵר: אֲבָל אֵין מְכַסְּחִין.

 

ברטנורא משנה י

הוקשו. נתיבשו ונעשו קשין.

אסור לקיימן בשביעית. שפירות שביעית אסור להניחן לזרע.

התמרות. הציץ קודם שיפתח דומה לתמרה, וכמוהו "נקטם ראשו ועלתה בו כתמרה" בפרק לולב הגזול [לג.].

פירוש אחר: תמרות כעין לולבי גפנים.

מרביצין בעפר לבן. כלומר משקים שדה לבן. וכן הלכה שמשקים שדה לבן ערב שביעית כדי שיצאו ירקות בשביעית, ולא עוד אלא שמשקים אותו בשביעית כדי שיצאו ירקות למוצאי שביעית.

ממרסין באורז. משקין עפר האורז ומערבין אותו במים, כמו "נתנו לממרס" ביומא [מג:]:

 

אבל לא מכסחין. שאין חותכים העלין של האורז, תרגום "לא תזמור" - לא תכסח. והלכה כרבי שמעון.