לחץ כאן לתצוגת הדפסה

שביעית, פרק ז

שביעית, פרק ז

משנה א

כְּלָל גָּדוֹל אָמְרוּ בַּשְּׁבִיעִית.

כָּל שֶׁהוּא מַאֲכַל אָדָם וּמַאֲכַל בְּהֵמָה וּמִמִּין הַצּוֹבְעִים,

וְאֵינוֹ מִתְקַיֵּם בָּאָרֶץ -

יֶשׁ לוֹ שְׁבִיעִית וּלְדָמָיו שְׁבִיעִית,

יֶשׁ לוֹ בִּעוּר וּלְדָמָיו בִּעוּר.

וְאֵיזֶה?

זֶה עֲלֵה הַלּוּף הַשּׁוֹטֶה, וַעֲלֵה הַדַּנְדַּנָּה,

הָעֻלְשִׁין, וְהַכְּרֵישִׁין, וְהָרְגִילָה, וְנֵץ הֶחָלָב;

 

וּמַאֲכַל בְּהֵמָה?

הַחוֹחִים וְהַדַּרְדָּרִים;

 

וּמִמִּין הַצּוֹבְעִים?

סְפִיחֵי אִסְטִיס וְקוֹצָה;

יֵשׁ לָהֶם שְׁבִיעִית וְלִדְמֵיהֶן שְׁבִיעִית,

יֵשׁ לָהֶם בִּעוּר וְלִדְמֵיהֶן בִּעוּר.

 

ברטנורא משנה א

כלל גדול.

ולדמיו שביעית. אם מכרן וקבל הדמים שלהם, יש בדמיהן קדושת שביעית.

יש לו ביעור. כשכלה לחיה חייב לבער.

עלה לוף שוטה. אצטריך למתני לוף שוטה משום דתנן בפרק בתרא דעוקצים, עלה לוף שוטה אין מטמא טומאת אוכלים, סד"א הכא נמי לא ליחול עלייהו קדושת שביעית - קמשמע לן.

הדנדנה. בערבי נענ"ע ובלע"ז מינטו"א.

העולשין. תרי גווני עולשין הן: עולשי גינה ועולשי שדה, ובשאר שנים דשכיחי עולשי גינה עולשי שדה לא חשיבי אוכל, ואין מטמא טומאת אוכלים. והכא קמ"ל דבשביעית דאין עולשי גינה מצויין, עולשי שדה חשיבי, ומטמאין טומאת אוכלים ושביעית נוהגת בהן.

וכרישין. נמי תרי גווני נינהו: כרישי גינה וכרישי שדה, וכרישי שדה אצטריך לאשמועינן.

הרגילה. הם חלוגלוגות ובלע"ז בירדולגי"ש.

ונץ החלב. פרחים לבנים כחלב. פירוש אחר: עשב הוא כשנחתך יוצא ממנו חלב.

החוחים והדרדרים. מיני קוצים הן.

אסטיס. הוא שצובעין בו כמין תכלת וקורים לו בערבי ני"ל, וקוצרים אותו והוא צומח. ודומה לספיח, לכך קורהו התנא ספיחי אסטיס.

וקוצה. מין ממיני הצבעים יש אומרים שהוא אלעצפו"ר בערבי.

יש להן שביעית. קדושת שביעית נוהגת בהן שלא להפסידם ושלא לעשות בהם סחורה.

ויש להם ביעור. כשיגיע זמן הביעור צריך לבערם, ולקמן בפנים מפורשים דיני הביעור.

 

משנה ב

וְעוֹד כְּלָל אַחֵר אָמְרוּ.

כָּל שֶׁאֵינוֹ מַאֲכַל אָדָם וּמַאֲכַל בְּהֵמָה וּמִמִּין הַצּוֹבְעִין,

וּמִתְקַיֵּם בָּאָרֶץ -

יֶשׁ לוֹ שְׁבִיעִית וּלְדָמָיו שְׁבִיעִית,

אֵין לוֹ בִּעוּר וְאֵין לְדָמָיו בִּעוּר.

אֵי זֶהוּ?

עִקַּר הַלּוּף הַשּׁוֹטֶה, וְעִקַּר הַדַּנְדַּנָּה,

וְהָעַקְרַבָּנִין, וְהַחַלְבִּיצִין, וְהַבּוּכְרִיָּא;

 

וּמִמִּין הַצּוֹבְעִים:

הַפּוּאָה וְהָרַכְפָּה;

יֵשׁ לָהֶם שְׁבִיעִית וְלִדְמֵיהֶן שְׁבִיעִית,

אֵין לָהֶם בִּעוּר וְלא לִדְמֵיהֶן בִּעוּר.

רַבִּי מֵאִיר אוֹמֵר: דְּמֵיהֶן מִתְבַּעֲרִין עַד רֹאשׁ הַשָּׁנָה.

אָמְרוּ לוֹ: לָהֶן אֵין בִּעוּר, קַל וָחֹמֶר לִדְמֵיהֶן.

 

ברטנורא משנה ב

עיקר. שורש.

ערקבלין. רבותי מפרשים עשב הגדל אצל הדקל ועולה ונכרך סביבות הדקל. ואני שמעתי שהוא עשב שעלין שלו דומות לעקרב.

והחלבצין. השרשים של נץ חלב האמור למעלה.

הבכרייה. קורין לו בערבי כנג"ר.

הפואה. בערבי פו"א ובלע"ז זרויי"א.

הרכפה. שורשים שתחת הקרקע, ושולקין אותן ושותין מימיהן ומי שיש לו תולעים בבטנו ימיתם.

אין להם ביעור. לפי שמתקיימים בארץ ולא כלה לחיה מן השדה לפיכך אין צריך לבערו מן הבית.

דמיהם מתבערים עד ראש השנה. הכי קאמר: דמיהם צריך שיתבערו מן העולם קודם ראש השנה של שמינית. והוא הדין דהוי מצי למתני מתבערים אחר ראש השנה, שאם ישנן לאותן דמים בעולם אחר ראש השנה של שמינית, חייב לבערם בקדושת שביעית.

קל וחומר לדמיהן. ורבי מאיר סבר מחמיר אני בדמיהן יותר מבהן עצמן, דפרי עצמו מינכר ולא אתי למיעבד ביה סחורה, אבל דמים לא מנכרי ואתי למיעבד ביה סחורה. ואין הלכה כרבי מאיר.

 

משנה ג

קְלִפֵּי רִמּוֹן וְהַנֵּץ שֶׁלּוֹ,

קְלִפֵּי אֱגוֹזִים וְהַגַּלְעִינִין -

יֵשׁ לָהֶם שְׁבִיעִית וְלִדְמֵיהֶן שְׁבִיעִית.

הַצַּבָּע צוֹבֵעַ לְעַצְמוֹ;

וְלא יִצְבַּע בְּשָֹכָר,

שֶׁאֵין עוֹשִֹים סְחוֹרָה בְּפֵרוֹת שְׁבִיעִית;

וְלא בַּבְּכוֹרוֹת, וְלא בַּתְּרוּמוֹת,

וְלא בַּנְּבֵלוֹת, וְלא בַּטְּרֵפוֹת,

וְלא בַּשְּׁקָצִים, וְלא בָּרְמָשִֹים.

וְלא יִהְיֶה לוֹקֵחַ יַרְקוֹת שָֹדֶה וּמוֹכֵר בַּשּׁוּק,

אֲבָל הוּא לוֹקֵט וּבְנוֹ מוֹכֵר עַל יָדוֹ.

לָקַח לְעַצְמוֹ וְהוֹתִיר, מֻתָּר לְמָכְרָן.

 

ברטנורא משנה ג

והנץ שלו. פרח שעל הפטמא.

וקליפי אגוזים. כל הני צובעים בהן.

והגלעינים. גרעיני פירות. כגון הגרעינים שבזיתים שמוציאים מהן שמן. וגרעיני תמרים שראוין למאכל בהמה.

צובע לעצמו. דכתיב "לכם" - לכל צרכיכם.

שאין עושים סחורה בפירות שביעית. וצביעה בשכר היינו סחורה.

לא בבכורות ולא בתרומות. דלמא משהי להו לגביה ואתי בהו לידי תקלה. ודוקא בבכור חי גזרו, אבל שחוט שרי למכרו אפילו מדרבנן, ובלבד שלא ימכרנו באטליז.

לא בנבלות ולא בטרפות. דמאחר דכתב רחמנא "טמאים הם", מה צריך לומר תו "וטמאים יהיו לכם"? אלא: אחד לאיסור אכילה ואחד לאיסור הנאה. ואם תאמר: הרי חמור הרי גמל וסוס ופרד, שאני הני דלמלאכתן הן גדלים, ולא אסרו לעשות סחורה אלא בדבר העומד לאכילה. וכל דבר שאיסורו מן התורה אסור לעשות בו סחורה, אבל דבר שאיסורו מדבריהם, אין אסור לעשות בו סחורה, אלא סתם יינן דאף על גב דאיסורו מדבריהם אסור לעשות בו סחורה.

ולא יהא לוקח. כלומר לוקט ומוכר בשוק דנראה כסחורה. אבל כשבנו מוכר על ידו, פירוש בשבילו, אע"פ שהוא לקטן למכרן, לא מיחזי כסחורה.

לקח לעצמו. לקט לעצמו לאכול והותיר, מותר למכרן אפילו הוא עצמו.

 

משנה ד

לָקַח בְּכוֹר לְמִשְׁתֵּה בְנוֹ אוֹ לָרֶגֶל, וְלא צָרַךְ לוֹ -

מֻתָּר לְמָכְרוֹ.

צָדֵי חַיָּה, עוֹפוֹת וְדָגִים, שֶׁנִזְדַּמְּנוּ לָהֶם מִינֵי טְמֵאִין,

מֻתָּרִים לְמָכְרָן.

רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר: אַף מִי שֶׁנִּתְמַנָּה לוֹ לְפִי דַּרְכּוֹ, לוֹקֵחַ וּמוֹכֵר,

וּבִלְבַד שֶׁלֹּא תְּהֵא אֻמָּנוּתוֹ בְּכָךְ.

וַחֲכָמִים אוֹסְרִין.

 

ברטנורא משנה ד

לקח בכור. בעל מום דמותר לזרים.

מותר למכרו. ובלבד שלא ימכרנו אלא בדמים שקנה אותו, שלא ישתכר בו.

מותרין למכרן. דהא כתיב גבי נבלה (דברים יד) "או מכור לנכרי", הא לא אסרה תורה אלא לקיימן לעשות בהן סחורה, אבל בנזדמן מותר.

רבי יהודה אומר אף מי שנתמנה. אעפ"י שאינו צייד, אלא שמצא עופות טמאים, כמו כי "יקרא קן צפור" (דברים כב). ופליג אתנא קמא דאמר ציידי דווקא.

נתמנה. נזדמן, לשון "וימן המלך" (דניאל א).

וחכמים אוסרים. למי שאינו צייד, ואפילו אין אומנתו בכך. וטעמייהו דרבנן, לפי שהציידים שצריכים ליתן מס למלך מאומנותם, התירו להם למכור חיה עופות ודגים טמאים, כדי שיוכלו לפרוע למלך המס שעליהם, אבל שאר כל אדם לא. והלכה כרבי יהודה.

 

משנה ה

לוּלְבֵי זְרָדִים וְהֶחָרוּבִין -

יֵשׁ לָהֶם שְׁבִיעִית וְלִדְמֵיהֶן שְׁבִיעִית,

יֵשׁ לָהֶן בִּעוּר וְלִדְמֵיהֶן בִּעוּר.

לוּלְבֵי הָאֵלָה וְהַבָּטְנָה וְהָאֲטָדִין,

יֵשׁ לָהֶם שְׁבִיעִית וְלִדְמֵיהֶן שְׁבִיעִית,

אֵין לָהֶם בִּעוּר וְלא לִדְמֵיהֶן בִּעוּר;

אֲבָל לֶעָלִין יֵשׁ בִּעוּר, מִפְּנֵי שֶׁנּוֹשְׁרִין מֵאֲבִיהֶן.

 

ברטנורא משנה ה

לולבי זרדין. לולבי אילן ששמו זרדתא.

לולבי האלה. לשון "כאלה וכאלון" (ישעיה ו). בערבי באלו"ט ובלע"ז גלנד"י.

בטנה. מלשון בטנים ושקדים בלשון ערבי פאסת"ק.

ואטדים. מין ממיני הקוצים שצומחים בו גרעינים שחורים קשים והן נאכלים.

אבל לעלים. של כל אלו יש ביעור, דאע"ג דלולבים אין נושרים, ואין אני קורא בהם "ולבהמתך ולחיה - כלה לחיה מן השדה כלה לבהמתך מן הבית", מכל מקום העלים נושרים הן ממקום חיבורן. ולענפים שהם מחוברים בו קרי "אביהן", וכיון שהם נושרים יש להם ביעור.

 

משנה ו

הַוֶּרֶד וְהַכֹּפֶר וְהַקְּטָף וְהַלֹּטֶם,

יֵשׁ לָהֶם שְׁבִיעִית וְלִדְמֵיהֶן שְׁבִיעִית.

רַבִּי שִׁמְעוֹן אוֹמֵר: אֵין לַקְּטָף שְׁבִיעִית, מִפְּנֵי שֶׁאֵינוֹ פְּרִי.

 

ברטנורא משנה ו

וורד. שושן.

והכופר. הוא שקורים לו בערבי אלחנ"א. ויש אומרים שהוא בושם שקורין גרופול"י.

והקטף. אילן אפרסמון.

לוטם. תרגום לוט ולטום. יש אומרים שהוא צינוב"ר בערבי פניולי"ש בלע"ז.

יש להם שביעית ולדמיהן שביעית. והוא הדין דיש להן ביעור ולדמיהן ביעור, ואע"פ שלא נזכר במשנה.

מפני שאינו פרי. ודינן כעצים דאין להם קדושת שביעית משום דהנאתן אחר ביעורן, והתורה אמרה "לאכלה" דומיא דאכילה שהנאתן וביעורן שוה. יצאו עצים דהנאתן אחר ביעורן. ותנא קמא סבר דקטפו זהו פריו. והלכה כרבי שמעון.

 

משנה ז

וֶרֶד חָדָשׁ שֶׁכְּבָשׁוֹ בְּשֶׁמֶן יָשָׁן, יְלַקֵּט אֶת הַוֶּרֶד;

וְיָשָׁן בְּחָדָשׁ, חַיָּב בַּבִּעוּר.

חָרוּבִים חֲדָשִׁים שֶׁכְּבָשָׁן בְּיַיִן יָשָׁן, וִישָׁנִים בְּחָדָשׁ -

חַיָּבִין בַּבִּעוּר.

 

זֶה הַכְּלָל.

כָּל שֶׁהוּא בְּנוֹתֵן טַעַם, חַיָּב לְבַעֵר מִין בְּשֶׁאֵינוֹ מִינוֹ;

וּמִין בְּמִינוֹ - כָּל שֶׁהוּא.

שְׁבִיעִית אוֹסֶרֶת כָּל שֶׁהוּא בְּמִינָהּ,

וְשֶׁלֹּא בְּמִינָהּ - בְּנוֹתֵן טַעַם.

 

ברטנורא משנה ז

ורד חדש שכבשו בשמן ישן. ורד של שביעית שכבשו בשמן של ששית, ילקט את הורד קודם שיגיע זמן הביעור והכל מותר. אבל ורד של שביעית שכבשו בשמן של שמינית, וכבר הגיע זמן הביעור של הורד, חייב לבער את הכל, כדקתני סיפא דשביעית אוסרת מין בשאינו מינו בנותן טעם.

וחרובין חדשים וכו'. הכא מיירי בבא לשתות היין אחר זמן הביעור, דבכל ענין חייב לבער. ואם לא נשתהו החרובים ביין עד זמן הביעור ילקט החרובין והיין מותר כמו בורד, והכי תניא בהדיא בתוספתא.

זה הכלל וכו'. בכל אסורים שבתורה מיירי, דבכולן במינו במשהו ומין בשאינו מינו בנ"ט. ואינה הלכה.

השביעית אוסרת בכל שהוא במינה. לאחר הביעור. אבל קודם הביעור אין בהם קדושת שביעית שיהא אסור להפסידה ולעשות בהם סחורה עד שיהא בהם בנותן טעם, בין במינה בין שלא במינה.

 

ושלא במינה. אפילו לאחר הביעור בנותן טעם.