לחץ כאן לתצוגת הדפסה

יבמות, פרק ד

יבמות, פרק ד

משנה א

הַחוֹלֵץ לִיבִמְתּוֹ, וְנִמְצֵאת מְעֻבֶּרֶת וְיָלְדָה;

בִּזְמַן שֶׁהַוָּלָד שֶׁל קַיָּמָא -

הוּא מֻתָּר בִּקְרוֹבוֹתֶיהָ, וְהִיא מֻתֶּרֶת בִּקְרוֹבָיו,

וְלא פְּסָלָהּ מִן הַכְּהֻנָּה;

אֵין הַוָּלָד שֶׁל קַיָּמָא -

הוּא אָסוּר בִּקְרוֹבוֹתֶיהָ, וְהִיא אֲסוּרָה בִּקְרוֹבָיו,

וּפְסָלָהּ מִן הַכְּהֻנָּה.

 

ברטנורא משנה א

החולץ ליבמתו. הוא מותר בקרובותיה. דלאו חליצה היא, דהא לא בעיא חליצה. וקרובות וקרובים דמתניתין, היינו הנך דנאסרות על האיש מחמת אשתו, וקרובים הנאסרים על אשה מחמת בעלה.

אם אין הולד של קיימא. שהוא נפל.

 

משנה ב

הַכּוֹנֵס אֶת יְבִמְתּוֹ, וְנִמְצֵאת מְעֻבֶּרֶת וְיָלְדָה;

בִּזְמַן שֶׁהַוָּלָד שֶׁל קַיָּמָא - יוֹצִיא, וְחַיָּבִין בַּקָּרְבָּן;

וְאִם אֵין הַוָּלָד שֶׁל קַיָּמָא - יְקַיֵּם.

סָפֵק בֶּן תִּשְׁעָה לָרִאשׁוֹן, סָפֵק בֶּן שִׁבְעָה לָאַחֲרוֹן -

יוֹצִיא, וְהַוָּלָד כָּשֵׁר, וְחַיָּבִין בְּאָשָׁם תָּלוּי.

 

ברטנורא משנה ב

וחייבין בקרבן. שבעל אשת אח שלא במקום מצוה. והולד כשר ממה נפשך.

וחייבין אשם תלוי. שכל דבר שחייבין על זדונו כרת ועל שגגתו חטאת, חייבין על "לא הודע" שלו אשם תלוי.

 

משנה ג

שׁוֹמֶרֶת יָבָם שֶׁנָּפְלוּ לָהּ נְכָסִים -

מוֹדִים בֵּית שַׁמַּאי וּבֵית הִלֵּל, שֶׁמּוֹכֶרֶת וְנוֹתֶנֶת, וְקַיָּם.

מֵתָה, מַה יַּעֲשׁוּ בִּכְתֻבָּתָהּ וּבִנְכָסִים הַנִּכְנָסִין וְיוֹצְאִין עִמָּהּ?

בֵּית שַׁמַּאי אוֹמְרִים: יַחֲלקוּ יוֹרְשֵׁי הַבַּעַל עִם יוֹרְשֵׁי הָאָב.

וּבֵית הִלֵּל אוֹמְרִים: נְכָסִים - בְּחֶזְקָתָן,

כְּתֻבָּה - בְּחֶזְקַת יוֹרְשֵׁי הַבַּעַל,

נְכָסִים הַנִּכְנָסִים וְיוֹצְאִים עִמָּהּ - בְּחֶזְקַת יוֹרְשֵׁי הָאָב.

 

ברטנורא משנה ג

שומרת יבם. שהיא ממתנת ומצפה ליבם.

שנפלו לה נכסים. מבית אביה.

מה יעשו בכתובתה. מנה ומאתים ותוספת ונדוניא שהכניסה לו וקבל עליו אחריות.

ובנכסים הנכנסים ויוצאים. נכסי מלוג. שכשהיא נכנסת נכנסין עמה וכשיוצאת מבעלה יוצאין עמה.

בית שמאי אומרים יחלוקו יורשי הבעל עם יורשי האב. דספק נשואה היא וזוכה היבם בחצי ירושתה מספק, שהבעל יורש את אשתו, וזה שספק נשואה היא אצלו זוכה בפלגא.

נכסים בחזקתן. נכסי צאן ברזל, בחזקתן. ולא פירשו בית הלל אי בחזקת יורשי האשה שהיו הנכסים שלה, אי בחזקת יורשי הבעל שאחריותם עליו. ולענין דינא יחלוקו אפילו לדברי בית הלל.

 

משנה ד

כְּנָסָהּ - הֲרֵי הִיא כְּאִשְׁתּוֹ לְכָל דָּבָר,

וּבִלְבַד שֶׁתְּהֵא כְּתֻבָּתָהּ עַל נִכְסֵי בַעֲלָהּ הָרִאשׁוֹן.

 

ברטנורא משנה ד

כאשתו לכל דבר. שמגרשה בגט ולא בעיא חליצה, ומחזירה כשירצה ולא מיתסרא עליה.

על נכסי בעלה הראשון. שיהיו קרקעות של בעלה הראשון אחראין וערבאין על כתובתה. ואי לית לה כתובה מבעלה הראשון כותב לה היבם כתובה על נכסיו, והיא מנה בלבד.

 

משנה ה

מִצְוָה בַּגָּדוֹל לְיַבֵּם.

לא רָצָה - מְהַלְּכִין עַל כָּל הָאַחִין.

לא רָצוּ - חוֹזְרִין אֵצֶל הַגָּדוֹל וְאוֹמְרִים לוֹ:

עָלֶיךָ מִצְוָה; אוֹ חֲלץ אוֹ יַבֵּם!

 

ברטנורא משנה ה

מצוה בגדול ליבם. כדילפינן מ"והיה הבכור".

 

משנה ו

תָּלָה בַּקָּטָן עַד שֶׁיַּגְדִּיל,

אוֹ בַּגָּדוֹל עַד שֶׁיָּבֹא מִמְּדִינַת הַיָּם,

אוֹ בַּחֵרֵשׁ אוֹ בַּשּׁוֹטֶה -

אֵין שׁוֹמְעִין לוֹ;

אֶלָּא אוֹמְרִים לוֹ: עָלֶיךָ מִצְוָה; אוֹ חֲלץ אוֹ יַבֵּם!

 

ברטנורא משנה ו

ובגדול. שהיה גדול האחים במדינת הים, ותלה גדול האחין שלפנינו בו לומר המתינו לו, שהוא גדול ממני.

[ובחרש ובשוטה. עד שיבריאו. אין שומעין לו].

עליך מצוה. אף על פי שאחיך שבמדינת הים הוא גדול ממך, כיון שאתה גדול האחין שלפנינו עליך מצוה, דשהויי מצוה לא משהינן.

 

משנה ז

הַחוֹלֵץ לִיבִמְתּוֹ -

הֲרֵי הוּא כְּאֶחָד מִן הָאַחִין לַנַּחֲלָה.

וְאִם יֶשׁ שָׁם אָב - נְכָסִים שֶׁל אָב.

הַכּוֹנֵס אֶת יְבִמְתּוֹ - זָכָה בַּנְּכָסִים שֶׁל אָחִיו.

רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר: בֵּין כָּךְ וּבֵין כָּךְ,

אִם יֶשׁ שָׁם אָב - נְכָסִים שֶׁל אָב.

הַחוֹלֵץ לִיבִמְתּוֹ -

הוּא אָסוּר בִּקְרוֹבוֹתֶיהָ, וְהִיא אֲסוּרָה בִּקְרוֹבָיו:

הוּא אָסוּר בְּאִמָּהּ, וּבְאֵם אִמָּהּ, וּבְאֵם אָבִיהָ,

וּבְבִתָּהּ, וּבְבַת בִּתָּהּ, וּבְבַת בְּנָהּ,

וּבַאֲחוֹתָהּ בִּזְמַן שֶׁהִיא קַיֶּמֶת;

וְהָאַחִין מֻתָּרִין.

וְהִיא אֲסוּרָה בְּאָבִיו, וּבַאֲבִי אָבִיו,

וּבִבְנוֹ, וּבְבֶן בְּנוֹ,

בְּאָחִיו, וּבְבֶן אָחִיו.

מֻתָּר אָדָם בִּקְרוֹבַת צָרַת חֲלוּצָתוֹ,

וְאָסוּר בְּצָרַת קְרוֹבַת חֲלוּצָתוֹ.

 

ברטנורא משנה ז

הרי הוא כאחד מן האחין. ולא הפסיד חלקו בשביל שחלץ. דסלקא דעתך אמינא לקנסיה הואיל והפסידה מיבום שפסלה על האחים.

זכה בנכסי אחיו. ואפילו גרשה למחר, דיקום על שם אחיו אמר רחמנא, והרי קם.

נכסים של אב. דכתיב והיה הבכור, מה בכור אין לו בחיי האב, אף יבם אין לו בחיי האב. ואין כן הלכה, אלא הכונס את יבמתו זכה בנכסי אחיו ואפילו במקום אב.

אסור בקרובותיה. כאילו היא אשתו, וכל קרובות הנאסרות מחמת אשה גמורה אסורות מדרבנן בחלוצה.

בזמן שהיא קיימת. אאחותה קאי ולא אשאר עריות.

מותר אדם בקרובת צרת חלוצתו. ולא אמרינן צרה כחלוצה שיהא אסור באחות צרת חלוצתו כמו שהוא אסור באחות חלוצתו.

ואסור בצרת קרובת חלוצתו. ראובן חלץ ללאה, ורחל נשואה לנכרי ולה צרה, ומת הנכרי, אסורה אותה צרה לראובן. וטעמא הוי, שבזמן שלאה חולצת, מוליכה רחל אחותה עמה לבית דין, וכולי עלמא לא ידעי להי מינייהו חליץ, ואיכא דסברי דלרחל חליץ, וכי נסיב צרת רחל דהיינו צרת קרובת חלוצתו אמרי צרת חלוצתו נסיב, דאינהו סברי שרחל וצרתה נשי אחיו היו, שהרי חלץ לרחל. אבל אין היבמה מוליכה צרתה עמה בזמן שחולצת, הלכך כי נסיב אחות הצרה לא אמרי אחות חלוצה נסיב.

 

משנה ח

הַחוֹלֵץ לִיבִמְתּוֹ, וְנָשָֹא אָחִיו אֶת אֲחוֹתָהּ, וָמֵת -

חוֹלֶצֶת וְלא מִתְיַבֶּמֶת.

וְכֵן הַמְגָרֵשׁ אֶת אִשְׁתּוֹ, וְנָשָֹא אָחִיו אֶת אֲחוֹתָהּ, וָמֵת -

הֲרֵי זוֹ פְּטוּרָה מִן הַחֲלִיצָה וּמִן הַיִּבּוּם.

 

ברטנורא משנה ח

וכן המגרש את אשתו וכו'. בגמרא פריך, וכן סלקא דעתך. אלא אימא אבל המגרש את אשתו וכו', שאחות גרושה מדברי תורה ולכך פטורה מן החליצה ומן היבום, ואחות חלוצה מדברי סופרים ולכך חולצת ולא מתיבמת.

 

משנה ט

שׁוֹמֶרֶת יָבָם שֶׁקִּדֵּשׁ אָחִיו אֶת אֲחוֹתָהּ -

מִשּׁוּם רַבִּי יְהוּדָה בֶּן בְּתֵירָא אָמְרוּ:

אוֹמְרִים לוֹ: הַמְתֵּן עַד שֶׁיַּעֲשֶֹה אָחִיךָ הַגָּדוֹל מַעֲשֶֹה!

חָלַץ לָהּ אָחִיו, אוֹ כְּנָסָהּ -

יִכְנֹס אֶת אִשְׁתּוֹ.

מֵתָה הַיְבָמָה - יִכְנֹס אֶת אִשְׁתּוֹ.

מֵת יָבָם -

יוֹצִיא אֶת אִשְׁתּוֹ בְּגֵט, וְאֵשֶׁת אָחִיו בַּחֲלִיצָה.

 

ברטנורא משנה ט

שומרת יבם. ממתנת ליבם.

שקידש אחד מן האחים את אחותה אחר שנפלה זו לפניהן והוזקקה לכולן.

המתן. מלכנוס, דקא פגעת באחות זקוקה.

עד שיעשה אחיך מעשה. שיכנוס אחיך את היבמה או יחלוץ לה ויעקור את זיקתה מעליך.

מתה היבמה יכנוס את אשתו. דאפילו כנסה ומתה מותר באחותה.

מת היבם. ולא נותר אח אלא זה שקידש את אחותה.

מוציא את אשתו בגט ואת אשת אחיו בחליצה. אבל יבומי לא, משום דאחות גרושתו היא. ובגמרא פסיק הלכה כרבי יהודה בן בתירא.

 

משנה י

הַיְבָמָה לא תַּחֲלץ, וְלא תִּתְיַבֵּם,

עַד שֶׁיֶּשׁ לָהּ שְׁלשָׁה חֳדָשִׁים.

וְכֵן כָּל שְׁאָר הַנָּשִׁים

לא יִתְאָרְסוּ, וְלא יִנָּשְֹאוּ, עַד שֶׁיִּהְיוּ לָהֶן שְׁלשָׁה חֳדָשִׁים.

אֶחָד בְּתוּלוֹת וְאֶחָד בְּעוּלוֹת, אֶחָד גְּרוּשׁוֹת וְאֶחָד אַלְמָנוֹת,

אֶחָד נְשׁוּאוֹת וְאֶחָד אֲרוּסוֹת.

רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר: הַנְּשׁוּאוֹת יִתְאָרְסוּ, וְהָאֲרוּסוֹת יִנָּשְֹאוּ,

חוּץ מִן הָאֲרוּסוֹת שֶׁבִּיהוּדָה, מִפְּנֵי שֶׁלִּבּוֹ גַּס בָּהּ.

רַבִּי יוֹסֵי אוֹמֵר: כָּל הַנָּשִׁים יִתְאָרְסוּ,

חוּץ מִן הָאַלְמָנָה, מִפְּנֵי הָאִבּוּל.

 

ברטנורא משנה י

לא תחלוץ וכו'. מפרש בגמרא טעמא, דכתיב (דברים כ"ה) "אם לא יחפוץ האיש לקחת את יבמתו ועלתה יבמתו" וגו', הא אם יחפוץ - ייבם, כל העולה ליבום עולה לחליצה וכל שאינו עולה ליבום אינו עולה לחליצה.

בתולות. גזרינן אטו בעולות. וארוסות אטו נשואות. וכן הלכה. והנך שלושה חדשים הם תשעים יום חוץ מיום שמת בו בעלה או שנתגרשה בו וחוץ מיום שנתארסה בו.

הנשואות יתארסו. דטעמא דאסורה כדי להבחין בין זרע ראשון לזרע שני, שלא תלד בן, ספק בן תשעה לראשון ספק בן שבעה לאחרון, ובארוסות ליכא למימר הכי.

והארוסות ינשאו. דהא לא איעבור מראשון.

חוץ מארוסה שביהודה. שהיו מיחדין את הכלה ואת החתן ביהודה קודם כניסתן לחופה כדי שיהיה רגיל ומשחק עמה ולא יהיו בושים זה מזה בבעילת מצוה, לכך חיישינן שמא בעל.

כל הנשים יתארסו. משום דרבי יהודה לא מפליג בין אלמנה לגרושה, ומתיר לאלמנה ליארס אפילו תוך שלושים יום של ימי אבלה, אתא רבי יוסי לאפלוגי עליה בהא, ואסר לאלמנה ליארס תוך שלושים של ימי אבלה.

 

משנה יא

אַרְבָּעָה אַחִין נְשׁוּאִין אַרְבַּע נָשִׁים, וָמֵתוּ;

אִם רָצָה הַגָּדוֹל שֶׁבָּהֶם לְיַבֵּם אֶת כֻּלָּן - הָרְשׁוּת בְּיָדוֹ.

מִי שֶׁהָיָה נָשׁוּי לִשְׁתֵּי נָשִׁים וָמֵת -

בִּיאָתָהּ אוֹ חֲלִיצָתָהּ שֶׁל אַחַת מֵהֶן פּוֹטֶרֶת צָרָתָהּ.

הָיְתָה אַחַת כְּשֵׁרָה, וְאַחַת פְּסוּלָה:

אִם הָיָה חוֹלֵץ - חוֹלֵץ לַפְּסוּלָה;

וְאִם הָיָה מְיַבֵּם - מְיַבֵּם לַכְּשֵׁרָה.

 

ברטנורא משנה יא

ארבעה אחים וכו'. הוא הדין אפילו נשי טובא נמי, אם אפשר בסיפוקייהו הרשות בידו לכנוס את כולן. והאי דנקט ארבע, עצה טובה קמשמע לן, ארבע אין טפי לא, כי היכי דנמטייהו עונה בחודש.

ביאתה או חליצתה של אחת מהן פוטרת צרתה. ולא מיבם לתרוייהו, דכתיב (דברים כ"ה) "אשר לא יבנה את בית אחיו", בית אחד הוא בונה, ואינו בונה שני בתים. ולא חליץ לתרוייהו, שכל שאינו עולה ליבום אינו עולה לחליצה, והואיל ותרווייהו כי הדדי לא סלקי ליבום, כדאמרינן בית אחד הוא בונה, הכי נמי לא סלקי לחליצה.

חולץ לפסולה. ולא יפסול את הכשרה לכהונה, שהחלוצה פסולה לכהונה, ולא ישפוך אדם מי בורו ואחרים צריכין להן.

 

משנה יב

הַמַּחֲזִיר גְּרוּשָׁתוֹ, וְהַנּוֹשֵֹא חֲלוּצָתוֹ,

וְהַנּוֹשֵֹא קְרוֹבַת חֲלוּצָתוֹ -

יוֹצִיא, וְהַוָּלָד מַמְזֵר; דִּבְרֵי רַבִּי עֲקִיבָא.

וַחֲכָמִים אוֹמְרִים: אֵין הַוָּלָד מַמְזֵר.

וּמוֹדִים בְּנוֹשֵֹא קְרוֹבַת גְּרוּשָׁתוֹ, שֶׁהַוָּלָד מַמְזֵר.

 

ברטנורא משנה יב

המחזיר את גרושתו משנישאת.

והנושא את חלוצתו. דקיימא עליה בלאו ד"לא יבנה" - כיון שלא בנה שוב לא יבנה.

והנושא קרובת חלוצתו. דקסבר רבי עקיבא דחלוצתו כאשתו, שהכתוב קראה ביתו, דכתיב (שם) "בית חלוץ הנעל". וקסבר נמי רבי עקיבא יש ממזר מחייבי לאוין. ואינה הלכה.

קרובת גרושתו. דגרושתו כאשתו. ואמה ואחותה חייבי כריתות נינהו.

 

משנה יג

אֵיזֶהוּ מַמְזֵר?

כָּל שְׁאֵר בָּשָֹר שֶׁהוּא בְּ "לא יָבֹא"; דִּבְרֵי רַבִּי עֲקִיבָא.

שִׁמְעוֹן הַתֵּימָנִי אוֹמֵר: כָּל שֶׁחַיָּבִים עָלָיו כָּרֵת בִּידֵי שָׁמַיִם;

והלכה כִּדְבָרָיו.

רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ אוֹמֵר: כָּל שֶׁחַיָּבִים עָלָיו מִיתַת בֵּית דִּין.

אָמַר רַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן עַזַּאי: מָצָאתִי מְגִלַּת יֹחָסִין בִּירוּשָׁלַיִם וְכָתוּב בָּהּ:

אִישׁ פְּלוֹנִי מַמְזֵר מֵאֵשֶׁת אִישׁ; לְקַיֵּם דִּבְרֵי רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ.

 

אִשְׁתּוֹ שֶׁמֵּתָה - מֻתָּר בַּאֲחוֹתָהּ;

גֵּרְשָׁהּ וָמֵתָה - מֻתָּר בַּאֲחוֹתָהּ;

נִשֵֹּׂאת לְאַחֵר וָמֵתָה - מֻתָּר בַּאֲחוֹתָהּ.

יְבִמְתּוֹ שֶׁמֵּתָה - מֻתָּר בַּאֲחוֹתָהּ;

חָלַץ לָהּ וָמֵתָה - מֻתָּר בַּאֲחוֹתָהּ.

 

ברטנורא משנה יג

כל שאר בשר שהוא בלא יבא. כל קורבה שהיא בלאו, ואפילו אין בה כרת.

 

כל חייבי כרת. אבל לא חייבי לאוין. וכן הלכה, שכל שאיסורו אסור כרת הולד ממזר, חוץ מן הנדה. אבל מחייבי לאוין אין הולד ממזר.