לחץ כאן לתצוגת הדפסה

שבועות, פרק ז

שבועות, פרק ז

משנה א

כָּל הַנִּשְׁבָּעִין שֶׁבַּתּוֹרָה נִשְׁבָּעִין וְלא מְשַׁלְּמִין.

וְאֵלּוּ נִשְׁבָּעִין וְנוֹטְלִין:

הַשָֹּׂכִיר, וְהַנִּגְזָל, וְהַנֶּחְבָּל,

וְשֶׁכְּנֶגְדּוֹ חָשׁוּד עַל הַשְּׁבוּעָה, וְהַחֶנְוָנִי עַל פִּנְקְסוֹ.

הַשָֹּׂכִיר כֵּיצַד?

אָמַר לוֹ: תֶּן לִי שְֹכָרִי שֶׁיֶּשׁ לִי בְּיָדְךָ;

הוּא אוֹמֵר: נָתַתִּי, וְהַלָּה אוֹמֵר: לא נָטַלְתִּי -

הוּא נִשְׁבָּע וְנוֹטֵל.

רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר: עַד שֶׁתְּהֵא שָׁם מִקְצָת הוֹדָאָה;

כֵּיצַד?

אָמַר לוֹ: תֶּן לִי שְֹכָרִי חֲמִשִּׁים דִּינָר שֶׁיֶּשׁ לִי בְּיָדְךָ,

וְהוּא אוֹמֵר: הִתְקַבַּלְתָּ דִּינַר זָהָב.

 

ברטנורא משנה א   

כל הנשבעין. נשבעין ולא משלמין.  לא תקנה תורה לתובע לישבע וליטול, אלא לנתבע שישבע ולא ישלם, דכתיב (שמות כ"ב) "ולקח בעליו ולא ישלם", מי שעליו לשלם הוא נשבע.  

ואלו נשבעין ונוטלין.  שתקנו להם חכמים לישבע וליטול. וכולהו מפרש להו לקמן במתניתין.  

השכיר.  תקנו לו חכמים לישבע וליטול, מפני שבעל הבית טרוד בפועליו ואינו נזכר. והני מילי כשתובעו בזמנו, שכיר יום זמנו כל הלילה שאחריו, ושכיר לילה זמנו כל היום שאחריו. אבל תבעו לאחר זמנו, בעל הבית נשבע היסת שפרעו ונפטר. ואם שכרו שלא בעדים, נמי אין השכיר נשבע ונוטל, דמתוך שיכול לומר לו "לא שכרתיך מעולם", יכול לומר לו נמי "שכרתיך ונתתי לך שכרך".  

הוא אומר נתתי.  אבל אמר לו שנים קצצת לי, והוא אומר לא קצצתי לך אלא אחד, נשבע בעל הבית שבועת התורה שהוא כדבריו ואינו נותן לו אלא אחד.

רבי יהודה אומר.  ואין הלכה כרבי יהודה לא בשכיר ולא בנגזל ולא בנחבל.

 

משנה ב

הַנִּגְזָל כֵּיצַד?

הָיוּ מְעִידִין אוֹתוֹ שֶׁנִּכְנַס לְבֵיתוֹ, לְמַשְׁכְּנוֹ שֶׁלֹּא בִּרְשׁוּת;

הוּא אוֹמֵר: כֵּלַי נָטַלְתָּ, וְהוּא אוֹמֵר: לא נָטַלְתִּי -

הֲרֵי זֶה נִשְׁבָּע וְנוֹטֵל.

רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר: עַד שֶׁתְּהֵא שָׁם מִקְצָת הוֹדָאָה;

כֵּיצַד?

אָמַר לוֹ: שְׁנֵי כֵלִים נָטַלְתָּ,

וְהוּא אוֹמֵר: לא נָטַלְתִּי אֶלָּא אֶחָד.

 

ברטנורא משנה ב   

למשכנו שלא ברשות.  וכגון שראוהו עדים שנכנס לבית חבירו ואין בידו כלום, ויצא משם וכלים תחובים לו תחת כנפיו.  

הרי זה נשבע ונוטל.  שהרי הדברים מוכיחים, שהעדים מעידים שמשכנו שלא ברשות. והוא דטעין ליה האיך במידי דאמיד ביה, אבל אם טעין ליה בכסא דכספא וכי האי גונא במידי דלא אמיד ביה, לאו כל כמיניה לישבע וליטול, אלא ישבע הנתבע ויפטר.

 

משנה ג

הַנֶּחְבָּל כֵּיצַד?

הָיוּ מְעִידִים אוֹתוֹ שֶׁנִּכְנַס תַּחַת יָדוֹ שָׁלֵם וְיָצָא חָבוּל;

וְאָמַר לוֹ: חָבַלְתָּ בִּי, וְהוּא אוֹמֵר: לא חָבַלְתִּי -

הֲרֵי זֶה נִשְׁבָּע וְנוֹטֵל.

רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר: עַד שֶׁתְּהֵא שָׁם מִקְצָת הוֹדָאָה;

כֵּיצַד?

אָמַר לוֹ: חָבַלְתָּ בִּי שְׁתַּיִם,

וְהַלָּה אוֹמֵר: לא חָבַלְתִּי בָּךְ אֶלָּא אַחַת.

 

ברטנורא משנה ג   

הרי זה נשבע ונוטל.  ודוקא שהחבלה במקום שאפשר שחבל בעצמו, משום הכי צריך שבועה. אבל במקום שאינו יכול לחבול בעצמו וניכר שאחרים עשו לו, כגון שעלתה לו נשיכה בגבו, ואין שם אחר שיוכל לומר שמא אחר עשה, נוטל בלא שבועה.

 

משנה ד

וְשֶׁכְּנֶגְדּוֹ חָשׁוּד עַל הַשְּׁבוּעָה,

כֵּיצַד?

אַחַת שְׁבוּעַת הָעֵדוּת וְאַחַת שְׁבוּעַת הַפִּקָּדוֹן,

וַאֲפִלּוּ שְׁבוּעַת שָׁוְא.

הָיָה אֶחָד מֵהֶן מְשַֹחֵק בְּקֻבְיָא, וּמַלְוֶה בְּרִבִּית,

וּמַפְרִיחֵי יוֹנִים, וְסוֹחֲרֵי שְׁבִיעִית -

שֶׁכְּנֶגְדּוֹ נִשְׁבָּע וְנוֹטֵל.

הָיוּ שְׁנֵיהֶן חֲשׁוּדִין -

חָזְרָה הַשְּׁבוּעָה לִמְקוֹמָהּ; דִּבְרֵי רַבִּי יוֹסֵי.

רַבִּי מֵאִיר אוֹמֵר: יַחֲלקוּ.

 

ברטנורא משנה ד   

ואפילו שבועת שוא.  לא מבעיא שבועת עדות ושבועת הפקדון דאית בהו כפירת ממון, דהוי רע לשמים ולבריות, אלא אפילו שבועת שוא, דאינו אלא רע לשמים, שכנגדו נשבע ונוטל. ושבועת ביטוי לא קתני, דשבועת ביטוי דלהבא כגון אוכל ולא אוכל, איכא למימר כי אישתבע בקושטא אישתבע, שבדעתו היה לקיימו, ואע"פ שכפאו יצרו ועבר עליה אינו חשוד בכך על השבועה. אבל ביטוי דלשעבר, אכלתי ולא אכלתי, דמי לשבועת שוא, שהרי הוציא שבועת שקר מפיו.  

היה אחד מהן משחק בקוביא.  תנא פסולא דאורייתא וקתני פסולא דרבנן.  

מפריחי יונים. אית דמפרשי, אם תקדים יונתך ליונתי אתן לך כך וכך, והיינו שחוק. ואית דמפרשי, שמגדל יונה מלומדת להביא יונים לבית בעליה, ויש בהן גזל מפני דרכי שלום.  

וסוחרי שביעית.  עושים סחורה מפירות שביעית, והתורה אמרה לאכלה ולא לסחורה.  

חזרה שבועה למקומה.  אית דמפרשי בגמרא, חזרה לסיני, לשבועת הר סיני שהשביע הקב"ה את ישראל "לא תגזול", והוא יפרע מן הכופר ממון לחברו, אבל בית דין אין נזקקין לא לשבועה ולא לפרעון.

ואית דמפרשי, חזרה שבועה למחויב לה, על זה שהודה במקצת, וכיון שאינו יכול לישבע שהרי חשוד הוא, ישלם.

 

משנה ה

וְהַחֶנְוָנִי עַל פִּנְקְסוֹ כֵּיצַד?

לא שֶׁיֹּאמַר לוֹ:

כָּתוּב עַל פִּנְקְסִי, שֶׁאַתָּה חַיָּב לִי מָאתַיִם זוּז;

אֶלָּא אָמַר לוֹ:

תֵּן לִבְנִי סָאתַיִם חִטִּין, תֵּן לְפוֹעֲלִי בְּסֶלַע מָעוֹת;

הוּא אוֹמֵר: נָתַתִּי, וְהֵן אוֹמְרִים: לא נָטַלְנוּ -

הוּא נִשְׁבָּע וְנוֹטֵל, וְהֵן נִשְׁבָּעִין וְנוֹטְלִין.

אָמַר בֶּן נַנָּס:

כֵּיצַד?

אֵלּוּ בָּאִין לִידֵי שְׁבוּעַת שָׁוְא וָאֵלּוּ בָּאִין לִידֵי שְׁבוּעַת שָׁוְא!

אֶלָּא הוּא נוֹטֵל שֶׁלֹּא בִּשְׁבוּעָה, וְהֵן נוֹטְלִין שֶׁלֹּא בִּשְׁבוּעָה.

 

ברטנורא משנה ה   

שניהן נשבעין ונוטלין מבעל הבית.  דאמר ליה חנוני, פועלים לא מהימנו לי בשבועה], את האמנתינהו דלא אמרת לי בסהדי הב להו. וכן פועלים אמרי ליה, חנוני לח מהימן לן בשבועה. וכששניהם נשבעין ונוטלים מבעל הבית, נשבעים זה בפני זה, כי היכי דליכסוף חנוני מפועלים או פועלים מחנוני.  

אלו ואלו באין לידי שבועת שוא.  שהרי על כרחך אחד מהן נשבע לשוא, ונמצא שם שמים מתחלל. אלא אלו ואלו נוטלין בלא שבועה.

ואין הלכה כבן ננס.

 

משנה ו

אָמַר לַחֶנְוָנִי: תֶּן לִי בְּדִינָר פֵּרוֹת, וְנָתַן לוֹ;

אָמַר לוֹ: תֶּן לִי אֶת הַדִּינָר;

אָמַר לוֹ: נְתַתִּיו לָךְ, וּנְתַתּוֹ בְּאָנְפָּלִי -

יִשָּׁבַע בַּעַל הַבַּיִת.

נָתַן לוֹ אֶת הַדִּינָר,

אָמַר לוֹ: תֶּן לִי אֶת הַפֵּרוֹת;

אָמַר לוֹ: נְתַתִּים לָךְ, וְהוֹלַכְתָּן לְתוֹךְ בֵּיתְךָ -

יִשָּׁבַע הַחֶנְוָנִי.

רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר: כָּל שֶׁהַפֵּרוֹת בְּיָדוֹ - יָדוֹ עַל הָעֶלְיוֹנָה.

אָמַר לַשֻּׁלְחָנִי: תֶּן לִי בְּדִינָר מָעוֹת, וְנָתַן לוֹ,

אָמַר לוֹ: תֶּן לִי אֶת הַדִּינָר;

אָמַר לוֹ: נְתַתִּיו לָךְ, וּנְתַתּוֹ בְּאָנְפָּלִי -

יִשָּׁבַע בַּעַל הַבַּיִת.

נָתַן לוֹ אֶת הַדִּינָר,

אָמַר לוֹ: תֶּן לִי אֶת הַמָּעוֹת;

אָמַר לוֹ: נְתַתִּים לָךְ, וְהִשְׁלַכְתָּם לְתוֹךְ כִּיסְךָ -

יִשָּׁבַע הַשֻּׁלְחָנִי.

רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר: אֵין דֶּרֶךְ שֻׁלְחָנִי לִתֵּן אִסָּר עַד שֶׁיִּטֹּל דִּינָרוֹ.

 

ברטנורא משנה ו   

ונתן לו.  והפירות צבורין ומונחים ברשות הרבים, ואין מוחזק בהן לא חנוני ולא בעל הבית.  

ונתתו באנפליא.  תיק העשוי למעות.  

ישבע בעל הבית שבועה כעין של תורה, ויטול. דכיון דחנוני מודה שמכר, והפירות הם חוץ לחנותו, בעל הבית נשבע ונוטל.  

אמר לו נתתים לך. והולכתן לתוך ביתך.  ואלו הפירות הצבורין ומונחים שלי הם שנתתי כאן למוכרן, והלה טוען אלו הם הפירות שמכרת לי בדינר. הואיל והלוקח מודה במקח והחנוני כופר שלא מכר את אלו, ישבע החנוני שבועה כעין של תורה ויטול.  

רבי יהודה אומר וכו'.  רבי יהודה אסיפא פליג, ואמר דבין בזו בין בזו בעל הבית נשבע ונוטל. דכיון שהפירות הם חוץ לחנות הוי כאילו הפירות הם ביד בעל הבית, וכל שהפירות בידו, ידו על העליונה והוא נשבע ונוטל.  

אמר לשולחני וכו'.  אשמעינן תנא פלוגתא דרבי יהודה ורבנן בין במעות של שולחני בין בפירות של חנוני. דאי אשמעינן פלוגתייהו בחנוני, הוה אמינא בפירות אמרו רבנן, דכי אמר לו נתתים לך והולכתן לתוך ביתך ישבע החנוני ויטול, לפי שהחנוני עשוי ליתן פירות קודם שיקח הדינר; אבל בשולחני שאינו עשוי ליתן האיסרין קודם שיקח הדינר, אימא מודו ליה לרבי יהודה דלעולם בעל הבית נשבע ונוטל. ואי איתמר בהא, בהא קאמר רבי יהודה דלעולם בעל הבית נשבע ונוטל, מפני שאין השולחני עשוי ליתן האיסרין עד שיקח הדינר, אבל בחנוני שהוא עשוי ליתן הפירות קודם שיקח המעות אימא מודה להו לרבנן, צריכא.

ואין הלכה כרבי יהודה.

 

משנה ז

כְּשֵׁם שֶׁאָמְרוּ: הַפּוֹגֶמֶת כְּתֻבָּתָהּ לא תִּפָּרַע אֶלָּא בִּשְׁבוּעָה;

וְעֵד אֶחָד מְעִידָהּ שֶׁהִיא פְּרוּעָה, לא תִּפָּרַע אֶלָּא בִּשְׁבוּעָה;

מִנְּכָסִים מְשֻׁעְבָּדִים וּמִנִּכְסֵי יְתוֹמִים, לא תִּפָּרַע אֶלָּא בִּשְׁבוּעָה;

וְהַנִּפְרַעַת שֶׁלֹּא בְּפָנָיו, לא תִּפָּרַע אֶלָּא בִּשְׁבוּעָה -

וְכֵן הַיְתוֹמִים לא יִפָּרְעוּ אֶלָּא בִּשְׁבוּעָה:

שְׁבוּעָה שֶׁלֹּא פִּקְּדָנוּ אַבָּא, וְלא אָמַר לָנוּ אַבָּא,

וְשֶׁלֹּא מָצִינוּ בֵּין שְׁטָרוֹתָיו שֶׁל אַבָּא, שֶׁשְּׁטָר זֶה פָּרוּעַ.

רַבִּי יוֹחָנָן בֶּן בְּרוֹקָה אוֹמֵר:

אֲפִלּוּ נוֹלַד הַבֵּן לְאַחַר מִיתַת הָאָב - הֲרֵי זֶה נִשְׁבָּע וְנוֹטֵל.

אָמַר רַבָּן שִׁמְעוֹן בֶּן גַּמְלִיאֵל:

אִם יֵשׁ עֵדִים, שֶׁאָמַר הָאָב בְּשָׁעַת מִיתָתוֹ:

שְׁטָר זֶה אֵינוֹ פָּרוּעַ -

הוּא נוֹטֵל שֶׁלֹּא בִּשְׁבוּעָה.

 

ברטנורא משנה ז   

הפוגמת כתובתה.  שמוציאה שטר כתובתה ומודה שנתקבלה מקצתה.  

לא תפרע אלא בשבועה. אם טוען הבעל נתקבלה כולה.  

עד אחד אומר וכו'. ומנכסים משועבדים ומנכסי יתומים כו'. ונפרעת שלא בפניו.  כולהו אכשם קיימי, כשם שאין אחד מאלו נפרע אלא בשבועה, כך היתומים אינם נפרעים אלא בשבועה. יתומים הנפרעים מן היתומים לא יפרעו אלא בשבועה. ומיירי מתניתין כגון שאלו היתומים שבאים להפרע מהן, אומרים אין אנו יודעים אם פרע אבינו זה החוב אם לאו. אבל אם טענו אמר לנו אבינו שלא לוה מעות הללו ולא נתחייב בחוב זה מעולם, הרי היתומים שמוציאים שטר חוב על היתומים הללו, נפרעים מהם שלא בשבועה, שכל האומר "לא לויתי" כאומר "לא פרעתי" דמי, והם אינם יכולים להכחיש העדים שמעידים שאביהם לוה המעות הללו.

ולא שנו דבשבועה מיהת שקלי יתומים מן היתומים, אלא שמת מלוה בחיי לוה, אבל מת לוה בחיי מלוה, כבר נתחייב מלוה שבועה לבני לוה שלא נתקבל כלום, שהנפרע מן היתומים אפילו בשטר צריך שבועה. ואין אדם מוריש ממון שהוא חייב עליו שבועה לבניו, לפי שאין הבנים יכולים לישבע שבועה שנתחייב אביהם. ואע"פ שכן הדין, אם דיין אחד דן שישבעו היתומים שבועה שלא פקדנו אבא ויפרעו מממון היתומים האחרים בשבועה זו, מה שעשוי עשוי.  

שלא פקדנו אבא.  בשעת מיתה.  

ושלא אמר לנו  קודם לכן, ששטר זה פרוע.  

הרי זה נשבע.  שלא מצא בין שטרותיו של אביו ששטר זה פרוע. וכן הלכה.  

רבן שמעון בן גמליאל אומר.  והלכה כרבן שמעון בן גמליאל.

 

משנה ח

וְאֵלּוּ נִשְׁבָּעִים שֶׁלֹּא בְּטַעֲנָה:

הַשֻּׁתָּפִין, וְהָאֲרִיסִין, וְהָאַפּוֹטְרוֹפִּין,

וְהָאִשָּׁה הַנּוֹשֵֹאת וְהַנּוֹתֶנֶת בְּתוֹךְ הַבַּיִת, וּבֶן הַבַּיִת.

אָמַר לוֹ: מָה אַתָּה טוֹעֲנֵנִי?

רְצוֹנִי שֶׁתִּשָּׁבַע לִי - חַיָּב.

חָלְקוּ הַשֻּׁתָּפִין וְהָאֲרִיסִין -

אֵין יָכוֹל לְהַשְׁבִּיעוֹ;

נִתְגַּלְגְּלָה לוֹ שְׁבוּעָה מִמָּקוֹם אַחֵר -

מְגַלְגְּלִין עָלָיו אֶת הַכֹּל.

וְהַשְּׁבִיעִית מְשַׁמֶּטֶת אֶת הַשְּׁבוּעָה.

 

ברטנורא משנה ח   

שלא בטענה.  שלא בטענת ברי אלא בטענת שמא, שטוענו שמא עכבת משלי. ומשום דכל הני מורו היתר לעצמם לפי שטרחו בנכסים, משום הכי רמו רבנן שבועה עלייהו.

והאפוטרופים.  שנתעסקו בממון אדם להכניס ולהוציא ולישא וליתן. אבל באפוטרופוס של יתומים, אם מינהו בית דין ישבע, ואם אבי יתומים מינהו לא ישבע.  

והאשה הנושאת ונותנת בתוך הבית.  שהושיבה בעלה חנונית או אפטרופא על נכסיו.  

ובן הבית.  אחד מן האחין שנתעסק בנכסים משמת אביהן.  

חלקו.  ולא השביעוהו בשעת החלוקה.  

נתגלגלה לו שבועה.  אצלם אחרי כן, מגלגלין גם את זו עליו. וכדרך שמגלגלין בשבועת התורה ובשבועה שהיא כעין של תורה, כך מגלגלין בשבועת היסת.  

 

והשביעית משמטת את השבועה.  לאו אהנך שבועות דשותפין קאי, דהא אין שביעית משמטת שותפות ולא שבועתה. אלא מלוה ושבועתה היא משמטת.