לחץ כאן לתצוגת הדפסה

תמיד, פרק ד

תמיד, פרק ד

משנה א

לא הָיוּ כּוֹפְתִין אֶת הַטָּלֶה, אֶלָּא מְעַקְּדִין אוֹתוֹ.

מִי שֶׁזָּכוּ בָּאֵבָרִים, אוֹחֲזִים בּוֹ.

וְכָךְ הָיְתָה עֲקֵדָתוֹ:

רֹאשׁוֹ לַדָּרוֹם וּפָנָיו לַמַּעֲרָב.

הַשּׁוֹחֵט עוֹמֵד בַּמִּזְרָח, וּפָנָיו לַמַּעֲרָב.

שֶׁל שַׁחַר הָיָה נִשְׁחָט עַל קֶרֶן צְפוֹנִית מַעֲרָבִית,

עַל טַבַּעַת שְׁנִיָּה.

שֶׁל בֵּין הָעַרְבַּיִם הָיָה נִשְׁחָט עַל קֶרֶן מִזְרָחִית צְפוֹנִית,

עַל טַבַּעַת שְׁנִיָּה.

שָׁחַט הַשּׁוֹחֵט, וְקִבֵּל הַמְקַבֵּל,

בָּא לוֹ לְקֶרֶן מִזְרָחִית צְפוֹנִית, וְנוֹתֵן מִזְרָחָה צָפוֹנָה;

מַעֲרָבִית דְּרוֹמִית, וְנוֹתֵן מַעֲרָבָה דָּרוֹמָה.

שְׁיָרֵי הַדָּם הָיָה שׁוֹפֵךְ עַל יְסוֹד דְּרוֹמִי.

 

ברטנורא משנה א  

לא היו כופתין אותו. את התמיד בשתי ידיו לעצמן או בשתי רגליו לעצמן, כדי שלא לעשות כחוקות הגוים, שכך היו עושים כששוחטין לעבודה זרה.

אלא מעקידין אותו, היד עם הרגל, כעקידת יצחק. ראשו לדרום. היה נשחט על ירך המזבח צפונה כדין עולה, והיה נוטה ראשו לדרום ופניו למערב, שאם ירביץ גללים לא יהיה סמוך למזבח.

של שחר. קרבן תמיד של שחר היה נשחט על קרן צפונית מערבית, לפי שבבוקר חמה במזרח וזורחת כנגדה למערב, והכתוב אומר שנים ליום, כנגד היום, כלומר נגד השמש, שהשמש קרוי יום.

ושל בין הערבים. שחמה במערב ומאירה כנגד המזרח, היה נשחט על קרן צפונית מזרחית.

בטבעת שניה. רחוק מן המזבח, לפי שהמזבח גבוה ומאפיל כולו.

ויוחנן כהן גדול התקין ששה סדרים של טבעות, בכל סדר ארבע טבעות, לארבעה ועשרים משמרות כהונה, והיו קבועות ברצפה עשויות כמין קשת, ולפי שלא היו כופתים את התמיד כדתנן בריש פרקין, היו מכניסין צואר הבהמה באותן הטבעות בשעת שחיטה ונועצים ראש הטבעת בארץ.

ונותן מזרחית צפונית, תחילה. לאחר ששחט תמיד של שחר בקרן מערבית צפונית הולך לצד מזרח ועומד בארץ וזורק הדם בכלי למטה מן הסקרא ונותן שתי מתנות שהן ארבע, אחת שהוא כשתים בקרן מזרחית צפונית, והולך למערבית דרומית ונותן אחת שהיא כשתים בקרן מערבית דרומית.

 

משנה ב

לא הָיָה שׁוֹבֵר בּוֹ אֶת הָרֶגֶל,

אֶלָּא נוֹקְבוֹ מִתּוֹךְ עַרְכּוּבוֹ, וְתוֹלֶה בּוֹ.

הָיָה מַפְשִׁיט וְיוֹרֵד, עַד שֶׁהוּא מַגִּיעַ לֶחָזֶה.

הִגִּיעַ לֶחָזֶה,

חָתַךְ אֶת הָרֹאשׁ, וּנְתָנוֹ לְמִי שֶׁזָּכָה בּוֹ;

חָתַךְ אֶת הַכְּרָעַיִם, וּנְתָנָן לְמִי שֶׁזָּכָה בָּהֶן;

מֵרֵק אֶת הַהֶפְשֵׁט.

קָרַע אֶת הַלֵּב, וְהוֹצִיא אֶת דָּמוֹ.

חָתַךְ אֶת הַיָּדַיִם, וּנְתָנָן לְמִי שֶׁזָּכָה בָּהֶן;

עָלָה לְרֶגֶל הַיְמָנִית,

חֲתָכָהּ, וּנְתָנָהּ לְמִי שֶׁזָּכָה בָּהּ, וּשְׁתֵּי בֵיצִים עִמָּהּ.

קְרָעוֹ, וְנִמְצָא כֻּלּוֹ גָּלוּי לְפָנָיו.

נָטַל אֶת הַפֶּדֶר,

וּנְתָנוֹ עַל בֵּית שְׁחִיטַת הָרֹאשׁ מִלְמַעְלָן.

נָטַל אֶת הַקְּרָבַיִם, וּנְתָנָן לְמִי שֶׁזָּכָה בָּהֶם לְהָדִיחָן.

וְהַכָּרֵס מְדִיחִין אוֹתָהּ בְּבֵית מְדִיחִין כָּל צָרְכָּהּ.

וְהַקְּרָבַיִם מְדִיחִין אוֹתָן שְׁל שָׁה פְּעָמִים בְּמִעוּטָהּ,

עַל שֻׁלְחָנוֹת שֶׁל שַׁיִשׁ שֶׁבֵּין הָעַמּוּדִים.

 

ברטנורא משנה ב  

לא היה שובר בו את הרגל. כדרך שהטבחים עושין שמחתכין את הרגל עם העור שבו, אלא נוקבין מתחת הארכובה הנמכרת עם הראש ותולה בו ומפשיט הרגל עם שאר הבהמה. והא קמשמע לן דהכרעים בכלל הפשט הן.

ערכובו. כמו ארכובו.

מירק את ההפשט. שהרי לא הופשט אלא עד החזה ועדיין העור מחובר בו.

נטל הפדר. החלב.

נותנו על בית השחיטה. וזו היא דרך כבוד של מעלה שלא יראה לכלוך דם השחיטה.

והכרס מדיחין אותה מן הפרש שבתוכה, בפני עצמה.

בבית המדיחין. בלשכה שהיתה במקדש. ולא מדיחין אותה עם שאר הקרבים, שלא תטנפם.

שלושה פעמים. שאין הרעי יוצא מהן אלא בדוחק לפי שהן דקים.

במיעוטה. לכל הפחות. ואם רצה להוסיף להדיחן יותר משלושה פעמים, מוסיף.

 

משנה ג

נָטַל אֶת הַסַּכִּין,

וְהִפְרִישׁ אֶת הָרֵאָה מִן הַכָּבֵד,

וְאֶצְבַּע הַכָּבֵד מִן הַכָּבֵד,

וְלא הָיָה מְזִיזָהּ מִמְּקוֹמָהּ.

נָקַב אֶת הֶחָזֶה, וּנְתָנוֹ לְמִי שֶׁזָּכָה בּוֹ.

עָלָה לְדֹפֶן הַיְמָנִית,

הָיָה חוֹתֵךְ וְיוֹרֵד עַד הַשִּׁדְרָה,

וְלא הָיָה נוֹגֵעַ בַּשִּׁדְרָה,

עַד שֶׁהוּא מַגִּיעַ לִשְׁתֵּי צְלָעוֹת רַכּוֹת,

חֲתָכָהּ, וּנְתָנָהּ לְמִי שֶׁזָּכָה בָּהּ,

וְהַכָּבֵד תְּלוּיָה בָּהּ.

בָּא לוֹ לַגֵּרָה,

וְהִנִּיחַ בָּהּ שְׁתֵּי צְלָעוֹת מִכָּאן וּשְׁתֵּי צְלָעוֹת מִכָּאן,

חֲתָכָהּ, וּנְתָנָהּ לְמִי שֶׁזָּכָה בָּהּ,

וְהַקָּנֶה וְהַלֵּב וְהָרֵאָה תְּלוּיִים בָּהּ.

בָּא לוֹ לְדֹפֶן הַשְֹּׂמָאלִית,

וְהִנִּיחַ בָּהּ שְׁתֵּי צְלָעוֹת רַכּוֹת מִלְמַעְלָן,

וּשְׁתֵּי צְלָעוֹת רַכּוֹת מִלְּמַטָּן,

וְכָךְ הָיָה מַנִּיחַ בַּחֲבֶרְתָּהּ;

נִמְצָא מַנִּיחַ בִּשְׁתֵּיהֶן:

שְׁתַּיִם שְׁתַּיִם מִלְמַעְלָן, וּשְׁתַּיִם שְׁתַּיִם מִלְּמַטָּן.

חֲתָכָהּ, וּנְתָנָהּ לְמִי שֶׁזָּכָה בָּהּ,

וְהַשִּׁדְרָה עִמָּהּ, וְהַטְּחוֹל תָּלוּי בָּהּ.

וְהִיא הָיְתָה גְּדוֹלָה,

אֶלָּא שֶׁל יָמִין קוֹרִין גְּדוֹלָה, שֶׁהַכָּבֵד תְּלוּיָה בָּהּ.

בָּא לוֹ לָעֹקֶץ,

חוֹתְכוֹ, וּנְתָנוֹ לְמִי שֶׁזָּכָה בּוֹ,

וְהָאַלְיָה וְאֶצְבַּע הַכָּבֵד וּשְׁתֵּי כְלָיוֹת עִמּוֹ.

נָטַל רֶגֶל הַשְֹּׂמָאלִית, וּנְתָנָהּ לְמִי שֶׁזָּכָה בָּהּ.

נִמְצְאוּ כֻּלָּן עוֹמְדִין בַּשּׁוּרָה, וְהָאֵבָרִים בְּיָדָם:

הָרִאשׁוֹן, בָּרֹאשׁ וּבָרֶגֶל;

הָרֹאשׁ בִּימִינוֹ,

וְחָטְמוֹ כְּלַפֵּי זְרוֹעוֹ וְקַרְנָיו בֵּין אֶצְבְּעוֹתָיו,

וּבֵית שְׁחִיטָתוֹ מִלְמַעְלָן, וְהַפֶּדֶר נָתוּן עָלֶיהָ;

וְהָרֶגֶל שֶׁל יָמִין בִּשְֹמֹאלוֹ, וּבֵית עוֹרָהּ לַחוּץ.

הַשֵּׁנִי, בִּשְׁתֵּי יָדַיִם;

שֶׁל יָמִין בִּימִינוֹ, שֶׁל שְֹמֹאל בִּשְֹמֹאלוֹ,

וּבֵית עוֹרָן לַחוּץ.

הַשְּׁלִישִׁי, בָּעֹקֶץ וּבָרֶגֶל;

הָעֹקֶץ בִּימִינוֹ, וְהָאַלְיָה מְדֻלְדֶּלֶת בֵּין אֶצְבְּעוֹתָיו,

וְאֶצְבַּע הַכָּבֵד וּשְׁתֵּי הַכְּלָיוֹת עִמּוֹ;

הָרֶגֶל שֶׁל שְֹמֹאל בִּשְֹמֹאלוֹ, וּבֵית עוֹרָהּ לַחוּץ.

הָרְבִיעִי, בֶּחָזֶה וּבַגֵּרָה;

הֶחָזֶה בִּימִינוֹ, וְהַגֵּרָה בִּשְֹמֹאלוֹ,

וְצַלְעוֹתֶיהָ בֵּין אֶצְבְּעוֹתָיו.

הַחֲמִישִׁי, בִּשְׁתֵּי דְפָנוֹת;

שֶׁל יָמִין בִּימִינוֹ, וְשֶׁל שְֹמֹאל בִּשְֹמֹאלוֹ,

וּבֵית עוֹרָן לַחוּץ.

הַשִּׁשִּׁי, בִּקְרָבַיִם הַנְּתוּנִים בַּבָּזֵךְ,

וּכְרָעַיִם עַל גַּבֵּיהֶם מִלְמַעְלָה.

הַשְּׁבִיעִי בַּסֹּלֶת.

הַשְּׁמִינִי בַּחֲבִתִּין.

הַתְּשִׁיעִי בַּיַּיִן.

הָלְכוּ וּנְתָנוּם מֵחֲצִי הַכֶּבֶשׁ וּלְמַטָּה בְּמַעֲרָבוֹ, וּמְלָחוּם.

וְיָרְדוּ וּבָאוּ לָהֶם לְלִשְׁכַּת הַגָּזִית, לִקְרוֹת אֶת שְׁמַע.

 

ברטנורא משנה ג  

ואצבע הכבד. היה מפריש מן הכבד.

ולא היה מזיזה. לאצבע הכבד ממקומה, שהרי היא היתה קריבה עם העוקץ והאליה, והכבד היה עם הדופן הימני, והראיה עם הגירה ושתי צלעות עמה, כמו שמפורש בסמוך.

דופן ימני, חותך סמוך לשדרה, אלא שהיה מניח שתי צלעות למעלה אל השדרה וכן שתי צלעות למטה.

והרגל של ימין בשמאלו. ואע"ג דהולכת אברים לכבש עבודה היא, ועבודה פסולה בשמאל, כיון דלא מעכבת כפרה, שריא אפילו בשמאל, כדאיתא ביומא.

ובית עורו לחוץ. המקום שמפשיטים ממנו העור והוא סמוך לראשי האצבעות.

בזך. תרגום כף אחת, בזיכא חדא.

השביעי בסולת. למנחת נסכים שעם התמיד.

בחביתין. מנחת מחבת של כהן גדול מחציתה בבקר ומחציתה בערב שמקריב בכל יום.

והאי דאפסקיה לחביתין בין סולת לנסכים שהן צרכי תמיד, משום דסולת וחביתין לשניהם שם מנחה לכך פירשן יחד.

מחצי כבש ולמטה במערבו. ולא מחציו ולמעלה, כדי שתהא ניכרת ההולכה למזבח כשיחזרו מלקרות את שמע. ודוקא בימות החול היו נותנים אברי תמיד במערב לצד השכינה, אבל בשבתות, דשל מוספין שהן חובת היום היו במערב, היו של תמיד במזרח, כדמוכח במסכת סוכה פרק החליל.

לקרות את שמע. וכל שאר ברכות, כדאיתא לקמן באידך פרקא.