לחץ כאן לתצוגת הדפסה

שבועות, פרק ב

שבועות, פרק ב

משנה א

יְדִיעוֹת הַטֻּמְאָה שְׁתַּיִם, שֶׁהֵן אַרְבַּע:

נִטְמָא וְיָדַע, וְנֶעְלְמָה מִמֶּנּוּ הַטֻּמְאָה, וְזָכוּר אֶת הַקֹּדֶשׁ;

נֶעְלַם מִמֶּנּוּ הַקֹּדֶשׁ, וְזָכוּר אֶת הַטֻּמְאָה;

נֶעֶלְמוּ מִמֶּנּוּ זֶה וָזֶה, וְאָכַל אֶת הַקֹּדֶשׁ וְלא יָדַע,

וּמִשֶּׁאָכַל יָדַע -

הֲרֵי זֶה בְּעוֹלֶה וְיוֹרֵד.

נִטְמָא וְיָדַע, וְנֶעְלְמָה מִמֶּנּוּ הַטֻּמְאָה, וְזָכוּר אֶת הַמִּקְדָּשׁ;

נֶעְלַם מִמֶּנּוּ הַמִּקְדָּשׁ, וְזָכוּר אֶת הַטֻּמְאָה;

נֶעֶלְמוּ מִמֶּנּוּ זֶה וָזֶה, וְנִכְנַס לַמִּקְדָּשׁ וְלא יָדַע,

וּמִשֶּׁיָּצָא יָדַע -

הֲרֵי זֶה בְּעוֹלֶה וְיוֹרֵד.

 

ברטנורא משנה א   

ידיעות הטומאה. נטמא וידע שנטמא. בשעת טומאה או אחרי כן.  

נעלמה ממנו טומאה.  ועל ידי אותו העלם אכל קודש, הרי אחת. ונכנס למקדש, הרי שתים. דכתיב "ונעלם ממנו והוא טמא", משמע שנתעלמה ממנו טומאה. ולפי שאינו חייב עליה אלא אם כן ידע בתחלה שנטמא ואחר כך נעלמה ממנו, משום הכי קרי לה "ידיעות".  

נעלם ממנו הקודש  או המקדש, ואכל קודש או נכנס למקדש, וזכור לטומאה. הרי שתים אחרות דלא כתיבי.  

נעלם ממנו זה וזה.  אינו ממנין הידיעות, אלא הא קמשמע לן דאף על גב דבשעת אכילת קודש או כניסת מקדש אינו זכור לא לטומאה ולא לקודש, חייב קרבן עולה ויורד.

 

משנה ב

אֶחָד הַנִּכְנָס לַעֲזָרָה וְאֶחָד הַנִּכְנָס לְתוֹסֶפֶת הָעֲזָרָה;

שֶׁאֵין מוֹסִיפִין עַל הָעִיר וְעַל הָעֲזָרוֹת,

אֶלָּא בְּמֶלֶךְ וְנָבִיא וְאוּרִים וְתֻמִּים,

וּבְסַנְהֶדְרִין שֶׁל שִׁבְעִים וְאֶחָד, וּבִשְׁתֵּי תוֹדוֹת וּבְשִׁיר.

וּבֵית דִּין מְהַלְּכִין וּשְׁתֵּי תוֹדוֹת אַחֲרֵיהֶם, וְכָל יִשְֹרָאֵל

אַחֲרֵיהֶם;

הַפְּנִימִית נֶאֱכֶלֶת וְהַחִיצוֹנָה נִשְֹרֶפֶת.

וְכָל שֶׁלֹּא נַעֲשָֹה בְּכָל אֵלּוּ,

הַנִּכְנָס לְשָׁם - אֵין חַיָּבִין עָלֶיהָ.

 

ברטנורא משנה ב   

אחד הנכנס לעזרה  ראשונה.  

ואחד הנכנס לתוספת.  שהוסיפו עליה אחרי כן.  

שאין מוסיפין וכו' . לפיכך היא קדושה כראשונה.  

אלא במלך.  דאמר קרא (שמות כ"ח) "ככל אשר אני מראה אותך את תבנית המשכן ואת תבנית כל כליו וכן תעשו", קרא יתירא הוא למדרש לדורות. ובימי משה הוא מלך ונביא, ואחיו כהן גדול, והיו שם אורים ותומים ושבעים זקנים, אף לדורות כן.  

ובשתי תודות.  בשני לחמי תודה. והיו נושאים אותן בהיקף סביב עד סוף הגבול שמקדשים, ושם אוכלים האחת ושורפים השניה, ועל פי נביא נאכלת ועל פי נביא נשרפת. והיינו דתנן הפנימית נאכלת והחיצונה נשרפת. ומנחמיה בן חכליה גמר, דכתיב ביה (נחמיה י"ב) "ואעמידה שתי תודות גדולות".  

ובשיר.  השיר שהיו אומרים "ארוממך ה' כי דליתני" (תהלים ל'). ובית שני אע"פ שלא היה שם לא מלך ולא אורים ותומים, הקדושה שקידש שלמה הבית בראשונה, קדשה לשעתה וקדשה לעתיד לבא. ועבודה דנחמיה בן חכליה לזכר בעלמא הוה.

 

משנה ג

נִטְמָא בָּעֲזָרָה וְנֶעְלְמָה מִמֶּנּוּ הַטֻּמְאָה, וְזָכוּר אֶת הַמִּקְדָּשׁ;

נֶעְלַם מִמֶּנּוּ הַמִּקְדָּשׁ, וְזָכוּר לַטֻּמְאָה;

נֶעְלַם מִמֶּנּוּ זֶה וָזֶה,

וְהִשְׁתַּחֲוָה אוֹ שֶׁשָּׁהָה בִּכְדֵי הִשְׁתַּחֲוָאָה,

בָּא לוֹ בָּאֲרֻכָּה - חַיָּב,

בַּקְּצָרָה - פָּטוּר.

זוֹ הִיא מִצְוַת עֲשֵֹה שֶׁבַּמִּקְדָּשׁ, שֶׁאֵין חַיָּבִין עָלֶיהָ.

 

ברטנורא משנה ג   

נטמא בעזרה.  וידע שנטמא והשתחוה בהעלם זה כלפי פנים, אע"פ שלא שהה. או השתחוה כלפי חוץ, והוא דשהה כדי השתחואה. ושיעור השתחויה היא כדי שיקרא אדם פסוק זה בישוב, ויכרעו אפים ארצה על הרצפה וישתחוו "להודות לה' כי טוב כי לעולם חסדו". והוא פסוק בדברי הימים (ב' ז').  

או שבא לו בארוכה.  שיצא לו דרך ארוכה שיש קצרה ממנו לצאת, ואפילו לא שהה תחלה, חייב.  

ובקצרה פטור. היכא דלא השתחוה ולא שהה, ויצא לו דרך קצרה, פטור.  

זו היא מצות עשה שבמקדש.  דיש כאן וישלחו מן המחנה כל טמא.  

שאין חייבין עליה  בית דין, פר העלם דבר. שאם שגגו וטעו בהוראה זו, והורו לו שיצא בארוכה, אין מביאין על שגגת הוראה זו פר העלם דבר של צבור.

 

משנה ד

וְאֵיזוֹ הִיא מִצְוַת עֲשֵֹה שֶׁבַּנִּדָּה, שֶׁחַיָּבִין עָלֶיהָ?

הָיָה מְשַׁמֵּשׁ עִם הַטְּהוֹרָה, וְאָמְרָה לוֹ: נִטְמֵאתִי,

וּפֵרַשׁ מִיָּד - חַיָּב,

מִפְּנֵי שֶׁיְּצִיאָתוֹ הֲנָאָה לוֹ כְּבִיאָתוֹ.

 

ברטנורא משנה ד   

ואיזו הוא מצות עשה שבנידה. שדומה לזו שבמקדש, שאירע לו הטומאה משבא בהיתר לידי כניסה אם שגגו בית דין בהוראה זו חייבים עליה פר העלם דבר.  

היה משמש עם הטהורה.  שנכנס בהיתר ואמרה לו נטמאתי עכשיו, ופירש מיד בקושי האבר, חייב. אלא יעמוד בלא דישה עד שימות האבר ויפרוש בלא קושי. וזהו העשה שבנידה.

 

משנה ה

רַבִּי אֱלִיעֶזֶר אוֹמֵר:

הַ "שֶׁרֶץ... וְנֶעְלַם מִמֶּנּוּ" (ויקרא ה, ב)-

עַל הֶעְלֵם שֶׁרֶץ חַיָּב, וְאֵינוֹ חַיָּב עַל הֶעְלֵם מִקְדָּשׁ.

רַבִּי עֲקִיבָא אוֹמֵר: "וְנֶעְלַם מִמֶּנּוּ וְהוּא טָמֵא" (שם)-

עַל הֶעְלֵם טֻמְאָה חַיָּב, וְאֵינוֹ חַיָּב עַל הֶעְלֵם מִקְדָּשׁ.

רַבִּי יִשְׁמָעֵאל אוֹמֵר: "וְנֶעְלַם...וְנֶעְלַם" שְׁתֵּי פְעָמִים (שם שם, ב - ג),

לְחַיֵּב עַל הֶעְלֵם טֻמְאָה וְעַל הֶעְלֵם מִקְדָּשׁ.

 

ברטנורא משנה ה   

רבי אליעזר אומר השרץ... ונעלם.  דאמר קרא (ויקרא ה') "או בנבלת שרץ טמא ונעלם ממנו", וקרא יתירה הוא, דהא לעיל כתיב "או נפש אשר תגע בכל דבר טמא", ושרץ בכלל "דבר טמא" הוא. אלא ללמדך שאם ידע שנטמא ודאי, ואינו יודע אם בשרץ אם בנבילה, אינו חייב קרבן אם אכל קודש עד שתהיה לו ידיעה בתחלה אם בשרץ נטמא או בנבילה נטמא.

ורבי עקיבא סבר, דכיון דידע ודאי שנטמא, אף על גב דלא אתברירא ליה הטומאה שנטמא אם בשרץ או בנבלה, חייב. ותרווייהו פטרי על העלם מקדש.

 

ורבי ישמעאל מחייב. והלכה כרבי ישמעאל.