לחץ כאן לתצוגת הדפסה

שביעית, פרק ט

שביעית, פרק ט

משנה א

הַפֵּיגָם, וְהַיַּרְבּוּזִין הַשּׁוֹטִים, וְהַחֲלַגְלוֹגוֹת,

כֻּסְבָּר שֶׁבֶּהָרִים, וְהַכַּרְפַּס שֶׁבַּנְּהָרוֹת, וְהַגַּרְגֵּר שֶׁל אֲפָר -

פְּטוּרִין מִן הַמַּעַשְֹרוֹת, וְנִלְקָחִים מִכָּל אָדָם בַּשְּׁבִיעִית,

שֶׁאֵין כַּיּוֹצֵא בָהֶם נִשְׁמָר.

 

רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר: סְפִיחֵי חַרְדָּל מֻתָּרִין, שֶׁלֹּא נֶחְשְׁדוּ עֲלֵיהֶן עוֹבְרֵי עֲבֵרָה.

רַבִּי שִׁמְעוֹן אוֹמֵר: כָּל הַסְּפִיחִין מֻתָּרִין,

חוּץ מִסְּפִיחֵי כְרוּב, שֶׁאֵין כַּיּוֹצֵא בָהֶם בְּיַרְקוֹת שָֹדֶה.

וַחֲכָמִים אוֹמְרִים: כָּל הַסְּפִיחִין אֲסוּרִין.

 

ברטנורא משנה א

הפיגם. עשב שקורין רוט"א בלע"ז.

והירבוזין. אספרג"י בלע"ז. והשוטים הם אספרג"י של שדות אותן שאינן של גנות.

והחלגלוגות. בערבי רגל"א ובלע"ז ווירדולאג"ש.

וכוסבר. קוליאנד"ר בלע"ז. ודוקא של הרים אבל של גינה חשוב הוא. וכן כרפס של נהרות דוקא אבל לא של גינה.

כרפס. אפיי"ו בלע"ז.

גרגיר. אוריג"א בלע"ז.

שבאפר. הגדל באחו. אבל של גינה חשוב הוא.

פטורים מן המעשר בכל השנים, כדמפרש טעמא שאין כיוצא בהן נשמר, שאינן נחשבין בעיני בעליהן ומפקירין אותן, והפקר פטור מן המעשר דכתיב (דברים יד) "ובא הלוי כי אין לו חלק ונחלה עמך" - בדבר שאין לו חלק ונחלה עמך יטול מעשרותיו. יצא הפקר לקט שכחה ופאה, שיש לו חלק עמך.

ונלקחים מכל אדם בשביעית. לפי שאין דרך לשמרן. דכל דבר שדרך לשמרו אסור לקנות אותו מעם הארץ בשביעית, שהוא חשוד לשמור הפירות ושלא להפקירן. והלוקח מן המשומר, אפילו כחצי איסר אסור. וכל הנך דמתניתין שחזקתן שאין משמרין אותן, מותר ליקח מהן מעם הארץ כדי מזון שלוש סעודות בלבד ולא יותר, שאין מוסרין דמי פירות שביעית לעם הארץ, אף על פי שהפירות הן מן ההפקר יותר ממזון שלוש סעודות, מפני שהוא חשוד לאצור הדמים, ואינו נוהג בהם קדושת שביעית.

שלא נחשדו עליהם עוברי עבירה. להביאם מן השמור. ואין הלכה כרבי יהודה.

כל הספיחין מותרין. לקחת מכל אדם דמחזקינן להו שאינם מן השמור.

חוץ מספיחי כרוב. שחזקתן מן השמור, לפי שאין כיוצא בהם בירקות שדה שאין גדלים כמותן במדבר. ואין הלכה כרבי שמעון.

 

משנה ב

שָׁלשׁ אֲרָצוֹת לַבִּעוּר.

יְהוּדָה, וְעֵבֶר הַיַּרְדֵּן, וְהַגָּלִיל;

וְשָׁלשׁ שָׁלשׁ אֲרָצוֹת לְכָל אַחַת וְאַחַת.

גָּלִיל הָעֶלְיוֹן, וְגָלִיל הַתַּחְתּוֹן, וְהָעֵמֶק;

מִכְּפַר חֲנַנְיָה וּלְמַעְלָן, כָּל שֶׁאֵינוֹ מְגַדֵּל שִׁקְמִין -

גָּלִיל הָעֶלְיוֹן;

וּמִכְּפַר חֲנַנְיָה וּלְמַטָּן, כָּל שֶׁהוּא מְגַדֵּל שִׁקְמִין -

גָּלִיל הַתַּחְתּוֹן;

וּתְחוּם טְבֶרְיָא - הָעֵמֶק.

 

וּבִיהוּדָה.

הָהָר, הַשְּׁפֵלָה, וְהָעֵמֶק.

וּשְׁפֵלַת לוּד כִּשְׁפֵלַת הַדָּרוֹם, וְהָהָר שֶׁלָּהּ כְּהַר הַמֶּלֶךְ.

מִבֵּית חוֹרוֹן וְעַד הַיָּם - מְדִינָה אַחַת.

 

ברטנורא משנה ב

שלוש ארצות. בא"י חלוקות זו מזו לענין ביעור. וביעור האמור בכל מקום בשביעית הוא, שכל זמן שאין נמצא בשדה מאותו המין שאסף אליו בבית חייב לבער אותו המין מן הבית מיד. כגון אם לקט תאנים ועשה מהן גרוגרות, אינו יכול לאכול מאותם גרוגרות אפילו בשנה השביעית, אלא כל זמן שנמצאים תאנים מחוברות לאילן, וכשכלו התאנים מן האילנות חייב לבער הגרוגרות שבביתו, או לאכלן כולן מיד, או להפקירן עד שלא ישאר מהם בביתו, דכתיב (ויקרא כה) "ולבהמתך ולחיה" - כל זמן שחיה אוכלת בשדה, האכל לבהמתך מן הבית; כלַה לחיה מן השדה, כלֶה לבהמתך מן הבית. והשתא קאמר שארץ ישראל כולה נחלקת לשלושה חלקים לעניין ביעור, וכל חלק וחלק ממנה נחלק לשלושה חלקים.

כל שאינו מגדל שקמים - גליל העליון. שהשקמים אין גדלים אלא בשפלה, וסימן לדבר "כשקמים אשר בשפלה" (מלכים א ו).

ותחום טבריה. הוא העמק. אלו השלושה הם מהגליל.

ההר והשפלה והעמק. הם שלושה חלקים של ארץ יהודה.

שפלת לוד. והר [שלה] לוד. ומבית חורון עד הים. הם שלושה חלוקות של עבר הירדן, ושפלת לוד כשפלת הדרום, דכל זמן שאוכל בשפלת [הדרום] אוכל בשפלת [לוד], וההר של שפלת לוד אוכלים בו כל זמן שאוכלים בהר המלך.

מבית חורון ועד הים מדינה אחת. וכל זמן שלא כלה לחיה מאחת מן המקומות שביניהם, יכולים כל אנשי הגבול ההוא לאכול על ידי המקום האחד שלא כלה בו לחיה מן השדה.

 

משנה ג

וְלָמָּה אָמְרוּ שָׁלשׁ אֲרָצוֹת?

שֶׁיִּהְיוּ אוֹכְלִין בְּכָל אַחַת וְאַחַת עַד שֶׁיִּכְלֶה הָאַחֲרוֹן שֶׁבָּהּ.

רַבִּי שִׁמְעוֹן אוֹמֵר: לא אָמְרוּ שָׁלשׁ אֲרָצוֹת אֶלָּא בִּיהוּדָה,

וּשְׁאָר כָּל הָאֲרָצוֹת כְּהַר הַמֶּלֶךְ.

וְכָל הָאֲרָצוֹת כְּאַחַת לַזֵּיתִים וְלַתְּמָרִים.

 

ברטנורא משנה ג

ולמה אמרו שלוש ארצות. הואיל ושלוש ארצות בכל אחת הרי כאן תשע ארצות, למאי הלכתא אמרו שלוש ארצות לביעור ותו לא.

שיהיו אוכלים בכל אחת ואחת עד שיכלה האחרון שבה. אוכלים ביהודה עד שיכלה האחרון שבשלוש ארצותיה, וכן בגליל, וכן בעבר הירדן. אבל אין אוכלים ביהודה על ידי אותן שבגליל, ולא בגליל על ידי אותן שביהודה, דגמירי דאין חיה שביהודה מתרחקת לצאת מיהודה לגליל, ומגליל ליהודה, אבל יוצאה היא מגליל לגליל ומיהודה ליהודה.

ושאר כל הארצות כהר המלך. שאר כל הארצות שבא"י אוכלים ע"י הפירות הנמצאים בהר המלך, והוא היה רב הפירות ואחרון מכל שאר ארצות שבארץ ישראל.

וכל הארצות כאחת לזיתים ולתמרים. כל הארצות שבארץ ישראל אוכלים זיתים ותמרים על ידי ארץ אחת שלא כלו בה הזיתים והתמרים לחיה מן השדה, בין שתהיה הארץ ההיא ביהודה או בעבר הירדן או בגליל. ואין הלכה כרבי שמעון.

 

משנה ד

אוֹכְלִין עַל הַמֻּפְקָר, אֲבָל לא עַל הַשָּׁמוּר.

רַבִּי יוֹסֵי מַתִּיר אַף עַל הַשָּׁמוּר.

אוֹכְלִין עַל הַטְּפִיחִין וְעַל הַדּוּפְרָא,

אֲבָל לא עַל הַסִּתְוָנִיּוֹת.

רַבִּי יְהוּדָה מַתִּיר,

כָּל זְמַן שֶׁבִּכְּרוּ עַד שֶׁלֹּא יִכְלֶה הַקַּיִץ.

 

ברטנורא משנה ד

אוכלים על המופקר. אוכלים ממה שבבית ע"י שמצוי מאותו המין בשדה במקום מופקר. אבל אם פסק וכלה אותו המין ממקום המופקר, אע"פ שנמצא ממנו במקום השמור בבתים או בגנות, חייב לבער, כדאמרן "כלה לחיה מן השדה כלה לבהמתך מן הבית".

רבי יוסי מתיר אף על השמור. ואין הלכה כרבי יוסי.

אוכלים על הטפיחים. על מה שמשימים העופות בטפיחים, שהן כלי חרס הבנויים בכותל אשר שם צפרים יקננו. ואוכלים ממה שבבית כל זמן שמצוי מאותו המין בטפיחים.

ועל הדופרא. אילן שעושה פירות שני פעמים בשנה, אוכלים בראשון עד שיכלה האחרון שבמינם.

אבל לא על הסתווניות. אין אוכלין בענבים על ידי הענבים הגדלים בימות הסתיו.

רבי יהודה מתיר. לאכול בענבים ע"י הסתווניות כל זמן שבכרו קודם שיכלה הקיץ. ואין הלכה כרבי יהודה.

 

משנה ה

הַכּוֹבֵשׁ שְׁלשָׁה כְּבָשִׁים בֶּחָבִית אַחַת -

רַבִּי אֱלִיעֶזֶר אוֹמֵר: אוֹכְלִין עַל הָרִאשׁוֹן.

רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ אוֹמֵר: אַף עַל הָאַחֲרוֹן.

רַבָּן גַּמְלִיאֵל אוֹמֵר: כָּל שֶׁכָּלָה מִינוֹ מִן הַשָֹּׂדֶה, יְבַעֵר מִינוֹ מִן הֶחָבִית;

וַהֲלָכָה כִּדְבָרָיו.

רַבִּי שִׁמְעוֹן אוֹמֵר: כָּל יָרָק אֶחָד לַבִּעוּר.

אוֹכְלִין בָּרְגִילָה עַד שֶׁיִּכְלוּ סִגָּרִיּוֹת מִבִּקְעַת בֵּית נְטוֹפָה.

 

ברטנורא משנה ה

הכובש שלושה כבשים. שלושה מיני ירק.

בחבית אחת. של חומץ או של ציר, כדי שיתקיימו שלושה מיני הירק יחד.

רבי אליעזר אומר אוכלים על הראשון. וכיון דכלה מין אחד מהן מן השדה נאסרו כולם, ואפילו אותן שלא כלו, שאותו מין שכלה נתן טעם באותן שלא כלו ואסרן, דתנן לעיל פרק ז' "שביעית אוסרת במינה במשהו שלא במינה בנותן טעם".

רבי יהושע אומר אף על האחרון. על סמך מין הכלה אחרון יאכל משלושתן, אע"פ שכבר כלו השנים לחיה שבשדה. וטעמא דרבי יהושע, הואיל ואלו שכלו בלועים מטעם אותו שלא כלה, דאמר קרא (ויקרא כה) "מן השדה תאכלו את תבואתה" - כל זמן שאתה אוכל מן השדה, אתה אוכל מן הבית. והאי קרא יתירה הוא, דהא דרשינן לה מן "ולבהמתך ולחיה אשר בארצך", כל זמן שחיה אוכלת בשדה האכל לבהמתך מן הבית וכו', אלא קרא לכבושים הוא דאתא, והכי קאמר: "מן השדה תאכלו את תבואתה" - אם יש בשדה מקצת מן הדבר הנכבש בבית, שהטעם הבלוע בדבר הנכבש יש במינו עדיין בשדה, שעדיין לא כלה, אע"פ שעיקר הפרי כלה, אעפ"כ תאכלו את תבואתה ואינו זקוק לבער.

כל ירק אחד הוא. לא נתנו חכמים שיעור לכל ירק וירק בפני עצמו, אלא אע"פ ששלושתן כלו מן השדה, הואיל ואיכא שאר ירקות שלא כלו, אוכל ע"י שאר ירקות ולא יבערם מן החבית עד שיכלו כל הירקות כולן מן השדה, והלכה כרבן גמליאל, דכל שכלה מינו מן השדה יבער מינו מן החבית ואוכל את השאר.

 

משנה ו

הַמְלַקֵּט עֲשָֹבִים לַחִים -

עַד שֶׁיִּיבַשׁ הַמָּתוֹק;

וְהַמְגַבֵּב בַּיָּבֵשׁ -

עַד שֶׁתֵּרֵד רְבִיעָה שְׁנִיָּה.

עֲלֵי קָנִים וַעֲלֵי גְפָנִים -

עַד שֶׁיִּשְּׁרוּ מֵאֲבִיהֶן;

וְהַמְגַבֵּב בַּיָּבֵשׁ -

עַד שֶׁתֵּרֵד רְבִיעָה שְׁנִיָּה.

 

רַבִּי עֲקִיבָא אוֹמֵר.

בְּכֻלָּן עַד שֶׁתֵּרֵד רְבִיעָה שְׁנִיָּה.

 

ברטנורא משנה ו

המלקט עשבים לחים. אוכלן בלא ביעור עד שייבש לחלוחית הארץ הממתק את הפירות, משם ואילך חייב לבערן.

המגבב ביבש. המלקט בעשבים יבשים, אוכלן בלא ביעור.

עד שתרד רביעה שניה. שהיא בשנה בינונית בכ"ג במרחשון, משם ואילך חייב לבער.

מגבב. תרגום לקושש קש (שמות ה) לגבבא.

רביעה. על שם שהמטר רובע את הארץ ומולידה, כזכר זה שרובע את הנקבה.

פירוש אחר: שמרביץ העפר ומשכיבו, תרגום "רובץ" (בראשית כט) - רביע.

ועלי גפנים. לחים, אוכלים בהן כל זמן שנמצאים באביהן, כלומר במחובר לאילן.

שישורו. שיפלו.

והמגבב ביבש. בעלי קנים וגפנים יבשים, אוכל עד שתרד רביעה שניה ואחר כך יבער.

בכולן. בין עשבים בין קנים וגפנים בין לחים בין יבשים. ואין הלכה כרבי עקיבא.

 

משנה ז

כַּיּוֹצֵא בוֹ,

הַמַּשְֹכִּיר בַּיִת לַחֲבֵרוֹ עַד הַגְּשָׁמִים -

עַד שֶׁתֵּרֵד רְבִיעָה שְׁנִיָּה.

הַמֻּדָּר הֲנָאָה מֵחֲבֵרוֹ עַד הַגְּשָׁמִים -

עַד שֶׁתֵּרֵד רְבִיעָה שְׁנִיָּה.

 

עַד אֵימָתַי עֲנִיִּים נִכְנָסִים לַפַּרְדֵּסוֹת?

עַד שֶׁתֵּרֵד רְבִיעָה שְׁנִיָּה.

 

מֵאֵימָתַי נֶהֱנִין וְשׁוֹרְפִין בַּתֶּבֶן וּבַקַּשׁ שֶׁל שְׁבִיעִית?

מִשֶּׁתֵּרֵד רְבִיעָה שְׁנִיָּה.

 

ברטנורא משנה ז

עניים נכנסים לפרדסאות. בשאר שני שבוע ליטול לקט שכחה ופאה, וכן נכנסים לגנות במוצאי שביעית עד שתרד רביעה שניה. מפני מותרות פירות שביעית שנשארו בה.

בתבן ובקש של שביעית. דסתם תבן וקש חזי למאכל בהמה, ויש בו קדושת שביעית, ואסור לשרפו וליהנות בו הנאה של [איבוד]. משום דדרשינן "לאכלה ולא להפסד". אבל כשנתבטל מה שבשדה ממאכל חיה, פקעה קדושת שביעית ממה שבבית.

 

משנה ח

מִי שֶׁהָיוּ לוֹ פֵּרוֹת שְׁבִיעִית וְהִגִּיעַ שָׁעַת הַבִּעוּר,

מְחַלֵּק מְזוֹן שָׁלשׁ סְעוּדוֹת לְכָל אֶחָד וְאֶחָד.

וַעֲנִיִּים אוֹכְלִין אַחַר הַבִּעוּר, אֲבָל לא עֲשִׁירִים; דִּבְרֵי רַבִּי יְהוּדָה.

רַבִּי יוֹסֵי אוֹמֵר: אֶחָד עֲנִיִּים וְאֶחָד עֲשִׁירִים אוֹכְלִין אַחַר הַבִּעוּר.

 

ברטנורא משנה ח

והגיע שעת הביעור. זמן ביעור הפירות לפי מקומן, כדתנן לעיל "שלוש ארצות לביעור". ובברייתא [פסחים נג.] שנינו "אוכלים בענבים עד הפסח, בזיתים עד העצרת, בגרוגרות עד החנוכה, בתמרים עד הפורים", וכולן של שנה השמינית. וזמנים הללו בסתם שאין ידוע אם כלה לחיה מן השדה אם לאו. אבל בידוע, הכל לפי מה שכלו.

מחלקן מזון שלוש סעודות לכל אחד ואחד מאנשי ביתו, ואחר כך מחלק לשכיניו ולקרוביו ומיודעיו, ומוציא ומניח על פתח ביתו ואומר "אחינו בית ישראל מי שצריך ליטול - יטול".

ועניים אוכלים אחר הביעור אבל לא עשירים. דכתיב (שמות כג) "ואכלו אביוני עמך ויתרם תאכל חית השדה", אביוני עמך, ולא עמך.

אחד עניים ואחד עשירים. קרי ביה ואכלו אביוני וגם עמך. והלכה כרבי יוסי.

 

משנה ט

מִי שֶׁהָיוּ לוֹ פֵּרוֹת שְׁבִיעִית,

שֶׁנָּפְלוּ לוֹ בִּירֻשָּׁה אוֹ שֶׁנִּתְּנוּ לוֹ בְּמַתָּנָה -

רַבִּי אֱלִיעֶזֶר אוֹמֵר: יִנָּתְנוּ לְאוֹכְלֵיהֶן;

וַחֲכָמִים אוֹמְרִים: אֵין הַחוֹטֵא נִשְֹכָּר,

אֶלָּא יִמָּכְרוּ לְאוֹכְלֵיהֶן, וּדְמֵיהֶם יִתְחַלְּקוּ לְכָל אָדָם.

הָאוֹכֵל מֵעִסַּת שְׁבִיעִית עַד שֶׁלֹּא הוּרְמָה חַלָּתָהּ,

חַיָּב מִיתָה.

 

ברטנורא משנה ט

רבי אליעזר אומר ינתנו לאוכליהן. אע"פ שפירות הללו בהיתר נלקטו לאכלן בקדושת שביעית, מכל מקום סבר רבי אליעזר דאסור לזה שנתנו לו פירות הללו לאכלן לבדו, אלא ינתנו שיאכלם הוא עם אחרים. דרבי אליעזר לטעמיה, דסבר כבית שמאי, דאמרי [לעיל מ"ב פ"ד] "אסור לאכול פירות שביעית בטובה", כלומר להחזיק טובה למי שנותן לו פירות שביעית דרחמנא אפקרינהו, הילכך זה שנתנו לו פירות שביעית במתנה, או נפל לו בירושה אסור שיאכלם לבדו, שלא יחזיק טובה למי שהורישם לו או שנתנם לו במתנה, אלא יאכל אותם עם אחרים, כדי שלא יהא אוכל פירות שביעית בטובה.

וחכ"א אין החוטא נשכר. חכמים לדבריו דרבי אליעזר קאמרי ליה, לדידן מותר לאכול פירות שביעית בין בטובה בין שלא בטובה, אלא לדידך דאמרת אסור לאכול פירות שביעית בטובה, היכי קאמרת ינתנו לאוכליהן, ושריית למי שנתנו לו פירות שביעית במתנה לאכלן עם אחרים, והלא מצינו חוטא נשכר שאוכל אותן עם כל בני אדם. והדין נותן לפי דבריך, שימכרו לאוכליהן, שיפרע אותם מה שהן שווין, כדי שלא יהא חוטא נשכר והדמים יתחלקו לכל אדם. ואין הלכה כרבי אליעזר.

 

האוכל מעיסת שביעית עד שלא הורמה חלתה חייב מיתה. דלא תימא אין חלה בשביעית, משום דכתיב "לאכלה ולא לשריפה", וחלה אם נטמאת טעונה שריפה, קמ"ל ד"ראשית עריסותיכם" אמרה תורה, מאיזו עסה שתהיה, חלה תרימו.