לחץ כאן לתצוגת הדפסה

שביעית, פרק ח

שביעית, פרק ח

משנה א

כְּלָל גָּדוֹל אָמְרוּ בַּשְּׁבִיעִית.

כָּל הַמְיֻחָד לְמַאֲכַל אָדָם,

אֵין עוֹשִֹין מִמֶּנּוּ מְלוּגְמָא לָאָדָם, וְאֵין צָרִיךְ לוֹמַר לַבְּהֵמָה;

וְכָל שֶׁאֵינוֹ מְיֻחָד לְמַאֲכַל אָדָם,

עוֹשִֹין מִמֶּנּוּ מְלוּגְמָא לָאָדָם, אֲבָל לא לַבְּהֵמָה;

וְכָל שֶׁאֵינוֹ מְיֻחָד לא לְמַאֲכַל אָדָם וְלא לְמַאֲכַל בְּהֵמָה -

חָשַׁב עָלָיו לְמַאֲכַל אָדָם וּלְמַאֲכַל בְּהֵמָה,

נוֹתְנִין עָלָיו חֻמְרֵי אָדָם וְחֻמְרֵי בְהֵמָה;

חָשַׁב עָלָיו לְעֵצִים - הֲרֵי הוּא כְּעֵצִים,

כְּגוֹן הַסִּיאָה וְהָאֵזוֹב וְהַקֻּרְנִית.

 

ברטנורא משנה א

כלל גדול.

מלוגמא. תחבושת ורטיה. ופירוש "מלוגמא" - מלא לוגמא, שדרך אדם ללעוס מלא לוגמיו חטים או תאנים ונותן על גבי מכתו.

אין עושים ממנו מלוגמא. דכתיב (ויקרא כה) "והיתה שבת הארץ לכם לאכלה", מה שהוא מיוחד לכם, דהיינו למאכל אדם, יהיה לאכלה ולא למלוגמא, אבל מה שאינו מיוחד לכם, יהיה בין לאכלה בין למלוגמא. הלכך כל שאינו מאכל אדם עושין ממנו מלוגמא לאדם.

עושין ממנו מלוגמא לאדם אבל לא לבהמה. דכתיב (שם) "ולבהמתך ולחיה אשר בארצך תהיה כל תבואתה לאכול", דבר הראוי לחיה ולבהמה תהיה לאכול לבהמה ולא לעשות לה מלוגמא.

חומרי אדם שאין עושין מהם מלוגמא: וחומרי בהמה. שאסור לשלקן.

הסיאה. עשב שקורין לו בערבי צידר"ג.

ואזוב. צעת"ר בערבי ובלע"ז איספ"ו.

וקורנית. בערבי חש"א ובלע"ז שדריא"ע.

 

משנה ב

שְׁבִיעִית נִתְּנָה לַאֲכִילָה וְלִשְׁתִיָּה וּלְסִיכָה,

לֶאֱכוֹל דָּבָר שֶׁדַּרְכּוֹ לֶאֱכוֹל, וְלָסוּךְ דָּבָר שֶׁדַּרְכּוֹ לָסוּךְ.

לא יָסוּךְ יַיִן וָחֹמֶץ, אֲבָל סָךְ הוּא אֶת הַשֶּׁמֶן.

וְכֵן בִּתְרוּמָה וּבְמַעֲשֵֹר שֵׁנִי.

קַל מֵהֶם שְׁבִיעִית, שֶׁנִּתְּנָה לְהַדְלָקַת הַנֵּר.

 

ברטנורא משנה ב

לאכילה ושתיה וסיכה. בענבים וזיתים מיירי, שיש בהם אכילה ושתיה וסיכה.

לאכול דבר שדרכו לאכול. אע"ג דאמרה תורה "לאכלה ולא להפסד", אין מחייבים אותו לאכול דבר שאין דרך בני אדם לאכלו\ כגון תבשיל שנתקלקל, ולא חיישינן אם הולך לאבוד. וכן דבר שאין דרך בני אדם לאכלו אלא ע"י תיקון ובא הוא לאכלו כמות שהוא בלא תיקון, כגון לאכול תרדין חיין או לכוס חטין חיות אין שומעין לו.

וכן בתרומה וכן במעשר שני. לא נתנו אלא לאכילה ושתיה וסיכה.

שנתנה להדלקת הנר. מה שאין כן בתרומה טהורה. אבל תרומה טמאה מדליקין בה את הנר. ובמעשר שני כתיב (דברים כו) "ולא בערתי ממנו בטמא", אבל בטהור מותר לבער. ובשביעית בין בטמא בין בטהור מותר.

 

משנה ג

אֵין מוֹכְרִין פֵּרוֹת שְׁבִיעִית

לא בְּמִדָּה, וְלא בְּמִשְׁקָל, וְלא בְּמִנְיָן;

וְלא תְּאֵנִים בְּמִנְיָן, וְלא יָרָק בְּמִשְׁקָל.

בֵּית שַׁמַּאי אוֹמְרִים: אַף לא אֲגֻדּוֹת.

וּבֵית הִלֵּל אוֹמְרִים: אֶת שֶׁדַּרְכּוֹ לֶאֱגוֹד בַּבַּיִת, אוֹגְדִין אוֹתוֹ בַּשּׁוּק,

כְּגוֹן הַכְּרֵישִׁין וְנֵץ הֶחָלָב.

 

ברטנורא משנה ג

לא במידה ולא במשקל ולא במנין. כדי שימכרו בזול. אי נמי: מתוך שאין מוכרין אותן כדרך שמוכרים בשאר שנים, ינהגו בהם קדושת שביעית ולא אתו לזלזולי בהו.

אף לא אגודות. שלא ימכור כדרך שמוכרים בשאר שנים.

ונץ חלב. מפורש בפרקין דלעיל.

 

משנה ד

הָאוֹמֵר לַפּוֹעֵל.

הֵא לָךְ אִסָּר זֶה וְלַקֵּט לִי יָרָק הַיּוֹם -

שְֹכָרוֹ מֻתָּר;

לַקֵּט לִי בּוֹ יָרָק הַיּוֹם -

שְֹכָרוֹ אָסוּר.

 

לָקַח מִן הַנַּחְתּוֹם כִּכָּר בְּפוּנְדְּיוֹן.

כְּשֶׁאֶלְקֹט יַרְקוֹת שָֹדֶה אָבִיא לָךְ - מֻתָּר;

לָקַח מִמֶּנּוּ סְתָם -

לא יְשַׁלֵּם לוֹ מִדְּמֵי שְׁבִיעִית,

שֶׁאֵין פּוֹרְעִין חוֹב מִדְּמֵי שְׁבִיעִית.

 

ברטנורא משנה ד

שכרו מותר. ואין בו קדושת שביעית. ואע"ג דשביעית תופסת דמיה, האי לאו דמי שביעית הוא.

לקוט לי בו ירק. לשון מכר הוא, דמשמע לקוט לי שוויו ירק, אבל "לקוט לי" לשון שכירות הוא ולא לשון מכר.

ככר בפונדיון. לא שאמר לו אתן לך פונדיון, רק ככר שוה פונדיון.

כשאלקט ירקות שדה אביא לך מותר. משום דמתנת חנם יהבי זה לזה, לפי שירקות שדה מצויין.

לקח ממנו בסתם. בהקפה כדרך מוכרים בחנות.

לא ישלם לו מדמי שביעית. דהוי כסחורה.

 

משנה ה

אֵין נוֹתְנִין לא לַבַּיָּר, וְלא לַבַּלָּן,

וְלא לַסַּפָּר, וְלא לַסַּפָּן;

אֲבָל נוֹתֵן הוּא לַבַּיָּר לִשְׁתּוֹת.

וּלְכֻלָּן הוּא נוֹתֵן מַתְּנַת חִנָּם.

 

ברטנורא משנה ה

בייר. חופר בורות ומספיק מים לבני העיר, לא יתן לו מדמי שביעית להספיק לו מים לכל תשמישו.

ולא לבלן. מחמם מרחצאות.

ולא לספר. שכר תספורת.

ולא לספן. שכר הספינה.

ולכולן. לכל הני דתנינן במתניתין יכול ליתן מתנת חנם שלא לשם שכרן, ואע"פ שיודע שבשביל שנתן מתנה לא יתבע ממנו שכר.

 

משנה ו

תְּאֵנִים שֶׁל שְׁבִיעִית

אֵין קוֹצִין אוֹתָן בַּמֻּקְצֶה,

אֲבָל קוֹצֶה אוֹתָם בְּחֻרְבָּה.

אֵין דּוֹרְכִין עֲנָבִים בַּגַּת, אֲבָל דּוֹרֵךְ הוּא בַּעֲרֵבָה.

וְאֵין עוֹשִֹין זֵיתִים בַּבַּד וּבַקֹּטֶב,

אֲבָל כּוֹתֵשׁ הוּא וּמַכְנִיס לַבּוֹדִידָה.

רַבִּי שִׁמְעוֹן אוֹמֵר: אַף טוֹחֵן הוּא בְּבֵית הַבַּד וּמַכְנִיס לַבּוֹדִידָה.

 

ברטנורא משנה ו

במוקצה. כלי המיוחד לקוץ בו תאנים קרוי מוקצה.

בחרבה. סכין, לשון חרב. וטעמא משום דכתיב (ויקרא כה) "ואת ענבי נזירך לא תבצור" כדרך הבוצרים.

עריבה. שלושים בה את העיסה.

ובקוטב. עץ גדול וכבד ובראשו אבן גדולה שנותנים על הזיתים בבית הבד, נקרא קוטב.

בודידה. בית הבד קטן כעין עריבה.

רבי שמעון אומר כו'. והלכה כרבי שמעון.

 

משנה ז

אֵין מְבַשְּׁלִין יָרָק שֶׁל שְׁבִיעִית בְּשֶׁמֶן שֶׁל תְּרוּמָה,

שֶׁלֹּא יְבִיאֶנּוּ לִידֵי פְסוּל.

רַבִּי שִׁמְעוֹן מַתִּיר.

וְאַחֲרוֹן אַחֲרוֹן נִתְפָּשׁ בַּשְּׁבִיעִית,

וְהַפְּרִי עַצְמוֹ אָסוּר.

 

ברטנורא משנה ז

שלא יביאנו לידי פסול. שאם נפסל בשביל שמן של תרומה ישרף הכל, ונמצא גורם לפירות שביעית שלא יאכלו.

ורבי שמעון מתיר. להביא קדשים לבית הפסול. ואין הלכה כרבי שמעון.

והאחרון אחרון נתפס בשביעית. כיצד, לקח בפירות שביעית בשר, הבשר והפירות מתבערין בשביעית, לקח בבשר דגים, יצא בשר ונתפס דגים. לקח בדגים שמן, יצאו דגים ונתפס השמן, וחייב לבער הפירות והשמן. נמצא אחרון אחרון נתפס. והפרי של שביעית עצמו אסור לעולם, ומפקינן לה מדכתיב (שם) "כי יובל היא קדש", מה קדש תופס את דמיו, אף שביעית תופסת את דמיה, אי מה קדש תופס את דמיו ויוצא לחולין אף שביעית תופסת דמיה ויוצאת לחולין, ת"ל (שם) "תהיה" - בהוייתה תהא.

 

משנה ח

אֵין לוֹקְחִים עֲבָדִים וְקַרְקָעוֹת וּבְהֵמָה טְמֵאָה,

מִדְּמֵי שְׁבִיעִית;

וְאִם לָקַח, יֹאכַל כְּנֶגְדָּן.

אֵין מְבִיאִין קִנֵּי זָבִים וְקִנֵּי זָבוֹת וְקִנֵּי יוֹלְדוֹת מִדְּמֵי שְׁבִיעִית;

וְאִם הֵבִיא, יֹאכַל כְּנֶגְדָּן.

אֵין סָכִין כֵּלִים בְּשֶׁמֶן שֶׁל שְׁבִיעִית;

וְאִם סָךְ, יֹאכַל כְּנֶגְדּוֹ.

 

ברטנורא משנה ח

יאכל כנגדן. כנגד אותם דמים יקנה משלו דברים שהם לצורך אכילה, ויאכל בקדושת שביעית.

קני זבים וקני זבות. שתי תורים או שני בני יונה, שחייבין להביא הזבים והיולדות.

 

משנה ט

עוֹר שֶׁסָּכוֹ בְּשֶׁמֶן שֶׁל שְׁבִיעִית -

רַבִּי אֱלִיעֶזֶר אוֹמֵר: יִדָּלֵק;

וַחֲכָמִים אוֹמְרִים: יֹאכַל כְּנֶגְדּוֹ.

 

אָמְרוּ לִפְנֵי רַבִּי עֲקִיבָא.

אוֹמֵר הָיָה רַבִּי אֱלִיעֶזֶר.

עוֹר שֶׁסָּכוֹ בְּשֶׁמֶן שֶׁל שְׁבִיעִית, יִדָּלֵק.

אָמַר לָהֶם: שְׁתֹקוּ!

לא אֹמַר לָכֶם מַה שֶּׁרַבִּי אֱלִיעֶזֶר אוֹמֵר בּוֹ.

 

ברטנורא משנה ט

שתוקו לא אומר לכם מה רבי עקיבא אומר בו. רבי עקיבא קבל מרבי אליעזר רבו דמיקל טפי בסיכה, וכשאמרו לו שהיה רבי אליעזר אומר ידלק, אמר להם שתוקו, שאיני רשאי לפרש כמה היה רבי אליעזר מיקל בו, והלכה כחכמים.

 

משנה י

וְעוֹד אָמְרוּ לְפָנָיו.

אוֹמֵר הָיָה רַבִּי אֱלִיעֶזֶר.

הָאוֹכֵל פַּת כּוּתִים כְּאוֹכֵל בְּשַֹר חֲזִיר.

אָמַר לָהֶם: שְׁתֹקוּ!

לא אֹמַר לָכֶם מַה שֶּׁרַבִּי אֱלִיעֶזֶר אוֹמֵר בּוֹ.

 

ברטנורא משנה י

כאוכל בשר חזיר. לאו דוקא, שאין האוכל פת כותי לוקה מן התורה אלא מכת מרדות מדרבנן.

מה רבי אליעזר אומר בו. דמיקל בו טפי.

 

משנה יא

מֶרְחָץ שֶׁהֻסְּקָה בְּתֶבֶן אוֹ בְּקַשׁ שֶׁל שְׁבִיעִית,

מֻתָּר לִרְחוֹץ בָּהּ.

וְאִם מִתְחַשֵּׁב הוּא, הֲרֵי זֶה לא יִרְחֹץ.

 

ברטנורא משנה יא

 

ואם מתחשב הוא. אם אדם חשוב הוא שבני אדם למדים ממנו, צריך להחמיר על עצמו.