תמיד, פרק ה
לחץ כאן לתצוגת הדפסה

תמיד, פרק ה

תמיד, פרק ה

משנה א

אָמַר לָהֶם הַמְמֻנֶּה:

בָּרְכוּ בְּרָכָה אַחַת!

וְהֵן בֵּרְכוּ,

קָרְאוּ עֲשֶֹרֶת הַדְּבָרִים,

שְׁמַע,

וְהָיָה אִם-שָׁמֹעַ",

"וַיֹּאמֶר".

בֵּרְכוּ אֶת הָעָם שָׁלשׁ בְּרָכוֹת:

אֱמֶת וְיַצִּיב, וַעֲבוֹדָה, וּבִרְכַּת כֹּהֲנִים.

וּבַשַּׁבָּת מוֹסִיפִין בְּרָכָה אַחַת לַמִּשְׁמָר הַיּוֹצֵא.

 

ברטנורא משנה א  

אמר להם הממונה וכו' בפרק קמא דברכות מפורש שהיא אהבה רבה. ואחר שהאיר היום וזרחה החמה מברכים יוצא אור. וסדר ברכות אינו מעכב.

קראו עשרת הדברים. לפי שהן עיקר התורה. ובדין היה שיהיו קורין אותן בכל יום אף בגבולין, אלא שביטלום מפני תרעומת המינים, שהיו אומרים אלו לבדם ניתנו בסיני ולא שאר התורה.

והם ברכו שלושה ברכות. ואלו הן שלוש ברכות, אמת ויציב, ועבודה, וברכת כהנים קריאת הפסוקים בלבד, ולא נשיאת כפים, שלא היו הכהנים נושאים את כפיהן אלא לאחר הקרבת התמיד וקטורת, כדאמרינן באידך פרקא, והאידנא לא היו מברכים הנך ברכות אלא כדי שיהא התמיד מקובל ברצון, ולא היו נפטרים בכך מתפלת שמונה עשרה.

מוסיפין ברכה אחת. שמשמר היוצא אומר למשמר הנכנס, מי ששיכן את שמו בבית הזה הוא ישכין ביניכם אהבה אחוה שלום וריעות, שבכל יום שבת היה נכנס משמר לעבודה ויוצא המשמר שעבר.

 

משנה ב

אָמַר לָהֶם: חֲדָשִׁים לַקְּטֹרֶת בּוֹאוּ וְהָפִיסוּ!

הֵפִיסוּ, זָכָה מִי שֶׁזָּכָה.

חֲדָשִׁים עִם יְשָׁנִים בּוֹאוּ וְהָפִיסוּ,

מִי מַעֲלֶה אֵבָרִים מִן הַכֶּבֶשׁ לַמִּזְבֵּחַ!

רַבִּי אֱלִיעֶזֶר בֶּן יַעֲקֹב אוֹמֵר:

הַמַּעֲלֶה אֵבָרִים לַכֶּבֶשׁ,

הוּא מַעֲלֶה אוֹתָן עַל גַּבֵּי הַמִּזְבֵּחַ.

 

ברטנורא משנה ב  

חדשים לקטורת. מי שלא זכה בקטורת כל ימיו יבוא ויפיס. ולא היו מניחים למי שזכה בה פעם אחת לשנות בה, מפני שמעשרת, דכתיב (דברים ל"ג) "ישימו קטורה באפך וגו' ברך ה' חילו", לפיכך לא היו מניחים לשנות בה אדם, כדי שיהיו הכל מתעשרים ומתברכים בה.

חדשים עם ישנים. לפי שאמר בקטורת חדשים דוקא, אמר הכא חדשים גם ישנים, כלומר מי שזכה בפייס פעמים אחרות ומי שלא זכה בואו והפיסו.

הוא המעלה אותם לגבי המזבח. ולא היה כאן פייס. ואין הלכה כרבי אליעזר בן יעקב.

 

משנה ג

מְסָרוּם לַחַזָּנִים, הָיוּ מַפְשִׁיטִין אוֹתָם אֶת בִּגְדֵיהֶם,

וְלא הָיוּ מַנִּיחִין עֲלֵיהֶם אֶלָּא מִכְנְסַיִם בִּלְבַד.

וְחַלּוֹנוֹת הָיוּ שָׁם,

וְכָתוּב עֲלֵיהֶם תַּשְׁמִישֵׁי הַכֵּלִים.

 

ברטנורא משנה ג  

מסרום לחזנים. אותם כהנים שהכינו עצמם ולא זכו בפייס והיו לבושים בגדי כהונה, היו מוסרים אותם לחזנים, דהיינו השמשין העוסקים בצרכי המקדש, כדי שיפשיטום בגדי הקודש שעליהם.

ולא היו מניחים עליהם אלא מכנסים בלבד. ולובשים בגדי חול ואחר כך מפשיטים המכנסים ומניחים כל בגדי כהונה ויוצאים.

וכתוב עליהם תשמישי הכלים. החלונות שבהן מכנסים כתוב עליהן מכנסים, ואת שבהן כתונת כתוב עליהן כתונת, וכן מצנפת ואבנט. וסדר לבישת הבגדים, המכנסים תחילה לכל שאר בגדים של קודש, דכתיב (ויקרא ו') "ומכנסי בד ילבש על בשרו", שלא יהא דבר קודם למכנסים, ואחר כך הכתונת, ואחר כך חוגר באבנט, ואחר כך צונף במצנפת.

 

משנה ד

מִי שֶׁזָּכָה בַּקְּטֹרֶת, הָיָה נוֹטֵל אֶת הַכַּף.

וְהַכַּף דּוֹמֶה לְתַרְקָב גָּדוֹל שֶׁל זָהָב,

מַחֲזִיק שְׁלשֶׁת קַבִּים.

וְהַבָּזֵךְ הָיָה בְּתוֹכוֹ, מָלֵא וְגָדוּשׁ קְטֹרֶת.

וְכִסּוּי הָיָה לוֹ,

וּכְמִין מְטוּטֶלֶת הָיָה עָלָיו מִלְמַעְלָן.

 

ברטנורא משנה ד  

והבזך. כף קטן.

מלא וגדוש קטורת. והיתה בתוך הכף הגדול. שאם לא היה הגדול, כיון שהקטן גדוש היה מתפזר הקטורת לארץ בהולכתו. ובכף הגדול לבד לא סגי, דכבוד הוא כלפי מעלה לערות מכף גדוש על הגחלים בשעת ההקטרה.

וכסוי היה לו. לבזך.

מטוטלת. רבותי פירשו כעין טבעת היה לכסוי מלמעלה שעל ידו מטלטל הכסוי ומסירו מעל הבזך.

ובערוך פירש, מטוטלת חתיכת בגד, כמו לא יצא הגמל במטוטלת דפרק במה בהמה יוצאה. שהיה נתון על כסוי הבזך כמין סודר קטן לנוי.

 

משנה ה

מִי שֶׁזָּכָה בַּמַּחְתָּה,

נָטַל מַחְתַּת הַכֶּסֶף, וְעָלָה לְרֹאשׁ הַמִּזְבֵּחַ,

וּפִנָּה אֶת הַגֶּחָלִים הֵילָךְ וְהֵילָךְ, וְחָתָה.

יָרַד וְעֵרָן לְתוֹךְ שֶׁל זָהָב.

נִתְפַּזַּר מִמֶּנּוּ כְּקַב גֶּחָלִים, וְהָיָה מְכַבְּדָן לָאַמָּה.

וּבַשַּׁבָּת הָיָה כּוֹפֶה עֲלֵיהֶן פְּסַכְתֵּר.

וּפְסַכְתֵּר הָיְתָה כְּלִי גָּדוֹל, מַחֲזֶקֶת לֶתֶךְ,

וּשְׁתֵּי שַׁרְשְׁרוֹת הָיוּ בָּהּ:

אַחַת שֶׁהוּא מוֹשֵׁךְ בָּהּ וְיוֹרֵד,

וְאַחַת שֶׁהוּא אוֹחֵז בָּהּ מִלְמַעְלָן, בִּשְׁבִיל שֶׁלֹּא תִּתְגַּלְגֵּל.

וּשְׁלשָׁה דְּבָרִים הָיְתָה מְשַׁמֶּשֶׁת:

כּוֹפִין אוֹתָהּ עַל גַּב גֶּחָלִים וְעַל הַשֶּׁרֶץ בַּשַּׁבָּת,

וּמוֹרִידִין בָּהּ אֶת הַדֶּשֶׁן מֵעַל גַּבֵּי הַמִּזְבֵּחַ.

 

ברטנורא משנה ה  

מי שזכה במחתה. להוליך הגחלים למזבח הזהב. ולא היה בזה פייס, אלא מי שזכה בקטורת על ידי פייס אומר לזה שעמו זכה עמי במחתה.

וחתה. מן המאוכלות הפנימיות לא גרסינן הכא, שהן קרובים לדשן, דאדרבה גחלים גסות ובוערות היה חותה.

ועירן בשל זהב. אבל לא היה חותה בשל זהב, כדי שלא תתקלקל, והתורה חסה על ממונן של ישראל.

נתפזר ממנו כקב גחלים. שהיה חותה במחתה של כסף בת ארבעה קבים ומערה בשל זהב שהיא של שלושה. וכדי להוליכה מלאה היה מערה באחרונה, שזהו דרך כבוד שלמעלה.

מכבדן לאמה. לאמת המים שבעזרה. שלא יכוו בהן הכהנים.

ובשבת שאסור לכבות.

כופה עליהן פסכתר. כלי אחד גדול. תרגום סירותיו, פסכתרוותיה.

לתך. חצי כור, חמש עשרה סאין, שהכור שלושים סאין.

ושתי שרשרות היו. בפסכתר. אחד מצד זה ואחד מצד זה, לפי שבו מורידים הדשן מעל המזבח כדאמרינן בסמוך, וכשמורידו מלא דשן דרך קרקע הכבש שהוא משופע היה כהן אחד לפניו שמושכו בשרשרת וכהן אחד היה למעלה מן הפסכתר ותופס בשרשרת שלפניו שלא תתגלגל במדרון הכבש.

ועל השרץ. שנמצא בעזרה בשבת, כופים עליו פסכתר כדי שלא יטמאו בו הכהנים. שאין יכולים להוציאו משם בשבת, דעל שבות כזה גזרו ואפילו במקדש. ודוקא כשנמצא בעזרה, אבל נמצא בהיכל או באולם, מוציאים אותו מיד ואפילו בשבת.

 

משנה ו

הִגִּיעוּ בֵּין הָאוּלָם וְלַמִּזְבֵּחַ,

נָטַל אֶחָד אֶת הַמַּגְרֵפָה, וְזוֹרְקָהּ בֵּין הָאוּלָם וְלַמִּזְבֵּחַ.

אֵין אָדָם שׁוֹמֵעַ קוֹל חֲבֵרוֹ בִּירוּשָׁלַיִם מִקּוֹל הַמַּגְרֵפָה.

וּשְׁלשָׁה דְּבָרִים הָיְתָה מְשַׁמֶּשֶׁת:

כֹּהֵן שֶׁשּׁוֹמֵעַ אֶת קוֹלָהּ,

יוֹדֵעַ שֶׁאֶחָיו הַכֹּהֲנִים נִכְנָסִים לְהִשְׁתַּחֲווֹת,

וְהוּא רָץ וּבָא.

וּבֶן לֵוִי שֶׁהוּא שׁוֹמֵעַ אֶת קוֹלָהּ,

יוֹדֵעַ שֶׁאֶחָיו הַלְוִיִּם נִכְנָסִים לְדַבֵּר בַּשִּׁיר,

וְהוּא רָץ וּבָא.

וְרֹאשׁ הַמַּעֲמָד הָיָה מַעֲמִיד אֶת הַטְּמֵאִים בְּשַׁעַר הַמִּזְרָח.

ברטנורא משנה ו  

המגריפה. כלי גדול שהיו זורקים אותו כדי להשמיע קול, והקול היוצא ממנו משמש שלושה דברים כמדפרש ואזיל.

כהן השומע קולה. אם לא היה בעזרה.

רץ ובא. להשתחוות עם אחיו הכהנים.

וראש המעמד. כשהיה שומע קול המגריפה.

היה מעמיד את הטמאים. של אותו בית אב שלא היו ראויים לעבוד, בשערי המזרח. אית דאמרי כדי לביישן ולהודיע שמפני טומאת קרי הוא נמנע לעבוד, כדי שיזהר פעם אחרת.

ואית דאמרי מפני החשד, שלא יחשדוהו שלמלאכתו הלך והניח מלעבוד, אבל ידעו שמפני טומאת אונס של שרץ או דבר אחר נמנע מלעבוד.

 

ורמב"ם כתב, המצורעים שכבר טהרו מצרעתם היה מעמידם בשער המזרח, כדי שיהיו מזומנים לזרוק עליהם דם האשם.