לחץ כאן לתצוגת הדפסה

יבמות, פרק יב

יבמות, פרק יב

משנה א

מִצְוַת חֲלִיצָה בִּשְׁלשָׁה דַּיָּנִין,

וַאֲפִלּוּ שְׁלָשְׁתָּן הֶדְיוֹטוֹת.

חָלְצָה בְּמִנְעָל - חֲלִיצָתָהּ כְּשֵׁרָה;

בְּאַנְפִּילִין - חֲלִיצָתָהּ פְּסוּלָה.

בְּסַנְדָּל שֶׁיֶּשׁ לוֹ עָקֵב - כָּשֵׁר;

וְשֶׁאֵין לוֹ עָקֵב - פָּסוּל.

מִן הָאַרְכּוּבָה וּלְמַטָּה - חֲלִיצָתָהּ כְּשֵׁרָה;

מִן הָאַרְכּוּבָה וּלְמַעְלָה - חֲלִיצָתָהּ פְּסוּלָה.

 

ברטנורא משנה א

מצות חליצה. ואפילו שלשתן הדיוטות. והא דקרי להו דיינים, שצריך שיהיו יודעים להקרות הפסוקים כעין דיינים. ואע"ג דתנן מצות חליצה בשלושה, צריכין לצרף עמהן שנים אחרים, שתהיה חליצה בחמשה לפרסומי מילתא. והשנים הללו שמוסיפים על השלושה, אפילו אין יודעים להקרות.

מנעל. של עור רך חליצתו כשרה, אבל לכתחילהן לא, גזירה שמא יחלוץ במנעל קרוע מלמעלה, דאפילו כי קרוע מייתב אכרעיה הואיל והוא רך, ואנן מידי דמגין בעינן, והא ליכא. אבל סנדל שהוא של עור קשה, וכי קרוע לא מייתב אכרעיה, ליכא למגזר שמא יחלוץ בסנדל קרוע, הלכך עיקר חליצה בסנדל היא.

באנפליאות. כמין בתי רגלים של בגד.

חליצתה פסולה. דמידי דמגין בעינן, כתיב הכא (דברים כ"ה) "נעלו" וכתיב התם (יחזקאל י"ז) "ואנעלך תחש", והוא עור.

מן הארכובה ולמעלה חליצתה פסולה. שהיו רצועות המנעל קשורות למעלה מן הארכובה.

 

משנה ב

חָלְצָה בְּסַנְדָּל שֶׁאֵינוֹ שֶׁלּוֹ,

אוֹ בְּסַנְדָּל שֶׁל עֵץ, אוֹ בְּשֶׁל שְֹמֹאל בַּיָּמִין -

חֲלִיצָתָהּ כְּשֵׁרָה.

חָלְצָה בְּגָדוֹל שֶׁהוּא יָכוֹל לְהַלֵּךְ בּוֹ,

אוֹ בַּקָּטָן שֶׁהוּא חוֹפֶה אֶת רוֹב רַגְלוֹ -

חֲלִיצָתָהּ כְּשֵׁרָה.

חָלְצָה בַּלַּיְלָה - חֲלִיצָתָהּ כְּשֵׁרָה;

וְרַבִּי אֱלִיעֶזֶר פּוֹסֵל.

בַּשְֹּׂמֹאל - חֲלִיצָתָהּ פְּסוּלָה;

וְרַבִּי אֱלִיעֶזֶר מַכְשִׁיר.

 

ברטנורא משנה ב

בסנדל של עץ כשרה. והוא שיהיה מחופה עור.

חלצה בגדול. שהיה הסנדל גדול ממדת רגלו, אם יכול להלוך בו חליצתו כשרה.

או בקטן. ממדת רגלו, אם חופה את רוב רגלו חליצתו כשרה.

והלכה כרבי אליעזר במה שפוסל חליצה בלילה,

ואין הלכה כמותו במה שמכשיר חליצה בשמאל.

 

משנה ג

חָלְצָה וְרָקְקָה, אֲבָל לא קָרְאָה - חֲלִיצָתָהּ כְּשֵׁרָה.

קָרְאָה וְרָקְקָה, אֲבָל לא חָלְצָה - חֲלִיצָתָהּ פְּסוּלָה.

חָלְצָה וְקָרְאָה, אֲבָל לא רָקְקָה -

רַבִּי אֱלִיעֶזֶר אוֹמֵר: חֲלִיצָתָהּ פְּסוּלָה;

רַבִּי עֲקִיבָא אוֹמֵר: חֲלִיצָתָהּ כְּשֵׁרָה.

אָמַר רַבִּי אֱלִיעֶזֶר: "כָּכָה יֵעָשֶֹה" (דברים כה, ט),

כָּל דָּבָר שֶׁהוּא מַעֲשֶֹה - מְעַכֵּב.

אָמַר לוֹ רַבִּי עֲקִיבָא: מִשָּׁם רְאָיָה?

"כָּכָה יֵעָשֶֹה לָאִישׁ" -

כָּל דָּבָר שֶׁהוּא מַעֲשֶֹה בָּאִישׁ.

 

ברטנורא משנה ג

חלצה ולא קראה, חליצתה כשרה. דכי כתב רחמנא "ככה" דמשמע עיכובא, אמעשה הוא דכתיב (דברים כ"ה) "ככה יעשה לאיש", וקריאה דיבור בעלמא הוא.

דבר שהיא מעשה באיש. כגון חליצה, שהאשה עושה מעשה בגופו של איש, לאפוקי רקיקה דלאו מעשה בגופו של איש הוא.

 

משנה ד

הַחֵרֵשׁ שֶׁנֶּחֱלַץ, וְהַחֵרֶשֶׁת שֶׁחָלְצָה, וְהַחוֹלֶצֶת לַקָּטָן -

חֲלִיצָתָהּ פְּסוּלָה.

קְטַנָּה שֶׁחָלְצָה - תַּחֲלץ מִשֶּׁתַּגְדִּיל;

וְאִם לא חָלְצָה - חֲלִיצָתָהּ פְּסוּלָה.

 

ברטנורא משנה ד

החרש שנחלץ חליצתו פסולה. שאינו פוטרה במקום שיש אח אחר כשר.

והחרשת שחלצה פסולה. שהיא עצמה אינה נפטרת בחליצתה, ואין לה תקנה אלא ביבום, ואם רצה אחר כך להוציא יוציא בגט.

והחולצת לקטן חליצתה פסולה. כל היכא דתנינן בפרקין חליצה פסולה, אינה יכולה להתיבם אחר אותה חליצה, וצריכה חליצה אחרת מעלייתא להתירה לעלמא. והאי תנא דקרי לחליצת קטן "חליצה פסולה", דמשמע שפוסלה מלהתיבם, רבי מאיר היא, דאילו רבנן אמרי אין בחליצת קטן כלום, ולא נפסלה מלהתיבם.

והלכה כחכמים.

 

משנה ה

חָלְצָה בִּשְׁנַיִם,

אוֹ בִּשְׁלשָׁה וְנִמְצָא אֶחָד מֵהֶן קָרוֹב אוֹ פָּסוּל -

חֲלִיצָתָהּ פְּסוּלָה.

רַבִּי שִׁמְעוֹן וְרַבִּי יוֹחָנָן הַסַּנְדְּלָר - מַכְשִׁירִין.

וּמַעֲשֶֹה בְּאֶחָד שֶׁחָלַץ בֵּינוֹ לְבֵינָהּ בְּבֵית הָאֲסוּרִין,

וּבָא מַעֲשֶֹה לִפְנֵי רַבִּי עֲקִיבָא, וְהִכְשִׁיר.

 

ברטנורא משנה ה

חלצה בשנים. כשרים.

או בשלשה. והיה אחד מהם קרוב או פסול, דלא נשתיירו כי אם שנים כשרים.

חליצתה פסולה. וכן הלכה, שאין חליצה כשרה בפחות משלשה.

 

משנה ו

מִצְוַת חֲלִיצָה:

בָּא הוּא וִיבִמְתּוֹ לְבֵית דִּין,

וְהֵן מַשִֹּׂיאִין לוֹ עֵצָה הַהוֹגֶנֶת לוֹ.

שֶׁנֶּאֱמַר (דברים כה, ח) "וְקָרְאוּ-לוֹ זִקְנֵי-עִירוֹ וְדִבְּרוּ אֵלָיו".

וְהִיא אוֹמֶרֶת: "מֵאֵן יְבָמִי לְהָקִים לְאָחִיו שֵׁם בְּיִשְֹרָאֵל,

לא אָבָה יַבְּמִי" (שם שם, ז)

וְהוּא אוֹמֵר: "לא חָפַצְתִּי לְקַחְתָּהּ" (שם שם, ח)

וּבִלְשׁוֹן הַקֹּדֶשׁ הָיוּ אוֹמְרִים.

"וְנִגְּשָׁה יְבִמְתּוֹ אֵלָיו לְעֵינֵי הַזְּקֵנִים,

וְחָלְצָה נַעֲלוֹ מֵעַל רַגְלוֹ וְיָרְקָה בְּפָנָיו" (שם שם, ט) -

רֹק הַנִּרְאֶה לַדַּיָּנִים.

"וְעָנְתָה וְאָמְרָה,

כָּכָה יֵעָשֶֹה לָאִישׁ אֲשֶׁר לא-יִבְנֶה אֶת-בֵּית אָחִיו" (שם)

עַד כָּאן הָיוּ מַקְרִין.

וּכְשֶׁהִקְרָא רַבִּי הֻרְקָנוֹס תַּחַת הָאֵלָה בִּכְפַר עֵיטָם

וְגָמַר אֶת כָּל הַפָּרָשָׁה,

הֻחְזְקוּ לִהְיוֹת גּוֹמְרִין כָּל הַפָּרָשָׁה.

"וְנִקְרָא שְׁמוֹ בְּיִשְֹרָאֵל, בֵּית חֲלוּץ הַנָּעַל" (שם שם, י) -

מִצְוָה בַּדַּיָּנִין וְלא מִצְוָה בַּתַּלְמִידִים.

רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר: מִצְוָה עַל כָּל הָעוֹמְדִים שָׁם לוֹמַר:

חֲלוּץ הַנַּעַל, חֲלוּץ הַנַּעַל, חֲלוּץ הַנַּעַל.

 

ברטנורא משנה ו

עצה ההוגנת לו. אם הוא ילד והיא זקנה, הוא זקן והיא ילדה, אומרים לו מה לך אצל ילדה, מה לך אצל זקנה, כלך אצל שכמותך.

קוראה "מאן יבמי". וקורא "לא חפצתי לקחתה". חולצת ורוקקת וקוראה "ככה יעשה לאיש".

 

והלכה כרבי יהודה דאמר מצוה על כל העומדים שם לומר "חלוץ הנעל חלוץ הנעל חלוץ הנעל".