לחץ כאן לתצוגת הדפסה

יבמות, פרק טז

יבמות, פרק טז

משנה א

הָאִשָּׁה שֶׁהָלַךְ בַּעֲלָהּ וְצָרָתָהּ לִמְדִינַת הַיָּם,

וּבָאוּ וְאָמְרוּ לָהּ: מֵת בַּעֲלִיךְ -

לא תִּנָּשֵֹא, וְלא תִּתְיַבֵּם, עַד שֶׁתֵּדַע שֶׁמָּא מְעֻבֶּרֶת הִיא צָרָתָהּ.

הָיְתָה לָהּ חָמוֹת - אֵינָהּ חוֹשֶׁשֶׁת.

יָצְתָה מְלֵאָה - חוֹשֶׁשֶׁת;

רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ אוֹמֵר: אֵינָהּ חוֹשֶׁשֶׁת.

 

ברטנורא משנה א

האשה.

לא תנשא. הואיל ובלא בנים יצא בעלה.

ולא תתיבם. שמא ילדה צרתה. ואם תאמר: תחלוץ ואחר כך תנשא לשוק ממה נפשך. תירצו בגמרא, משום דחלוצה פסולה לכהונה, ואם תחלוץ וימצא אחר כך שילדה צרתה ולד של קיימא, וחליצתה אינה כלום, צריכים להכריז עליה שהיא כשרה לכהונה ולא נפסלה מחמת אותה חליצה. ומי שנמצא בשעת חליצתה, ולא נמצא בשעה שהכריזו על החליצה דלאו כלום היא ולא נפסלה לכהונה על ידה, כשיראה אותה נשואה אחר כך לכהן יאמר שחלוצה מותרת לכהן.

היתה לה חמות. במדינת הים.

אינה חוששת. שמא ניתן לה יבם. אע"ג דחיישינן לעיל שמא ילדה צרה, התם הוא דכל מה דילדה צרה בין זכר בין נקבה מפיק לה להיאך מיבם, אבל חמות דאי נמי ילדה לא זקיק לה להיאך אלא אם כן ילדה זכר, איכא למימר שמא הפילה, ואם תמצא לומר לא הפילה, שמא נקבה היתה.

יצתה מלאה. מעוברת.

חוששת. שמא ניתן לה יבם.

ואין הלכה כרבי יהושע דאמר אינה חוששת.

 

משנה ב

שְׁתֵּי יְבָמוֹת,

זוֹ אוֹמֶרֶת: מֵת בַּעֲלִי, וְזוֹ אוֹמֶרֶת: מֵת בַּעֲלִי -

זוֹ אֲסוּרָה מִפְּנֵי בַּעֲלָהּ שֶׁל זוֹ, וְזוֹ אֲסוּרָה מִפְּנֵי בַּעֲלָהּ שֶׁל זוֹ.

לָזוֹ עֵדִים, וְלָזוֹ אֵין עֵדִים,

אֶת שֶׁיֶּשׁ לָהּ עֵדִים - אֲסוּרָה,

וְאֶת שֶׁאֵין לָהּ עֵדִים - מֻתֶּרֶת.

לָזוֹ בָּנִים וְלָזוֹ אֵין בָּנִים,

אֶת שֶׁיֶּשׁ לָהּ בָּנִים - מֻתֶּרֶת,

וְאֶת שֶׁאֵין לָהּ בָּנִים - אֲסוּרָה.

נִתְיַבְּמוּ, וּמֵתוּ הַיְבָמִין - אֲסוּרוֹת לְהִנָּשֵֹא.

רַבִּי אֶלְעָזָר אוֹמֵר: הוֹאִיל וְהֻתְּרוּ לַיְבָמִין, הֻתְּרוּ לְכָל אָדָם.

 

ברטנורא משנה ב

שתי יבמות. נשי שני אחים.

מפני בעלה של זו. שמא הוא חי וזקוקה לו, ואע"פ שאשתו אומרת מת, אינה נאמנת להתיר זו לשוק על פיה, שאין יבמה מעידה לחברתה.

לזו עדים. שמת בעלה, ולזו אין לה עדים.

זו שיש לה עדים אסורה. לינשא לשוק, מפני יבמה שאין עדים שמת.

וזו שאין לה עדים מותרת. שהרי בשביל בעלה אינה נאסרת שהיא נאמנת לומר מת בעלי, ובשביל יבמה נמי לא מתסרא שהרי באו עדים שמת.

לזו בנים ולזו אין בנים. ואין עדים לא לזו ולא לזו, את שיש לה בנים מותרת ואת שאין לה בנים אסורה.

נתיבמו. שהיו להן כאן שני יבמין, ונתיבמו, ומתו היבמים, אסורות להנשא לשוק, זו מפני בעלה הראשון של זו, וזו מפני בעלה הראשון של זו. אע"פ שהיו שתיהן נשואות ליבמיהן בחזקת שמתו בעליהן, על פי עצמן נישאו, והיו נאמנות שהאשה שאמרה מת בעלי תתיבם. אבל עכשיו שתהיינה נשואות לשוק לא. שאם ינשאו לשוק, נמצא עדותה של זו מועיל לזו, ועדותה של זו מועיל לזו, ואין היבמות מעידות זו לזו.

הואיל והותרו ליבמין. בחזקת שמתו בעליהן, הותרו לינשא לשוק, דתו לא חיישינן שמא הם בחיים.

ואין הלכה כרבי אלעזר.

 

משנה ג

אֵין מְעִידִין אֶלָּא עַל פַּרְצוּף הַפָּנִים עִם הַחֹטֶם,

אַף עַל פִּי שֶׁיֵּשׁ סִימָנִין בְּגוּפוֹ וּבְכֵלָיו.

אֵין מְעִידִין אֶלָּא עַד שֶׁתֵּצֵא נַפְשׁוֹ,

וַאֲפִלּוּ רָאוּהוּ מְגֻיָּד, וְצָלוּב, וְהַחַיָּה אוֹכֶלֶת בּוֹ.

אֵין מְעִידִין אֶלָּא עַד שְׁלשָׁה יָמִים.

רַבִּי יְהוּדָה בֶּן בָּבָא אוֹמֵר:

לא כָּל הָאָדָם, וְלא כָּל הַמְּקוֹמוֹת, וְלא כָּל הַשָּׁעוֹת שָׁוִין.

 

ברטנורא משנה ג

פרצוף פנים עם החוטם. אם לא ראהו בפרצוף פניו, או שניטל חוטמו, אין מעידין להשיא את אשתו, שמא אינו הוא.

מגוייד. מנותח. כמו "גודו אילנא" (דניאל ד' י"א.).

או חיה אוכלת בו. דוקא במקום שאין נפשו יוצאה, אבל במקום שנפשו יוצאה, מעיד עליו שהוא מת.

אין מעידין אלא עד שלושה ימים. אם לא ראוהו עד לאחר שלשה ימים למיתתו אין מעידין עליו, דחיישינן שמא נשתנו מראית פניו ואינו זה שהם סבורים.

רבי יהודה בן בבא אומר לא כל אדם וכו'. יש לך אדם שממהר להנפח, כגון אדם שמן. ויש מקום שאדם ממהר להסריח ולהשתנות בו כגון מקום חמה. ויש לך שעה שהעולם חם ואדם ממהר להסריח ולהשתנות, והכל לפי האדם והמקום והשעה בין לקולא בין לחומרא.

ואין הלכה כרבי יהודה.

 

משנה ד

נָפַל לַמַּיִם, בֵּין שֶׁיֵּשׁ לָהֶן סוֹף, בֵּין שֶׁאֵין לָהֶן סוֹף -

אִשְׁתּוֹ אֲסוּרָה.

אָמַר רַבִּי מֵאִיר:

מַעֲשֶֹה בְּאֶחָד שֶׁנָּפַל לְבוֹר הַגָּדוֹל,

וְעָלָה לְאַחַר שְׁלשָׁה יָמִים.

אָמַר רַבִּי יוֹסֵי:

מַעֲשֶֹה בְּסוּמָא שֶׁיָּרַד לִטְבּוֹל בַּמְּעָרָה, וְיָרַד מוֹשְׁכוֹ אַחֲרָיו,

וְשָׁהוּ כְּדֵי שֶׁתֵּצֵא נַפְשָׁם וְהִשִֹּׂיאוּ נְשׁוֹתֵיהֶם.

 

וְשׁוּב מַעֲשֶֹה בְּעַסְיָא,

בְּאֶחָד שֶׁשִּׁלְשְׁלוּהוּ לַיָּם, וְלא עָלָה בְּיָדָם אֶלָּא רַגְלוֹ;

אָמְרוּ חֲכָמִים: מִן הָאַרְכּוּבָה וּלְמַעְלָה - תִּנָּשֵֹא

מִן הָאַרְכּוּבָה וּלְמַטָּה - לא תִּנָּשֵֹא.

 

ברטנורא משנה ד

מים שיש להם סוף שנראים כל ארבע רוחות שסביב המים. ומים שאין להם סוף, שאין אדם יכול לראות כל סביביו. ורבי מאיר לא מפליג בין מים שאין להם סוף למים שיש להם סוף. אבל חכמים פליגי בברייתא, ואמרי, מים שיש להם סוף, אשתו מותרת, אם שהה שם שיעור שאי אפשר שיחיה כשיעור זה בתוך המים, ומים שאין להם סוף, אשתו אסורה דשמא לאחר שעלה משם יצא והלך לו, כדאמר רבי יוסי במתניתין.

והלכה כחכמים.

ועלה לאחר שלשה ימים. דסבירא ליה לרבי מאיר אדם חי בתוך המים ימים רבים, ומשום הכי אפילו במים שיש להם סוף דאי נפיק הוה חזי ליה, חייש דילמא נפיק בתר ימים רבים ולא חזו ליה. ורבי יוסי פליג עליה, ואמר מעשה בסומא שירד לטבול במערה וכו', ומערה מים שיש להם סוף, ושהו עד שתצא נפשם והשיאו את נשותיהן.

מן הארכובה ולמטה. הואיל ויכול לחיות, לא תינשא, שמא יצא ולא ראוהו, דמים שאין להם סוף הן.

 

משנה ה

אֲפִלּוּ שָׁמַע מִן הַנָּשִׁים אוֹמְרוֹת: מֵת אִישׁ פְּלוֹנִי - דַּיּוֹ.

רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר: אֲפִלּוּ שָׁמַע מִן הַתִּינוֹקוֹת אוֹמְרִים:

הֲרֵי אָנוּ הוֹלְכִין לִסְפּוֹד וְלִקְבּוֹר אֶת אִישׁ פְּלוֹנִי.

בֵּין שֶׁהוּא מִתְכַּוֵּן וּבֵין שֶׁאֵינוֹ מִתְכַּוֵּן.

רַבִּי יְהוּדָה בֶּן בָּבָא אוֹמֵר: בְּיִשְֹרָאֵל - עַד שֶׁיְּהֵא מִתְכַּוֵּן;

וּבַגּוֹי, אִם הָיָה מִתְכַּוֵּן - אֵין עֵדוּתוֹ עֵדוּת.

 

ברטנורא משנה ה

אפילו שמע מן הנשים. שאין מתכוונות להעיד, יכול לילך להעיד להשיא את אשתו.

הרי אנו הולכים לספוד ולקבור את איש פלוני. בגמרא מוקי שצריך שיאמרו אנו באים מלספוד ולקבור את איש פלוני. וצריך נמי שישמע אותם מספרים מעניני ההספד, כך וכך רבנן הוו התם, כך וכך ספדני הוו התם, מפני שדרך תינוקות לשחק ולהעלות שמות ושמא נמלה או חגב קברו ומכנים אותו בשם איש פלוני.

 

משנה ו

מְעִידִין לְאוֹר הַנֵּר וּלְאוֹר הַלְּבָנָה, וּמַשִֹּׂיאִין עַל פִּי בַּת קוֹל.

מַעֲשֶֹה בְּאֶחָד שֶׁעָמַד עַל רֹאשׁ הָהָר וְאָמַר:

אִישׁ פְּלוֹנִי בֶּן פְּלוֹנִי מִמָּקוֹם פְּלוֹנִי מֵת -

הָלְכוּ וְלא מָצְאוּ שָׁם אָדָם, וְהִשִֹּׂיאוּ אֶת אִשְׁתּוֹ.

 

וְשׁוּב מַעֲשֶֹה בְּצַלְמוֹן בְּאֶחָד שֶׁאָמַר:

אֲנִי, אִישׁ פְּלוֹנִי בֶּן אִישׁ פְּלוֹנִי, נְשָׁכַנִי נָחָשׁ, וַהֲרֵי

אֲנִי מֵת -

וְהָלְכוּ וְלא הִכִּירוּהוּ, וְהִשִֹּׂיאוּ אֶת אִשְׁתּוֹ.

 

ברטנורא משנה ו

ומשיאים על פי בת קול. [אם] שמעו קול צווחת פלוני מת.

בצלמון. שם מקום.

 

משנה ז

אָמַר רַבִּי עֲקִיבָא:

כְּשֶׁיָּרַדְתִּי לִנְהַרְדְּעָא לְעַבֵּר הַשָּׁנָה,

מָצָאתִי נְחֶמְיָה אִישׁ בֵּית דְּלִי, אָמַר לִי:

שָׁמַעְתִּי שֶׁאֵין מַשִֹּׂיאִין אֶת הָאִשָּׁה בְּאֶרֶץ יִשְֹרָאֵל

עַל פִּי עֵד אֶחָד,

אֶלָּא רַבִּי יְהוּדָה בֶּן בָּבָא.

וְנוּמֵיתִי לוֹ: כֵּן הַדְּבָרִים.

אָמַר לִי: אֱמֹר לָהֶם מִשְּׁמִי:

אַתֶּם יוֹדְעִים שֶׁהַמְּדִינָה מְשֻׁבֶּשֶׁת בִּגְיָסוֹת,

מְקֻבָּלְנִי מֵרַבָּן גַּמְלִיאֵל הַזָּקֵן,

שֶׁמַּשִֹּׂיאִין אֶת הָאִשָּׁה עַל פִּי עֵד אֶחָד.

וּכְשֶׁבָּאתִי וְהִרְצֵיתִי הַדְּבָרִים לִפְנֵי רַבָּן גַּמְלִיאֵל,

שָֹמַח לִדְבָרַי וְאָמַר:

מָצָאנוּ חָבֵר לְרַבִּי יְהוּדָה בֶּן בָּבָא.

מִתּוֹךְ הַדְּבָרִים נִזְכַּר רַבָּן גַּמְלִיאֵל,

שֶׁנֶּהֶרְגוּ הֲרוּגִים בְּתֵל אַרְזָא,

וְהִשִֹּׂיא רַבָּן גַּמְלִיאֵל הַזָּקֵן נְשׁוֹתֵיהֶם עַל פִּי עֵד אֶחָד;

וְהֻחְזְקוּ לִהְיוֹת מַשִֹּׂיאִין עַל פִּי עֵד אֶחָד.

וְהֻחְזְקוּ לִהְיוֹת מַשִֹּׂיאִין עֵד מִפִּי עֵד,

מִפִּי עֶבֶד, מִפִּי אִשָּׁה, מִפִּי שִׁפְחָה.

 

רַבִּי אֱלִיעֶזֶר וְרַבִּי יְהוֹשֻׁעַ אוֹמְרִים:

אֵין מַשִֹּׂיאִין אֶת הָאִשָּׁה עַל פִּי עֵד אֶחָד.

רַבִּי עֲקִיבָא אוֹמֵר: לא עַל פִּי אִשָּׁה, וְלא עַל פִּי עֶבֶד,

וְלא עַל פִּי שִׁפְחָה, וְלא עַל פִּי קְרוֹבִים.

אָמְרוּ לוֹ:

מַעֲשֶֹה בִּבְנֵי לֵוִי שֶׁהָלְכוּ לְצֹעַר עִיר הַתְּמָרִים,

וְחָלָה אֶחָד מֵהֶם בַּדֶּרֶךְ, וֶהֱבִיאוּהוּ בַּפֻּנְדָּק,

וּבַחֲזָרָתָם אָמְרוּ לַפֻּנְדָּקִית: אַיֵּה חֲבֵרֵנוּ?

אָמְרָה לָהֶם: מֵת וּקְבַרְתִּיו - וְהִשִֹּׂיאוּ אֶת אִשְׁתּוֹ.

אָמְרוּ לוֹ: וְלא תְּהֵא כֹּהֶנֶת כַּפֻּנְדָּקִית?

אָמַר לָהֶם: לִכְשֶׁתְּהֵא פֻּנְדָּקִית נֶאֱמֶנֶת;

הַפֻּנְדָּקִית הוֹצִיאָה לָהֶם מַקְלוֹ וְתַרְמִילוֹ,

וְסֵפֶר תּוֹרָה שֶׁהָיָה בְּיָדוֹ.

 

ברטנורא משנה ז

ונומיתי לו. אמרתי לו.

כן הדברים. שכל חביריו חולקים עליו.

משובשת בגייסות. ואיני יכול לילך אצליכם להעיד מה ששמעתי אלא אמור להם אתה זה העדות בשמי.

רבי אליעזר ורבי יהושע אומרים כו' ורבי עקיבא אומר כו'. ולית הלכתא כחד מינייהו.

אלא הלכה משיאים על פי אשה ועל פי קרובים חוץ מחמש נשים דתנן במתניתין, ועד מפי עד מפי אשה מפי עבד מפי שפחה כשר לעדות אשה.

לא תהא כהנת כפונדקית. כלומר מיוחסת לא תהא נאמנת כפונדקית גויה, בתמיה, ואם האמינו הפונדקית גויה מסיחה לפי תומה, כל שכן שיאמינו באשה ישראלית.

לכשתהא פונדקית נאמנת. כלומר שגם הפונדקית אינה נאמנת.

 

 

סליק מסכת יבמות