לחץ כאן לתצוגת הדפסה

תענית, פרק ד

תענית, פרק ד

 

משנה א
בִּשְׁלֹשָׁה פְּרָקִים בַּשָּׁנָה
כֹּהֲנִים נוֹשְֹאִין אֶת כַּפֵּיהֶן אַרְבַּע פְּעָמִים בַּיּוֹם,
בַּשַּׁחֲרִית בַּמּוּסָף וּבַמִּנְחָה וּבִנְעִילַת שְׁעָרִים:
בַּתַּעֲנִיּוֹת וּבַמַּעֲמָדוֹת וּבְיוֹם הַכִּפּוּרִים.
 
ברטנורא משנה א  
בשלושה פרקים בשנה וכו'. הכי קאמר:
בשלושה פרקים שהם תעניות ומעמדות ויום הכיפורים דמסיק בתר הכי, כהנים נושאין את כפיהם בכל תפלה, דהיינו שחרית מנחה ונעילה. ויש יום אחד באלו הפרקים, שנושאים כפיהם ארבעה פעמים ביום, והוא יום הכיפורים, שיש בו תפלת מוסף.
ומתניתין רבי מאיר היא, דאמר יש נשיאות כפים במנחה בתעניות ובמעמדות. דכל יומא טעמא מאי אין נשיאות כפים במנחה, משום שכרות, והאידנא ליכא שכרות. ורבי יוסי פליג עליה ואמר, דגזרינן מנחה של תענית אטו מנחה דכל יומא. והלכה כרבי יוסי בתעניות ובמעמדות וביום הכפורים, דאית בהו תפלת נעילה. אבל בתעניות שאין מתפללין בהן נעילה, פרשי כהני ידייהו במנחתא דתעניתא, כיון דסמוך לשקיעת החמה, מצלי לה כתפלת נעילה דמיא, ומנחתא כהאי ליתא בכל יומא, הלכך לא גזרו בה.
בתעניות ובמעמדות. הכי קאמר: ואלו הן שלושה פרקים, תעניות ומעמדות ויום הכיפורים. 
ומעמדות. אנשי מעמד היו מתענים ארבעה ימים בשבוע.
 
משנה ב
אֵלּוּ הֵן הַמַּעֲמָדוֹת?
לְפִי שֶׁנֶּאֱמַר (במדבר כח, ב) "צַו אֶת-בְּנֵי יִשְֹרָאֵל וְאָמַרְתָּ אֲלֵיהֶם,
אֶת-קָרְבָּנִי לַחְמִי";
וְכִי הֵיאָךְ קָרְבָּנוֹ שֶׁל אָדָם קָרֵב,
וְהוּא אֵינוֹ עוֹמֵד עַל גַּבָּיו?
הִתְקִינוּ נְבִיאִים הָרִאשׁוֹנִים עֶשְֹרִים וְאַרְבָּעָה מִשְׁמָרוֹת;
עַל כָּל מִשְׁמָר וּמִשְׁמָר הָיָה מַעֲמָד בִּירוּשָׁלַיִם
שֶׁל כֹּהֲנִים, שֶׁל לְוִיִּם וְשֶׁל יִשְֹרָאֵלִים.
הִגִּיעַ זְמַן הַמִּשְׁמָר לַעֲלוֹת,
כֹּהֲנִים וּלְוִיִּם עוֹלִים לִירוּשָׁלַיִם;
וְיִשְֹרָאֵל שֶׁבְּאוֹתוֹ מִשְׁמָר,
מִתְכַּנְּסִין לְעָרֵיהֶן וְקוֹרְאִין בְּמַעֲשֵֹה בְרֵאשִׁית.
 
ברטנורא משנה ב  
אלו הן מעמדות. מה טעם קאמר, מה טעם תקנו מעמדות, לפי שנאמר "צו את בני ישראל" וגו'. 
על כל משמר ומשמר היה מעמד. מקצת שבטי ישראל חלוקים לכ"ד חלקים, שלוחים מכל ישראל לעמוד על הקרבן עם הכהנים והלוים שבאותו משמר. 
וישראל שבאותו משמר מתכנסין לעריהם. אותם שהיו רחוקים מירושלים ולא היו יכולים לעלות לעמוד על הקרבן במשמר שלהן, מתכנסים בבתי כנסיות בעריהן, ומתענים ומתפללים וקורין בתורה בכל יום במעשה בראשית, להודיע שהעולם עומד על העבודה שעושים במקדש.
 
משנה ג
וְאַנְשֵׁי הַמַּעֲמָד הָיוּ מִתְעַנִּין אַרְבָּעָה יָמִים בַּשָּׁבוּעַ,
מִיּוֹם שֵׁנִי וְעַד יוֹם חֲמִישִׁי.
וְלא הָיוּ מִתְעַנִּין עֶרֶב שַׁבָּת, מִפְּנֵי כְּבוֹד הַשַּׁבָּת;
וְלא בְּאֶחָד בַּשַּׁבָּת,
כְּדֵי שֶׁלֹּא יֵצְאוּ מִמְּנוּחָה וָעֹנֶג, לִיגִיעָה וְתַעֲנִית וְיָמוּתוּ.
בַּיּוֹם הָרִאשׁוֹן "בְּרֵאשִׁית" וְ "יְהִי רָקִיעַ".
בַּשֵּׁנִי "יְהִי רָקִיעַ" וְ "יִקָּווּ הַמַּיִם".
בַּשְּׁלִישִׁי "יִקָּווּ הַמַּיִם" וְ "יְהִי מְאֹרֹת".
בָּרְבִיעִי "יְהִי מְאֹרֹת" וְ"יִשְׁרְצוּ הַמַּיִם".
בַּחֲמִישִׁי "יִשְׁרְצוּ הַמַּיִם" וְ"תּוֹצֵא הָאָרֶץ".
בַּשִּׁשִּׁי "תּוֹצֵא הָאָרֶץ", "וַיְכֻלּוּ הַשָּׁמַיִם".
פָּרָשָׁה גְּדוֹלָה קוֹרִין אוֹתָהּ בִּשְׁנַיִם,
וְהַקְּטַנָּה בְּיָחִיד;
בַּשַּׁחֲרִית וּבַמּוּסָף.
וּבַמִּנְחָה נִכְנָסִין וְקוֹרִין עַל פִּיהֶן, כְּקוֹרִין אֶת שְׁמַע.
עֶרֶב שַׁבָּת בַּמִּנְחָה לא הָיוּ נִכְנָסִין, מִפְּנֵי כְּבוֹד הַשַּׁבָּת.
 
ברטנורא משנה ג  
ולא היו מתענין בערב שבת מפני כבוד השבת. ואין צריך לומר בשבת עצמה, ולא ביום א' מפני שהוא שלישי ליצירה, שבערב שבת נברא אדם, ויום שלישי ליצירתו חלוש טפי דכתיב (בראשית ל"ד) "ויהי ביום השלישי בהיותם כואבים". אי נמי מפני שבשבת נתנה בו נשמה יתירה, ולמוצאי שבת ניטלת ממנו, ואם היו מתענים ביום ראשון היו מסתכנים. ובכל יום היו אנשי מעמד מתפללין תפלת נעילה. 
פרשה גדולה קורין אותה בשנים. בפרשת בראשית, לאחר שקרא הראשון שלושה פסוקים, חוזר השני וקורא פסוק שלישי שקרא הראשון ומשלים פרשת בראשית, והשלישי קורא יהי רקיע. בשני ראשון קורא יהי רקיע, ושנים קוראים יקוו המים, וכן כולם. 
בשחרית ובמוסף כו'. הכא מיירי בכל שאר מעמדות שהיו חוץ לירושלים, שהן היו קוראין במעשה בראשית כמשפטן אפילו ביום שיש בו קרבן מוסף, דהא אינהו לא טרידי. אבל המעמדות שבירושלים, ביום שיש בו קרבן מוסף, לא היו קורין במוסף במעשה בראשית, כדתנן לקמן קרבן מוסף אין בו במנחה. והשתא קרבן מוסף מעמד דמנחה דלאו דידיה דחי, מעמד דידיה לא כל שכן.
בשחרית ובמוסף ובמנחה כו'. הכי קאמר: בשחרית ובמוסף הוא דמביאין ספר תורה וקורין פרשה גדולה בשנים וקטנה ביחיד, אבל במנחה אין מביאין ספר תורה מפני טורח התענית אלא קורין על פה. 
ערב שבת במנחה לא היו נכנסים לבית הכנסת ולא היו קורין כלל, לפי שהיו טרודים לתקן צרכי שבת.
 
משנה ד
כָּל יוֹם שֶׁיֶּשׁ בּוֹ הַלֵּל - אֵין בּוֹ מַעֲמָד בַּשַּׁחֲרִית;
קָרְבַּן מוּסָף - אֵין בּוֹ בַּנְּעִילָה;
קָרְבַּן עֵצִים - אֵין בּוֹ בַּמִּנְחָה; דִּבְרֵי רַבִּי עֲקִיבָא.
אָמַר לוֹ בֶּן עַזַּאי. כָּךְ הָיָה רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ שׁוֹנֶה.
קָרְבַּן מוּסָף - אֵין בּוֹ בַּמִּנְחָה;
קָרְבַּן עֵצִים - אֵין בּוֹ בַּנְּעִילָה.
חָזַר רַבִּי עֲקִיבָא לִהְיוֹת שׁוֹנֶה כְּבֶן עַזַּאי.
 
 
ברטנורא משנה ד  
יום שיש בו הלל. כגון ימי חנוכה שיש בהם הלל ואין בהם מוסף. אותן שבירושלים לא היו קורין שום פרשה בשחרית, לפי שאין להם פנאי לעשות מעמדם, שההלל דוחה אותה. 
קרבן מוסף. ראש חודש שיש בו קרבן מוסף, לא היו קורין שום פרשה בנעילה. וכל שכן שלא היו קורין פרשה במוסף עצמו ולא במנחה שהיא קודם נעילה, שקרבן מוסף היה דוחה אותם. 
קרבן עצים אין בו מנחה. כלומר יום שיש בו קרבן עצים כדלקמן, ואין בו קרבן מוסף, דוחה מעמד של מנחה, אבל לא של נעילה. 
כך היה רבי יהושע שונה. קרבן עצים דוחה מעמד דנעילה, וכל שכן שדוחה מעמד דמנחה, דקרבן עצי כהנים היה קרב קודם תמיד של בין הערבים, ואם דוחה מעמד של נעילה, כל שכן שדוחה מעמד של מנחה הסמוך לו.
חזר רבי עקיבא להיות שונה כדברי בן עזאי. דקסבר קרבן מוסף מדברי תורה, ודין הוא שלא ידחה אלא מעמד דמנחה, דליכא למיחש דלמא מדחי קרבן, דדברי תורה לא בעי חיזוק. אבל קרבן עצים כדברי סופרים דמי, ודין הוא דלדחי מעמד דמנחה ונעילה, דבעי חיזוק כי היכי דלא לדחייה לקרבן עצים.
ולא ירדתי לסוף דברי רמב"ם בפירוש משנה זו, כי מדבריו נראה שהיו אנשי מעמד מתפללין תפלה יתירה בכל יום בין שחרית למנחה והיא נקראת תפלת מוסף. ודבר זה לא מצאתיהו לא בבבלי ולא בירושלמי.
 
משנה ה
זְמַן עֲצֵי כֹהֲנִים וְהָעָם תִּשְׁעָה.
בְּאֶחָד בְּנִיסָן בְּנֵי אָרַח בֶּן יְהוּדָה;
בְּעֶשְֹרִים בְּתַמּוּז בְּנֵי דָוִד בֶּן יְהוּדָה;
בַּחֲמִשָּׁה בְּאָב בְּנֵי פַרְעֹשׁ בֶּן יְהוּדָה;
בְּשִׁבְעָה בּוֹ בְּנֵי יוֹנָדָב בֶּן רֵכָב;
בַּעֲשָֹרָה בּוֹ בְּנֵי סְנָאָה בֶּן בִּנְיָמִין;
בַּחֲמִשָּׁה עָשָֹר בּוֹ בְּנֵי זַתּוּא בֶּן יְהוּדָה,
וְעִמָּהֶם כֹּהֲנִים וּלְוִיִּם וְכָל מִי שֶׁטָּעָה בְּשִׁבְטוֹ,
וּבְנֵי גּוֹנְבֵי עֶלִי, בְּנֵי קוֹצְעֵי קְצִיעוֹת.
בְּעֶשְֹרִים בּוֹ בְּנֵי פַחַת מוֹאָב בֶּן יְהוּדָה;
בְּעֶשְֹרִים בֶּאֱלוּל בְּנֵי עָדִין בֶּן יְהוּדָה;
בְּאֶחָד בְּטֵבֵת שָׁבוּ בְּנֵי פַרְעֹשׁ שְׁנִיָּה.
בְּאֶחָד בְּטֵבֵת לא הָיָה בּוֹ מַעֲמָד,
שֶׁהָיָה בּוֹ הַלֵּל וְקָרְבַּן מוּסָף וְקָרְבַּן עֵצִים.
 
ברטנורא משנה ה  
זמן עצי הכהנים והעם. כשעלו בני הגולה לא מצאו עצים בלשכה ועמדו אלו והתנדבו משלהם, והתנו נביאים שביניהם שאפילו לשכה מלאה עצים יהיו אלו מתנדבים משלהם. וביום שמביאים העצים מביאים עמהם קרבן נדבה ועושים אותו היום יום טוב, וכן כתוב בספר עזרא (נחמיה ו') "והגורלות הפלנו על קרבן העצים וגו' להביא לבית אלהינו בעתים מזומנים לשנה". 
וכל מי שטעה שבטו. ולא היה יודע עם מי ילך, ילך עם בני זתוא. 
ובני גונבי עלי. מפרש בגמרא, שפעם אחת גזרו האויבים שמד על ישראל, שלא יביאו בכורים למקדש. והושיבו שומרים בדרכים על כך, ועמדו אנשים כשרים שבאותו הדור, והביאו סלי בכורים, וחיפו אותם בקציעות - דהיינו תאנים יבשים - ונושאים על כתפם עלי, הוא עץ גדול עשוי כעין בוכנא שכותשים בו הדייסא, והיו רגילין לכתוש בו הקציעות לעשות מהם עגולי דבילה. וכשהיו פוגעים בשומרים, אומרים להם: "אנו הולכים לעשות שני עיגולי דבילה במכתשת שלפנינו, בעלי זה שעל כתפינו", וכך היו מביאין ביכורים לירושלים. ועל שם כך נקראו "בני גונבי עלי", כלומר: גונבי לב השומרים, בעלי שעל כתפם. ו"בני קוצעי קציעות", על שם שחותכין עגולי הדבלה במקצועות.
ואלו האנשים הכשרים עצמן עמדו פעם אחרת, שגזרו שמד שלא להביא עצים למערכה, ותקנו סולמות. והיו אומרים לשומרים, ליטול שני גוזלות משובך זה שלפנינו בסולם זה שעל כתפינו אנו הולכים", ועל שם כך נקראו "בני סלמאי הנתוצתי", שהיו נותצים הסולמות אחר שעברו מן השומרים, ומביאין מהן עצים למערכה. וכל אלו מביאין עצים עם בני זתוא. 
שבו בני פרעוש שניה. שלאחר שסיימו מטילין פייסות איזה באחרונה, כדכתיב "והגורלות הפלנו על קרבן העצים" (נחמיה ו'). 
שהיה בו הלל. לפי שאחד בטבת חל בחנוכה לעולם, ובחנוכה גומרים את ההלל. אבל הלל דראש חודש, שאין קריאת ההלל בו אלא מנהג בעלמא, לא דחי מעמד. ומהאי טעמא לא חשיב ראש חודש ניסן דאית ביה נמי הלל וקרבן מוסף וקרבן עצים.
 
משנה ו
חֲמִשָּׁה דְּבָרִים אֵרְעוּ אֶת אֲבוֹתֵינוּ בְּשִׁבְעָה עָשָֹר בְּתַמּוּז,
וַחֲמִשָּׁה בְּתִשְׁעָה בְּאָב.
בְּשִׁבְעָה עָשָֹר בְּתַמּוּז
נִשְׁתַּבְּרוּ הַלּוּחוֹת, וּבָטַל הַתָּמִיד, וְהָבְקְעָה הָעִיר,
וְשָֹרַף אַפָּסְטְמוֹס אֶת הַתּוֹרָה, וְהֶעֱמִיד צֶלֶם בַּהֵיכָל.
 
בְּתִשְׁעָה בְּאָב.
נִגְזַר עַל אֲבוֹתֵינוּ שֶׁלֹּא יִכָּנְסוּ לָאָרֶץ,
וְחָרַב הַבַּיִת בָּרִאשׁוֹנָה וּבַשְּׁנִיָּה, וְנִלְכְּדָה בֶּתֵּר, וְנֶחְרְשָׁה הָעִיר.
מִשֶּׁנִּכְנָס אָב מְמַעֲטִין בְּשִֹמְחָה.
 
ברטנורא משנה ו  
בי"ז בתמוז נשתברו הלוחות. שהרי בו' בסיון נתנו עשרת הדברות, ובז' בהשכמה עלה לקבל את שאר התורה, ושהה שם ארבעים יום, נמצאו כַּלים בי"ז בתמוז. וכשירד שבר את הלוחות. 
ובטל התמיד. שלא היה שם כבשים להקריב, שבאה העיר במצור. 
והעמיד צלם בהיכל. פליגי בה אמוראי בירושלמי, חד אמר צלם של מנשה, ובבית ראשון מיירי. וחד אמר צלם של אפוסטמוס שהיה משרי היונים ובבית שני היה.
 
משנה ז
שַׁבָּת שֶׁחָל תִּשְׁעָה בְּאָב לִהְיוֹת בְּתוֹכָהּ
אָסוּר מִלְּסַפֵּר וּמִלְּכַבֵּס,
וּבַחֲמִישִׁי מֻתָּרִין מִפְּנֵי כְּבוֹד הַשַּׁבָּת.
עֶרֶב תִּשְׁעָה בְּאָב
לא יֹאכַל אָדָם שְׁנֵי תַבְשִׁילִין, לא יֹאכַל בָּשָֹר וְלא יִשְׁתֶּה יַיִן.
רַבָּן שִׁמְעוֹן בֶּן גַּמְלִיאֵל אוֹמֵר. יְשַׁנֶּה.
רַבִּי יְהוּדָה - מְחַיֵּב בִּכְפִיַּת הַמִּטָּה;
וְלא הוֹדוּ לוֹ חֲכָמִים.
 
ברטנורא משנה ז  
שבת שחל תשעה באב. שבוע שחל תשעה באב להיות בתוכה. 
אסור לספר ולכבס כל אותו שבוע עד שיעבור התענית.
ובחמישי מותרים. כשהיו מקדשים על פי הראיה, וחל תשעה באב להיות בערב שבת, מותרים לכבס בחמישי שלפני התענית מפני כבוד השבת.
שני תבשילין. אין אסור משום שני תבשילין אלא דבר שאינו נאכל כמות שהוא חי, אבל דבר הנאכל כמות שהוא חי, כגון חלב וגבינה וקטניות בזמן שהיא לחה, אע"פ שבשלן אין בהן משום שני תבשילין. 
ולא יאכל בשר ולא ישתה יין. הני מילי לאחר חצי היום, ובסעודה המפסקת שאין דעתו לאכול אחריה סעודת קבע. אבל קודם חצי היום אפילו בסעודה המפסקת, או בסעודה שאינה מפסקת אפילו לאחר חצי היום, שרי לאכול שני תבשילין, ובבשר ויין.
רבן שמעון בן גמליאל אומר ישנה. אם היה רגיל בשני תבשילין אוכל תבשיל אחד, היה רגיל בשני כוסות של יין שותה כוס אחד. ואין הלכה כרבן שמעון בן גמליאל.
בכפיית המטה. שכופה המטה על פניה, ולא ישכב עליה אלא בקרקע.
ואין הלכה כרבי יהודה..
 
משנה ח
אָמַר רַבָּן שִׁמְעוֹן בֶּן גַּמְלִיאֵל.
לא הָיוּ יָמִים טוֹבִים לְיִשְֹרָאֵל
כַּחֲמִשָּׁה עָשָֹר בְּאָב וּכְיוֹם הַכִּפּוּרִים,
שֶׁבָּהֶן בְּנוֹת יְרוּשָׁלַיִם יוֹצְאוֹת בִּכְלֵי לָבָן שְׁאוּלִין,
שֶׁלֹּא לְבַיֵּשׁ אֶת מִי שֶׁאֵין לוֹ; כָּל הַכֵּלִים טְעוּנִין טְבִילָה.
וּבְנוֹת יְרוּשָׁלַיִם יוֹצְאוֹת וְחוֹלוֹת בַּכְּרָמִים.
 
וּמֶה הָיוּ אוֹמְרוֹת?
בָּחוּר, שָֹא נָא עֵינֶיךָ וּרְאֵה, מָה אַתָּה בּוֹרֵר לָךְ.
אַל תִּתֵּן עֵינֶיךָ בַּנּוֹי, תֵּן עֵינֶיךָ בַּמִּשְׁפָּחָה.
"שֶׁקֶר הַחֵן וְהֶבֶל הַיֹּפִי,
אִשָּׁה יִרְאַת-ה' הִיא תִתְהַלָּל" (משלי לא, ל);
וְאוֹמֵר (שם שם, לא) "תְּנוּ-לָהּ מִפְּרִי יָדֶיהָ, וִיהַלְלוּהָ בַשְּׁעָרִים מַעֲשֶֹיהָ".
וְכֵן הוּא אוֹמֵר (שיר השירים ג, יא) "צְאֶינָה וּרְאֶינָה בְּנוֹת צִיּוֹן בַּמֶּלֶךְ שְׁלמֹה,
בַּעֲטָרָה שֶׁעִטְּרָה-לוֹ אִמּוֹ בְּיוֹם חֲתֻנָּתוֹ וּבְיוֹם שִֹמְחַת לִבּוֹ";
"בְּיוֹם חֲתֻנָּתוֹ" זֶה מַתַּן תּוֹרָה,
"וּבְיוֹם שִֹמְחַת לִבּוֹ" זֶה בִּנְיַן בֵּית הַמִּקְדָּשׁ,
שֶׁיִּבָּנֶה בִּמְהֵרָה בְּיָמֵינוּ אָמֵן.
 
ברטנורא משנה ח  
כט"ו באב שבו כלו מתי מדבר בשנת הארבעים; ובו נתבטלו אותן השומרים שהושיב ירבעם בן נבט; שהיו מונעים את ישראל שלא יעלו לרגל; ובו נתנו הרוגי ביתר לקבורה; ובו היו פוסקים מלכרות עצים למערכה, לפי שמאז תש כחה של חמה, שאין בה כח ליבש העצים מלחותן.
ויום הכפורים. שבו נתנו לוחות האחרונות, והוא יום מחילה וסליחה.
שאולים. שכולן שואלין, אפילו עשירות, שלא לבייש את מי שאין לו.
טעונים טבילה. קודם שילבשום. לפי שאין כל אחת בקיאה בחברתה שמא נדה היתה.
יוצאות וחולות. כמו, אז תשמח בתולה במחול (ירמיה ל"א).
במלך שלמה. הקב"ה שהשלום שלו.
אמו. כנסת ישראל.
זה מתן תורה. יום הכיפורים שבו נתנו לוחות אחרונות.
זה בנין בית המקדש. שנתחנך ביום הכיפורים.