לחץ כאן לתצוגת הדפסה

שביעית, פרק ו

שביעית, פרק ו

משנה א

שָׁלשׁ אֲרָצוֹת לַשְּׁבִיעִית.

כָּל שֶׁהֶחֱזִיקוּ עוֹלֵי בָבֶל, מֵאֶרֶץ יִשְֹרָאֵל וְעַד כְּזִיב,

לא נֶאֱכָל וְלא נֶעֱבָד;

 

וְכָל שֶׁהֶחֱזִיקוּ עוֹלֵי מִצְרַיִם, מִכְּזִיב וְעַד הַנָּהָר

וְעַד אֲמָנָה,

נֶאֱכָל אֲבָל לא נֶעֱבָד;

מִן הַנָּהָר וּמֵאֲמָנָה וְלִפְנִים, נֶאֱכָל וְנֶעֱבָד.

 

ברטנורא משנה א

שלוש ארצות לשביעית. חלוקות לענין דין שביעית.

כל שהחזיקו עולי בבל. עזרא וסיעתו כשעלו מבבל.

לא נאכל ולא נעבד. שעבודת הארץ ההיא אסורה בשביעית, ואם נעבדה וגדלה אסור לאכול מאותן גדולים.

פירוש אחר, ועיקר: לא נאכל לאחר שביעית בלא ביעור ולא נעבד בשביעית.

מכזיב ועד הנהר ועד אמנום. כזיב משוך כלפי הצפון לצד מזרח, ורצועה יוצאת מעכו שיושבת ברבועה של א"י במקצוע צפונית מזרחית, ואותה רצועה משוכה כלפי צפון, והולכת עד כזיב. ורצועה אחרת משוכה מעכו כלפי מזרח, ובה הנהר האמור כאן, ואלו השתי רצועות כבשום עולי מצרים ולא כבשום עולי בבל.

ועד אמנום. הוא הר ההר הכתוב בגבולות הארץ בפרשת אלה מסעי, "תתאו לכם הר ההר", מתרגמינן בירושלמי "טורי אמנום". והוא בצפונה של א"י לצד מערב אצל הים הגדול, וגם זו לא כבשו עולי בבל, הלכך נאכל לאחר הביעור, ולאידך לישנא אם נעבד בשביעית נאכל, דקדושה ראשונה קדשה לשעתה ולא קדשה לעתיד לבא, ולא נעבד, דלענין עבודה החמירו לאסור מדרבנן.

מנהר ומאמנום ולפנים. כך כתוב בכל הספרים, וטפי הוה ניחא אי הוה גרסינן "ולחוץ". ואפשר לפרש בדוחק מהנהר ולפנים מתחלת הנהר ולפנים לצד הנהר חוצה לארץ, וכן מתחילת טורי אמנום ולפנים לצד ההר קרוי לפנים.

 

משנה ב

עוֹשִֹין בַּתָּלוּשׁ בְּסוּרְיָא, אֲבָל לא בַּמְחֻבָּר.

דָּשִׁים וְזוֹרִין וְדוֹרְכִין וּמְעַמְּרִין,

אֲבָל לא קוֹצְרִין וְלא בּוֹצְרִין וְלא מוֹסְקִים.

 

כְּלָל אָמַר רַבִּי עֲקִיבָא.

כָּל שֶׁכַּיּוֹצֵא בוֹ מֻתָּר בְּאֶרֶץ יִשְֹרָאֵל,

עוֹשִֹין אוֹתוֹ בְּסוּרְיָא.

 

ברטנורא משנה ב

סוריא. ארם נהרים וארם צובה שכבש דוד, ואינה כא"י לכל דבר, מפני שכבשה קודם שכבש א"י כולה, ובקצת דינים עשאוה כא"י ובקצתן כחוצה לארץ.

עושים בתלוש. אפילו אצל החשודים, ואילו בארץ ישראל תנן "לא תבור ולא תטחון עמה".

אבל לא במחובר. כגון מסיקה קצירה ובצירה. ודוקא בשמור, אבל במופקר אפילו בארץ מותר. דתניא בתורת כהנים, "מן השמור אי אתה בוצר אבל אתה בוצר מן המופקר". וטעמא דגזור בסוריא במחובר, כדי שלא יהיו מניחים את ארץ ישראל והולכים ומשתקעים בסוריא, ובתלוש התירו כדי שימצאו העניים שבארץ ישראל קצת ריוח בסוריא שהיא קרובה להם, ולא יצטרכו לצאת מארץ ישראל לחוצה לארץ.

כל שכיוצא בו מותר בא"י. מדאורייתא, כגון תלוש, אף ע"ג דמדרבנן אסור בלא שינוי, עושין אותו בסוריא כי אורחיה, ואינו צריך לשנות.

אי נמי: הכי קאמר: כל שכיוצא בו מותר בארץ במופקר, עושים אותו בסוריא אפילו בשמור, אבל במחובר אסור מדרבנן בארץ אפילו במופקר.

 

משנה ג

בְּצָלִים שֶׁיָּרְדוּ עֲלֵיהֶם גְּשָׁמִים וְצִמְּחוּ -

אִם הָיוּ הֶעָלִין שֶׁלָּהֶם שְׁחוֹרִין, אֲסוּרִין;

הוֹרִיקוּ - הֲרֵי אֵלּוּ מֻתָּרִין.

 

רַבִּי חֲנִינָא בֶּן אַנְטִיגְנוֹס אוֹמֵר:

אִם יְכוֹלִין לְהִתָּלֵשׁ בֶּעָלִין שֶׁלָּהֶן, אֲסוּרִין;

וּכְנֶגֶד כֵּן מוֹצָאֵי שְׁבִיעִית מֻתָּרִין.

 

ברטנורא משנה ג

בצלים שירדו עליהם גשמים. בצלים של ששית שנכנסו לשביעית, וירדו עליהם גשמים וצמחו, אם השחירו העלין, בידוע שגדלו והוסיפו, ואתו גדולי שביעית ומבטלים העיקר אע"פ שהוא מרובה, אבל אם הוריקו העלין, אז הולכים וכמשין, ולאו מארעא קא רבו.

אם יכולין ליתלש בעלין. דרך בצלים כשנגמרים יוצאין מעצמן מן הארץ ונוחין ליתלש,ואם העלין חזקים, וכשאוחז בהן יכול ליתלוש הבצלים מן הארץ, אז ודאי גדלו בשביעית.

כנגד כן למוצאי שביעית מותרים. לאו בבצלים של שביעית שיצאו למוצאי שביעית מיירי, דלא מקילינן בהו כולי האי, שגידולי היתר כל שהו יעלו את האיסור. אלא סיפא נמי מיירי בבצלים של ששית, שעקרן בששית וחזר ונטען בשביעית, ולאחר שגדלו מעט בשביעית עקרן וחזר ונטען בשמינית, ומתוך שכבר גדלו בששית לא הוסיפו כי אם מעט בשביעית, ונאסרו. וכשחזרו והוסיפו מעט בשמינית חזר אותו היתר ובטל איסור המועט, שגם של ששית מסייע לבטלו אחר שסוף גדולו היתר. ואין הלכה כרבי חנניה בן אנטיגנוס.

 

משנה ד

מֵאֵימָתַי מֻתָּר אָדָם לִקַּח יָרָק בְּמוֹצָאֵי שְׁבִיעִית?

מִשֶּׁיַּעֲשֶֹה כַּיּוֹצֵא בוֹ.

עָשָֹה הַבַּכִּיר, הֻתַּר הָאָפִיל.

רַבִּי הִתִּיר לִקַּח יָרָק בְּמוֹצָאֵי שְׁבִיעִית מִיָּד.

 

ברטנורא משנה ד

משיעשה כיוצא בו. ממה שנזרע במוצאי שביעית יש גדול כיוצא בזה דתלינן ביה. אי נמי מפני שרבה ההיתר על האסור ונתבטל.

הבכיר. מקום שממהר לבכר פירותיו יותר משאר מקומות.

הותר האפל. דתלינן שממקום הבכיר הביאום.

מוצאי שביעית מיד. לפי שהיו מביאים ירק מחוצה לארץ, והיה רבה על ירק שבארץ ישראל. ואני שמעתי הטעם לפי שבשנים או שלושה ימים עושה כיוצא בו.

 

משנה ה

אֵין מוֹצִיאִין שֶׁמֶן שְֹרֵפָה וּפֵרוֹת שְׁבִיעִית,

מֵהָאָרֶץ לְחוּצָה לָאָרֶץ.

אָמַר רַבִּי שִׁמְעוֹן: שָׁמַעְתִּי בְּפֵרוּשׁ,

שֶׁמּוֹצִיאִין לְסוּרְיָא וְאֵין מוֹצִיאִין לְחוּצָה לָאָרֶץ.

 

ברטנורא משנה ה

שמן שרפה. שמן של תרומה טמאה. מתוך שלשריפה עומד, קרי ליה "שמן שריפה". ומעלה עשו לשרפה בארץ כדאשכחן בקדשים פסולים שהן נשרפים במקומן. וכן פירות שביעית צריכים ביעור בארץ, דכתיב (ויקרא כה) "בארצך תהיה כל תבואתה". ואין הלכה כרבי שמעון.

 

משנה ו

אֵין מְבִיאִין תְּרוּמָה מִחוּצָה לָאָרֶץ לָאָרֶץ.

אָמַר רַבִּי שִׁמְעוֹן: שָׁמַעְתִּי בְּפֵרוּשׁ,

שֶׁמְּבִיאִין מִסּוּרְיָא וְאֵין מְבִיאִין מִחוּצָה לָאָרֶץ.

 

ברטנורא משנה ו

אין מביאין תרומה מחוצה לארץ לארץ. לפי שהתרומה כהנים מחזרין אחריה לבית הגרנות, חיישי רבנן שמא יהיו הכהנים מרדפים אחריה ויצאו חוצה לארץ להביא את התרומה. ואין הלכה כרבי שמעון.