לחץ כאן לתצוגת הדפסה

שביעית, פרק י

שביעית, פרק י

משנה א

שְׁבִיעִית מְשַׁמֶּטֶת אֶת הַמִּלְוָה בִּשְׁטָר וְשֶׁלֹּא בִּשְׁטָר.

הַקָּפַת הַחֲנוּת אֵינָהּ מְשַׁמֶּטֶת;

וְאִם עֲשָֹאָהּ מִלְוָה, הֲרֵי זוֹ מְשַׁמֶּטֶת.

רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר: הָרִאשׁוֹן הָרִאשׁוֹן מְשַׁמֵּט.

שְֹכַר שָֹכִיר אֵינוֹ מְשַׁמֵּט;

וְאִם עֲשָֹאוֹ מִלְוָה, הֲרֵי זֶה מְשַׁמֵּט.

 

רַבִּי יוֹסֵי אוֹמֵר: כָּל מְלָאכָה שֶׁפּוֹסֶקֶת בַּשְּׁבִיעִית - מְשַׁמֶּטֶת;

וְשֶׁאֵינָהּ פּוֹסֶקֶת בַּשְּׁבִיעִית, אֵינָהּ מְשַׁמֶּטֶת.

 

ברטנורא משנה א

שביעית משמטת את המילוה. המלוה את חברו ועברה עליו שביעית אחר ההלואה, אינו יכול לתבוע הלואתו מחבירו כדכתיב (דברים טו) "שמוט כל בעל משה ידו".

בשטר. שכתב לו שטר באחריות נכסים, ושעבד קרקעות על המילוה, דמיחזי כמי שמשכן קרקעות אצלו, אף על פי כן שביעית משמטתו.

הקפת החנות. שקנה ממנו באמנה.

אינה משמטת. דאין זה חוב ואין זו דרך מלוה.

ואם עשאה מלוה. שחשב עם הקונה וזקפן עליו במלוה.

הראשון הראשון משמט. אם לקח באמנה פעם ראשונה מן החנות, וחזר ולקח שנייה, הראשונה נעשית מלוה ומשמטת ולא השניה. חזר ולקח שלישית. ראשונה ושניה נעשו מלוות ושביעית משמטתן ולא השלישית. וכן לעולם, האחרונה אין שביעית משמטתה, וכל האחרות שביעית משמטתן. הואיל והיה ראוי שיתן לו מעות הראשונה קודם שיקח השנית בהקפה ולא נתן, נעשית הראשונה מלוה, וכן לעולם. ואין הלכה כרבי יהודה.

כל מלאכה שפוסקת בשביעית. אם שכר שכיר זה ממלאכות הפוסקות בשביעית, כלומר ממלאכות שאסור לעשותן בשביעית, כגון חרישה וקצירה ועבודת קרקע, נעשה שכר זה בשביעית כמלוה, ושביעית משמטת, ואם לאו, ששכר זה שחייב לו היה משאר מלאכות שאין אסורות בשביעית, לא נעשה כמלוה ואין שביעית משמטת. ואין הלכה כרבי יוסי.

 

משנה ב

הַשּׁוֹחֵט אֶת הַפָּרָה וְחִלְּקָהּ בְּרֹאשׁ הַשָּׁנָה -

אִם הָיָה הַחֹדֶשׁ מְעֻבָּר, מְשַׁמֵּט;

וְאִם לָאו, אֵינוֹ מְשַׁמֵּט.

 

הָאוֹנֵס, וְהַמְפַתֶּה, וְהַמּוֹצִיא שֵׁם רָע, וְכָל מַעֲשֵֹה בֵּית דִּין -

אֵינָן מְשַׁמְּטִין.

הַמַּלְוֶה עַל הַמַּשְׁכּוֹן וְהַמּוֹסֵר שְׁטָרוֹתָיו לְבֵית דִּין -

אֵינָן מְשַׁמְּטִין.

 

ברטנורא משנה ב

השוחט את הפרה. בשנה שביעית, וחלקה ביום ראשון של שני ימים טובים של ראש השנה, אם היה אלול מעובר, נמצא דיום א' שנתחלקה היה חול והיה יום אחרון של אלול של שנה השביעית, ושביעית משמטת בסופה, דכתיב (דברים טו) "מקץ שבע שנים תעשה שמיטה".

האונס והמפתה. שנותנים חמשים שקל.

והמוציא שם רע. שנותן מאה.

וכל מעשה בית דין. ממון שכתבו עליו פסק דין, חייב אתה ליתן לו.

אין משמיטין. שכיון שפסקו בית דין על הממון, כגבוי דמי וכאילו הגיע לידו.

המלוה על המשכון. דכתיב (שם ) "ואשר יהיה לך את אחיך תשמט ידך", פרט לזה שיש לאחיך בידך.

והמוסר שטרותיו לבית דין. דכתיב ואשר יהיה לך את אחיך, פרט למוסר שטרותיו לבית דין, שבית דין יש להם זה החוב אצל אחיו.

 

משנה ג

פְּרוֹזְבּוּל אֵינוֹ מְשַׁמֵּט.

זֶה אֶחָד מִן הַדְּבָרִים שֶׁהִתְקִין הִלֵּל הַזָּקֵן

כְּשֶׁרָאָה שֶׁנִּמְנְעוּ הָעָם מִלְּהַלְווֹת זֶה אֶת זֶה,

וְעוֹבְרִין עַל מַה שֶּׁכָּתוּב בַּתּוֹרָה (דברים טו, ט)

"הִשָּׁמֶר לְךָ פֶּן יִהְיֶה דָבָר עִם לְבָבְךָ בְלִיַּעַל" וְגוֹמֵר -

הִתְקִין הִלֵּל לַפְּרוֹזְבּוּל.

 

ברטנורא משנה ג

פרוזבול. פרוז 'תקנה', בול 'עשירים'." דכתיב (ויקרא כו) ושברתי את גאון עוזכם", ואמר רב יוסף אלו בולאות שביהודה. תקנה לעשירים שלא יעברו על "השמר לך פן יהיה דבר עם לבבך בליעל", ותקנה לעניים שימצאו מי שילוה להם.

והשמטת כספים בזמן הזה דרבנן, דכתיב (דברים טו) "וזה דבר השמטה שמוט כל בעל משה ידו", בשתי שמיטות הכתוב מדבר, אחת שמיטת קרקעות ואחת שמיטת כספים: בזמן שאתה משמט קרקע אתה משמט כספים, ובזמן שאי אתה משמט קרקע אי אתה משמט כספים, ורבנן הוא דתקינו שמיטת כספים בזמן הזה, ומשום הכי היה כוח ביד הלל לתקן פרוזבול להפקיע דין השמיטה, הואיל ואין שמיטת כספים בזמן הזה אלא מדברי סופרים.

 

משנה ד

זֶהוּ גּוּפוֹ שֶׁל פְּרוֹזְבּוּל.

"מוֹסֵר אֲנִי לָכֶם אִישׁ פְּלוֹנִי וּפְלוֹנִי הַדַּיָּנִים שֶׁבְּמָקוֹם פְּלוֹנִי,

שֶׁכָּל חוֹב שֶׁיֶּשׁ לִי, שֶׁאֶגְבֶּנּוּ כָּל זְמַן שֶׁאֶרְצֶה",

וְהַדַּיָּנִים חוֹתְמִין לְמַטָּה אוֹ הָעֵדִים.

 

ברטנורא משנה ד

זהו גופו של פרוזבול. עיקרו ושרשו.

והדיינים חותמים למטה או העדים. להכי קתני הדיינים או העדים, ללמדך שיכול העד להיות דיין או הדיין עד, דבדרבנן עד נעשה דיין, ופרוזבול דרבנן הוא.

 

משנה ה

פְּרוֹזְבּוּל הַמֻּקְדָּם כָּשֵׁר, וְהַמְאֻחָר פָּסוּל.

שְׁטָרֵי חוֹב הַמֻּקְדָּמִים פְּסוּלִים, וְהַמְאֻחָרִים כְּשֵׁרִים.

אֶחָד לוֶה מֵחֲמִשָּׁה,

כּוֹתֵב פְּרוֹזְבּוּל לְכָל אֶחָד וְאֶחָד.

חֲמִשָּׁה לוִין מֵאֶחָד,

אֵינוֹ כּוֹתֵב אֶלָּא פְּרוֹזְבּוּל אֶחָד לְכֻלָּם.

 

ברטנורא משנה ה

פרוזבול המוקדם. שזמנו מוקדם: שנכתב בכסליו, וזמנו הכתוב בתוכו מתשרי קודם, כשר, מפני שהורע כוחו של מלוה בכך, דפרוזבול אינו מועיל אלא להלואות שלפניו, דמשנמסרו לבית דין הרי הן כגבויות ושוב אין משמיטות. הלכך הלואות הבאות אחריו, שלא נמסרו לבית דין, משמיטות, נמצא דמפסיד במה שהקדים זמנו. אבל פרוזבול המאוחר פסול, שאיחר זמנו והוא הלוה בינתים, וכשמוציא פרוזבול זה ורואים בית דין הזמן, סבורים שאותן הלואות קדמו לפרוזבול, ונמצא גובה שלא כדין.

שטרי חוב המוקדמים פסולים. כגון דקאי בניסן, וכתב בשטר זמן תשרי שלפניו. פסולים משום דגובה שלא כדין מן הלקוחות שבין תשרי לניסן. וקנסינהו רבנן דלא ליגבו בשטר זה מן הלקוחות כלל, ואפילו מניסן ולהלן, גזירה שמא יגבה מאותן שבין תשרי לניסן שלא כדין. ומיהו לא הוי השטר פסול מחמת שהעדים שחתמו בו הוו רשעים, שחתמו על שטר מוקדם בשקר, דמצו העדים למימר "אנחנו על עיקר המלוה חתמנו ולא על הזמן, שלא באנו להעיד שנכתב ונחתם ביומו".

והמאוחרים כשרים. דהורע כוחו של מלוה, שאינו טורף לקוחות אלא מזמן שכתוב בשטר.

כותבין פרוזבול לכל אחד ואחד. שכל מלוה ומלוה צריך שימסור שטרותיו לבית דין ויכתוב לו פרוזבול, הלכך כשחמשה לוין מאחד, אינו כותב אלא פרוזבול אחד, שאין כאן אלא מלוה אחד, ואע"פ שהלוין מרובין, כשיהיה למלוה פרוזבול אחד על כולן דיו.

 

משנה ו

אֵין כּוֹתְבִין פְּרוֹזְבּוּל אֶלָּא עַל הַקַּרְקַע.

אִם אֵין לוֹ,

מְזַכֶּה הוּא בְּתוֹךְ שָֹדֵהוּ כָּל שֶׁהוּא.

הָיְתָה לוֹ שָֹדֶה מְמֻשְׁכֶּנֶת בָּעִיר,

כּוֹתְבִין עָלֶיהָ פְּרוֹזְבּוּל.

 

רַבִּי חֻצְפִּית אוֹמֵר: כּוֹתְבִין לָאִישׁ עַל נִכְסֵי אִשְׁתּוֹ,

וְלַיְתוֹמִים עַל נִכְסֵי אַפּוֹטְרוֹפִּין.

 

ברטנורא משנה ו

אלא על הקרקע. אלא אם כן יש לו קרקע ללוה, שאז חשוב החוב כגבוי ביד בית דין, ולא קרינן ביה "לא יגוש".

אם אין לו ללוה, ומלוה יש לו, מזכה לו מלוה ללוה בתוך שדהו קרקע כל דהו, וכותבים עליו פרוזבול, ואפילו החוב מאה מנה, משום דקרקע כל שהוא ראוי לגבות בה כל חובו, כגון דגבי והדר גבי עד דמשלים כל חובו.

היתה לו. ללוה, שדה ממושכנת בעיר, בין שאחרים משכנו אותה לו, בין שמשכן הוא לאחרים - כותבין פרוזבול.

כותבין לאיש על נכסי אשתו. כגון קרקע של נכסי מלוג שהוא אוכל פירות.

על נכסי אפוטרופין. שלווין לצורך היתומים והיתומים אין להם קרקע.

 

משנה ז

כַּוֶּרֶת דְּבוֹרִים -

רַבִּי אֱלִיעֶזֶר אוֹמֵר: הֲרֵי הִיא כְּקַרְקַע, וְכוֹתְבִין עָלֶיהָ פְּרוֹזְבּוּל,

וְאֵינָהּ מְקַבֶּלֶת טֻמְאָה בִּמְקוֹמָהּ,

וְהָרוֹדֶה מִמֶּנָּה בְּשַׁבָּת - חַיָּב.

 

וַחֲכָמִים אוֹמְרִים: אֵינָהּ כְּקַרְקַע, וְאֵין כּוֹתְבִין עָלֶיהָ פְּרוֹזְבּוּל,

וּמְקַבֶּלֶת טֻמְאָה בִּמְקוֹמָהּ,

וְהָרוֹדֶה מִמֶּנָּה בְּשַׁבָּת - פָּטוּר.

 

ברטנורא משנה ז

כוורת דבורים וכו'. כשהיא מחוברת בטיט הכל מודים שהיא כקרקע לכל דבר, ואם היתה מונחת על גבי יתדות, הכל מודים שהיא ככלים ואינה כקרקע. לא נחלקו אלא שמונחת על גבי קרקע ואינה מחוברת בטיט.

רבי אליעזר אומר הרי היא כקרקע. ונקנית בכסף בשטר ובחזקה כקרקע.

וכותבין עליה פרוזבול. אם יש ללוה כוורת, כאילו היה לו קרקע.

ואינה מקבלת טומאה. כדרך שהקרקע המחובר אינו מקבל טומאה.

והרודה. מחלות דבש שבתוכה בשבת חייב חטאת, כתולש דבר ממקום חיבורו, דכתיב (ש"א יד) "ויטבול אותה ביערת הדבש". וכי מה ענין יער אצל דבש? אלא מה יער התולש ממנו בשבת חייב חטאת, אף דבש הרודה ממנו בשבת חייב חטאת. ואין הלכה כרבי אליעזר.

 

משנה ח

הַמַּחֲזִיר חוֹב בַּשְּׁבִיעִית, יֹאמַר לוֹ: מְשַׁמֵּט אֲנִי.

אָמַר לוֹ: אַף עַל פִּי כֵן -

יְקַבֵּל מִמֶּנּוּ, שֶׁנֶּאֱמַר (דברים טו, ב)"וְזֶה דְּבַר

הַשְּׁמִטָּה".

כַּיּוֹצֵא בוֹ,

רוֹצֵחַ שֶׁגָּלָה לְעִיר מִקְלָט וְרָצוּ אַנְשֵׁי הָעִיר לְכַבְּדוֹ,

יֹאמַר לָהֶם: רוֹצֵחַ אֲנִי,

אָמְרוּ לוֹ: אַף עַל פִּי כֵן -

יְקַבֵּל מֵהֶם, שֶׁנֶּאֱמַר (שם יט, ד)

"וְזֶה דְּבַר הָרוֹצֵחַ".

 

ברטנורא משנה ח

המחזיר חוב בשביעית. בסוף שביעית דהיינו בשמיטתה, שאין שביעית משמטת אלא בסופה, שנאמר (דברים טו) מקץ שבע שנים.

אמר לו אעפ"כ. אמר לו הלוה: אף על פי כן אני רוצה לפרוע לך.

יקבל ממנו. ולא עוד אלא שמותר לו שתהא ידו פשוטה לקבל בשעה שאומר לו משמט אני.

שנאמר וזה דבר השמטה. כלומר דבור בעלמא שמוציא מפיו שהוא משמט דיו, ובדבור ראשון שאמר "משמט אני" סגי, ואין צריך שיאמר וישנה, שנאמר "וזה דבר", אין לך אלא דבור ראשון, וכן "וזה דבר הרוצח".

 

משנה ט

הַמַּחֲזִיר חוֹב בַּשְּׁבִיעִית,

רוּחַ חֲכָמִים נוֹחָה מִמֶּנּוּ.

הַלֹּוֶה מִן הַגֵּר שֶׁנִּתְגַּיְּרוּ בָּנָיו עִמּוֹ -

לא יַחֲזִיר לְבָנָיו;

וְאִם הֶחֱזִיר, רוּחַ חֲכָמִים נוֹחָה מִמֶּנּוּ.

כָּל הַמִּטַּלְטְלִין נִקְנִין בִּמְשִׁיכָה;

וְכָל הַמְקַיֵּם אֶת דְּבָרוֹ, רוּחַ חֲכָמִים נוֹחָה מִמֶּנּוּ.

 

ברטנורא משנה ט

המחזיר חוב בשביעית. לוה שאומר למלוה אעפ"כ, ומחזיר לו מעותיו, רוח חכמים נוחה הימנו.

לא יחזיר לבניו. אינו חייב להחזיר לבניו אם מת הגר.

ואם החזיר רוח חכמים נוחה הימנו. ודוקא לבניו שנתגיירו עמו, משום דעובד כוכבים יורש את אביו מן התורה דכתיב (דברים ב) "כי ירושה לעשו נתתי את הר שעיר", ואם לא יחזיר לבניו יש לחוש שמא יחזרו לסורם, שיאמרו אם היו עובדי כוכבים היו יורשים אביהם והיו צריכין להחזיר להם. אבל אם היתה הורתם שלא בקדושה ולידתם בקדושה, דמעולם לא ירשו את אביהם מן התורה, ולא היתה ירושה זו ראויה להם לעולם, אין לחוש בזה שמא יחזרו לסורם, והמחזיר להם אין רוח חכמים נוחה הימנו.

כל המטלטלין נקנין במשיכה. וכל זמן שלא משך יכול כל אחד מהם לחזור בו, ואע"פ שנתן המעות, אין המעות קונות עד שימשוך החפץ הנקנה. ואעפ"כ המקיים את דבריו ואינו חוזר בו, ואפילו לא משך, רוח חכמים נוחה הימנו, דהכי תניא "איפת צדק והין צדק" (ויקרא יט) "שיהא לאו שלך צדק והין שלך צדק".

 

 

סליק מסכת שביעית