לחץ כאן לתצוגת הדפסה

יבמות, פרק ו

יבמות, פרק ו

משנה א

הַבָּא עַל יְבִמְתּוֹ,

בֵּין בְּשׁוֹגֵג, בֵּין בְּמֵזִיד, בֵּין בְּאֹנֶס, בֵּין בְּרָצוֹן,

אֲפִלּוּ הוּא שׁוֹגֵג וְהִיא מְזִידָה, הוּא מֵזִיד וְהִיא שׁוֹגֶגֶת,

הוּא אָנוּס וְהִיא לא אֲנוּסָה, הִיא אֲנוּסָה וְהוּא לא אָנוּס,

אֶחָד הַמְעָרֶה וְאֶחָד הַגּוֹמֵר - קָנָה.

וְלא חָלַק בֵּין בִּיאָה לְבִיאָה.

 

ברטנורא משנה א

הבא על יבמתו שוגג. כסבור אשה אחרת היא.

מזיד. לשם זנות ולא למצות יבום.

אפילו הוא שוגג והיא מזידה. לא מבעיא היכא דהיא מכוונה למצוה, אלא אפילו היכא דתרווייהו לא מכווני למצוה, כגון שהוא מכוין לאשה אחרת והיא נתכוונה לשם זנות, קנה, דאמר קרא (דברים כ"ה) "יבמה יבא עליה", מכל מקום.

המערה. שלא גמר ביאתו אלא הכניס עטרה בלבד. ופגיעה עטרה בלא הכנסה קרויה נשיקה.

קנה. וזכה בנחלה, ויוצאת בגט אם בא להוציאה.

לא חלק בין ביאה לביאה. בין ביאה כדרכה לביאה שלא כדרכה, דכתיב (ויקרא כ') "משכבי אשה", מגיד הכתוב ששתי משכבות יש באשה.

 

משנה ב

וְכֵן הַבָּא עַל אַחַת מִכָּל הָעֲרָיוֹת שֶׁבַּתּוֹרָה, אוֹ פְּסוּלוֹת

כְּגוֹן אַלְמָנָה לְכֹהֵן גָּדוֹל, גְּרוּשָׁה וַחֲלוּצָה לְכֹהֵן הֶדְיוֹט,

מַמְזֶרֶת וּנְתִינָה לְיִשְֹרָאֵל, בַּת יִשְֹרָאֵל לְמַמְזֵר

וּלְנָתִין - פָּסַל.

וְלא חָלַק בֵּין בִּיאָה לְבִיאָה.

 

ברטנורא משנה ב

וכן הבא על אחת מכל העריות. באחת מכל הביאות האלו.

או על הפסולות כגון אלמנה לכהן גדול וכו'. פסלה לכהונה משום זונה. ואף על פי שאשת ישראל שנאנסה מותרת לבעלה, פסולה היא לכהונה. וגרושה נמי, אי בת כהן היא מפסלה בהך ביאה מתרומה דבי נשא.

ממזרת ונתינה לישראל. לאו אפסולה לכהונה קאי, דהא פסולה וקיימא, אלא לענין העראה נקט ליה, למלקי עלה בהעראה כגמר ביאה.

 

משנה ג

אַלְמָנָה לְכֹהֵן גָּדוֹל, גְּרוּשָׁה וַחֲלוּצָה לְכֹהֵן הֶדְיוֹט,

מִן הָאֵרוּסִין -

לא יֹאכְלוּ בַּתְּרוּמָה;

רַבִּי אֶלְעָזָר וְרַבִּי שִׁמְעוֹן - מַכְשִׁירִין.

נִתְאַרְמְלוּ אוֹ נִתְגָּרְשׁוּ:

מִן הַנִּשֹּׂוּאִין - פְּסוּלוֹת; מִן הָאֵרוּסִין - כְּשֵׁרוֹת.

 

ברטנורא משנה ג

מן האירוסין לא יאכלו בתרומה. מפני שנתקדשה קידושי עבירה, נפסלה מתרומה דבית אביה אם בת כהן היא.

רבי אליעזר ורבי שמעון מכשירין. עד שתבעל ותיעשה חללה, שנאמר (ויקרא כ"א) "ולא יחלל", שני חלולין אחד לה ואחד לזרעה. ולית הלכתא כוותייהו, אלא אף מן הארוסין לא יאכלו בתרומה.

נתארמלו או נתגרשו. מן הכהנים הללו.

מן הנישואין פסולות. דשויוה חללה בביאתן.

מן האירוסין כשרות. דאפילו תנא קמא לא פסל מן האירוסין אלא בחייהן, שהיא משתמרת לביאה פסולה, אבל מתו לא.

 

משנה ד

כֹּהֵן גָּדוֹל לא יִשָֹּׂא אַלְמָנָה;

בֵּין אַלְמָנָה מִן הָאֵרוּסִין, בֵּין אַלְמָנָה מִן הַנִּשֹּׂוּאִין.

וְלא יִשָֹּׂא אֶת הַבּוֹגֶרֶת;

רַבִּי אֶלְעָזָר וְרַבִּי שִׁמְעוֹן - מַכְשִׁירִין בַּבּוֹגֶרֶת.

לא יִשָֹּׂא אֶת מֻכַּת עֵץ.

אֵרֵס אֶת הָאַלְמָנָה, וְנִתְמַנָּה לִהְיוֹת כֹּהֵן גָּדוֹל - יִכְנֹס.

 

וּמַעֲשֶֹה בִּיהוֹשֻׁעַ בֶּן גַּמְלָא שֶׁקִּדֵּשׁ אֶת מָרְתָא בַּת בַּיְתוֹס,

וּמִנָּהוּ הַמֶּלֶךְ לִהְיוֹת כֹּהֵן גָּדוֹל, וּכְנָסָהּ.

שׁוֹמֶרֶת יָבָם שֶׁנָּפְלָה לִפְנֵי כֹּהֵן הֶדְיוֹט,

וְנִתְמַנָּה לִהְיוֹת כֹּהֵן גָּדוֹל,

אַף עַל פִּי שֶׁעָשָֹה בָּהּ מַאֲמָר -

הֲרֵי זֶה לא יִכְנֹס.

כֹּהֵן גָּדוֹל שֶׁמֵּת אָחִיו -

חוֹלֵץ וְלא מְיַבֵּם.

 

ברטנורא משנה ד

לא ישא את הבוגרת. דכתיב (שם) "והוא אשה בבתוליה יקח", פרט לבוגרת שכלו בתוליה.

רבי אלעזר ורבי שמעון מכשירין. ולית הלכתא כוותייהו.

 

משנה ה

כֹּהֵן הֶדְיוֹט לא יִשָֹּׂא אַיְלוֹנִית,

אֶלָּא אִם כֵּן יֶשׁ לוֹ אִשָּׁה וּבָנִים.

רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר: אַף עַל פִּי שֶׁיֶּשׁ לוֹ אִשָּׁה וּבָנִים, לא יִשָֹּׂא אַיְלוֹנִית,

שֶׁהִיא זוֹנָה הָאֲמוּרָה בַּתּוֹרָה.

וַחֲכָמִים אוֹמְרִים: אֵין זוֹנָה אֶלָּא גִּיּוֹרֶת וּמְשֻׁחְרֶרֶת, וְשֶׁנִּבְעֲלָה בְּעִילַת זְנוּת.

 

ברטנורא משנה ה

כהן הדיוט לא ישא אילונית וכו'. והוא הדין לישראל. ולא נקט כהן אלא משום פלוגתא דרבי יהודה דאמר דכהן אפילו יש לו אשה ובנים לא ישא אילונית, מה שאין כן בישראל.

ואין הלכה כרבי יהודה.

ושנבעלה בעילת זנות. כגון חייבי לאוין או חייבי עשה, וכל שכן חייבי כריתות ומיתות בין דין. אבל הבא על הפנויה לא עשאה זונה.

 

משנה ו

לא יִבָּטֵל אָדָם מִפִּרְיָה וְרִבְיָה, אֶלָּא אִם כֵּן יֶשׁ לוֹ בָּנִים.

בֵּית שַׁמַּאי אוֹמְרִים: שְׁנֵי זְכָרִים.

וּבֵית הִלֵּל אוֹמְרִים: זָכָר וּנְקֵבָה, שֶׁנֶּאֱמַר (בראשית ה, ב)

"זָכָר וּנְקֵבָה בְּרָאָם".

 

נָשָֹא אִשָּׁה, וְשָׁהָה עִמָּהּ עֶשֶֹר שָׁנִים, וְלא יָלְדָה -

אֵינוֹ רַשַּׁאי לִבָּטֵל.

גֵּרְשָׁהּ - מֻתֶּרֶת לִנָּשֵֹא לְאַחֵר.

וְרַשַּׁאי הַשֵּׁנִי לִשְׁהוֹת עִמָּהּ עֶשֶֹר שָׁנִים.

וְאִם הִפִּילָה - מוֹנֶה מִשָּׁעָה שֶׁהִפִּילָה.

הָאִישׁ מְצֻוֶּה עַל פִּרְיָה וְרִבְיָה, אֲבָל לא הָאִשָּׁה.

רַבִּי יוֹחָנָן בֶּן בְּרוֹקָא אוֹמֵר: עַל שְׁנֵיהֶם הוּא אוֹמֵר (שם א, כח)

"וַיְבָרֶךְ אֹתָם אֱלהִים וַיֹּאמֶר לָהֶם אֱלהִים פְּרוּ וּרְבוּ".

 

ברטנורא משנה ו

בית שמאי אומרים שני זכרים. דילפינן ממשה שפירש מן האשה לאחר שנולדו לו שני זכרים.

ובית הלל אומרים זכר ונקיבה, שנאמר "זכר ונקבה בראם". וממשה אין ראיה שעל פי הדבור עשה.

ושהה עמה עשר שנים וכו'. כדאשכחן באברהם לאחר ששהה עשר שנים עם שרה ולא ילדה נשא הגר. וימים שישב עמה בחוצה לארץ לא עלו מן המנין, דדלמא ישיבת חוץ לארץ גרמה. וכל הימים שהאיש או האשה חולים או חבושים בבית האסורים, וכיוצא בזה מדברים שמונעים התשמיש, אין עולין למנין עשר שנים.

גירשה מותרת לינשא לאחר. דשמא לאו מינה הוי אלא מיניה. וכשהוא מגרשה נותן לה כתובתה אם טוענת דמיניה הוא שאינו יורה כחץ, ומטילין חרם עליה אם יודעת שהוא יורה כחץ וטוענת עליו טענת שקר.

האיש מצווה על פריה ורביה ולא האשה. דכתיב (בראשית א') "פרו ורבו וגו' וכבשוה", "וכבשה" כתיב חסר וי"ו, האיש שדרכו לכבוש את האשה הוא מצווה על פריה ורביה.

 

רבי יוחנן בן ברוקא אומר וכו'. ולית הלכתא כותיה.