לחץ כאן לתצוגת הדפסה

ערכין, פרק ב

ערכין, פרק ב

 

משנה א
אֵין בָּעֲרָכִין פָּחוֹת מִסֶּלַע,
וְלא יָתֵר עַל חֲמִשִּׁים סֶלַע.
 
כֵּיצַד?
נָתַן סֶלַע, וְהֶעֱשִׁיר -
אֵינוֹ נוֹתֵן כְּלוּם;
פָּחוֹת מִסֶּלַע, וְהֶעֱשִׁיר -
נוֹתֵן חֲמִשִּׁים סֶלַע.
הָיָה בְּיָדָיו חָמֵשׁ סְלָעִים -
רַבִּי מֵאִיר אוֹמֵר: אֵינוֹ נוֹתֵן אֶלָּא אַחַת.
וַחֲכָמִים אוֹמְרִים: נוֹתֵן אֶת כֻּלָּם.
אֵין בָּעֲרָכִין פָּחוֹת מִסֶּלַע,
וְלא יָתֵר עַל חֲמִשִּׁים סֶלַע.
אֵין פֶּתַח בַּטּוֹעָה פָּחוֹת מִשִּׁבְעָה,
וְלא יָתֵר עַל שִׁבְעָה עָשָֹר.
אֵין בַּנְּגָעִים פָּחוֹת מִשָּׁבוּעַ אֶחָד,
וְלא יָתֵר עַל שְׁל שָׁה שָׁבוּעוֹת.
 
ברטנורא משנה א  
אין בערכין פחות מסלע. אפילו עני שהעריך ואין ידו משגת אינו נדון בפחות מסלע, דכתיב (ויקרא כ"ז) "וכל ערכך יהיה בשקל הקודש", כל ערכין שאתה מעריך לא יהיו פחותים משקל.
ולא יותר על חמשים. דזהו גדול שבערכים דכתיבי בפרשה.
נתן סלע והעשיר. בן עשרים שערכו חמשים והיה עני ונתן סלע בערכו, דעני נידון בהשגת ידו, והעשיר, פטור.
פחות מסלע. נתן פחות מסלע.
והעשיר. נותן חמשים. דבנתינה קמייתא לא יצא ידי ערכו ועדיין ערכו עליו.
היו בידיו חמש סלעים. עני בן עשרים שהעריך עצמו, והיו לו חמש סלעים.
רבי מאיר אומר אינו נותן אלא אחת. דסבר רבי מאיר או נותן כל החמשים שעליו או אינו נותן אלא שקל.
וחכמים אומרים נותן כל מה שבידו. דקרא דכתיב וכל ערכך יהיה בשקל, לפחות שבערכים הוא דאתא, שאפילו עני שבעניים לא יתן פחות. ומיהו היכא דאית ליה טפי יהיב, דכתיב (שם) "על פי אשר תשיג". והלכה כחכמים.
אין פתח בטועה פחות משבעה. איידי דאיירי באין בערכים פחות ולא יותר, תנא נמי לכל הנך דאית בהו אין פחות ולא יותר.
פתח. תחלת נדות. שדין נדה דאורייתא הוא, אם התחילה וראתה היום, מונה ששה והוא. ראתה שנים, מונה חמשה והם. ראתה שלושה מונה ארבעה והם. [ואפילו] ראתה כל שבעה ופסקה לערב, טובלת ומשמשת. ומיום שביעי ואילך הויין ימי זיבה אחד עשר יום, שאם ראתה בהן יום אחד או שנים שומרת יום כנגד יום וטובלת. ואם ראתה בהן שלושה רצופים, הויא זבה גדולה שטעונה שבעה נקיים וקרבן. ואם משכו ימי זיבה חודש או שנה, אינה חוזרת לתחלת נדות עד שתשב שבעה נקיים. וכשישבה שבעה נקיים וראתה, הויא תחלת נדה ומונה ששה והוא, וחוזרת לענינה ככל המפורש. ואם לא ראתה באותן אחד עשר יום שלושה רצופים, אינה זבה. וכשתראה אחריהן, בין שהיא רואה סמוך בין שהרחיקה ראייתה הוי תחלת נדה. ואפילו תראה שלושה רצופים, אינה מונה אלא ארבעה והם, שאין ימי זוב אלא אותן אחד עשר יום שבין סוף נדות זה לתחלת נדות הבא.
אין פתח בטועה פחות משבעה. טועה [שראתה] היום ואינה יודעת אם בימי נדותה עומדת, או באותן אחד עשר יום של ימי זוב, אינה חוזרת לפתח נדותה בפחות משבעה נקיים, ולא יותר על שבעה עשר נקיים.
כיצד, טועה שאמרה יום אחד טמא ראיתי היום, ואינה יודעת אם בימי נדות היא וצריכה למנות ששה והוא, אם באותן אחד עשר יום של ימי זיבה ואינה צריכה לשמור אלא יום כנגד יום, פתחה שבעה עשר, שאם לא תראה עד לאחר שבעה עשר יום לבד מיום זה, חוזרת לפתח נדותה. דאם יום זה שראתה תחלת ימי זיבה הוא, כיון שכלו אחד עשר שלמו ימי זיבה והרחיקה ראייתה שלא ראתה עד לאחר שבעה עשר ותחלת נדה היא. ואפילו אם תאמר שיום זה תחלת נדה הוא, אעפ"כ יצתה מימי הזוב לסוף יום שבעה עשר לבד מיום זה. אבל אם תראה יום שבעה עשר לא יצאה מן הספק אם יום נדה הוא או יום זיבה הוא, דיש לומר שמא יום זה שראתה תחלת ימי נדה הוה, ויום שבעה עשר שראתה בו, סוף אחד עשר שבין נדה לנדה הוא, או שמא יום ראשון מימי הזוב הוא, וכשכלו אחד עשר יצתה מימי הזוב, ויום שבעה עשר שראתה בו תחלת נדה היא. וכל שכן אם תראה קודם יום שבעה עשר, שלא יצאה מן הספק. וכל זמן שתהא בספיקה זו, מקולקלת היא, שלעולם נחמיר עליה מספק. שכשתראה יום אחד, נאמר תחלת נדה היא וצריכה ששה והוא. וכשתראה שלושה רצופים, נאמר ימי זוב הן וצריכה שבעה נקיים וקרבן. אבל לאחר שבעה עשר אין להחמיר, דודאי תחלת נדה היא, ואפילו תראה שלושה ימים רצופים תמנה ארבעה והם וטובלת וטהורה.
אין בנגעים פחות משבוע אחד. להסגר. דיש בנגעי אדם שנבררים לשבוע אחד אם לטהר אם לחלוט.
ולא יותר על שלושה שבועות. נגעי בתים. דתניא בתורת כהנים, מנין שאם עמד בעיניו בשבוע ראשון ובשבוע שני שחולץ וקוצה וטח ונותן לו שבוע שלישי, תלמוד לומר (ויקרא י"ד) ובא הכהן ואם בא יבא כו'.
 
משנה ב
אֵין פּוֹחֲתִין מֵאַרְבָּעָה חֳדָשִׁים הַמְעֻבָּרִים בַּשָּׁנָה,
וְלא נִרְאֶה יָתֵר עַל שְׁמוֹנָה.
שְׁתֵּי הַלֶּחֶם נֶאֱכָלוֹת,
אֵין פָּחוֹת מִשְּׁנַיִם, וְלא יָתֵר עַל שְׁל שָׁה.
לֶחֶם הַפָּנִים נֶאֱכָל,
אֵין פָּחוֹת מִתִּשְׁעָה, וְלא יָתֵר עַל אַחַד עָשָֹר.
קָטָן נִמּוֹל,
אֵין פָּחוֹת מִשְּׁמוֹנָה, וְלא יָתֵר עַל שְׁנֵים עָשָֹר.
 
ברטנורא משנה ב  
אין פוחתים מארבעה חדשים מעוברות. של שלושה יום לשנה. דלא עבדינן טפי משמונה חסרים. אבל שמונה חסרים עבדינן.
ולא נראה יותר על שמונה. כלומר, ולא נראה לחכמים לעבר בשנה יותר על שמונה חדשים.
שחדשה של לבנה כ"ט יום וחצי, ושתי ידות שעה, ושבעים ושלוש חלקים, הרי לשני חדשים נ"ט ימים, חודש אחד מעשרים ותשעה, וחודש אחד משלושים יום. חודש של עשרים ותשעה הוא חסר, וחודש של שלושים קרוי מלא או מעובר. ובדין היה שיהיו כל חדשי השנה אחד מלא ואחד חסר, אלא מפני יתרון השתי ידות שעה ושבעים ושלוש חלקים שיש בכל חודש וחודש, צריכים פעמים לעשות שמונה חדשים מחדשי השנה מלאים וארבעה חסרים, פעמים שמונה חסרים וארבעה מלאים.
אין פחות משנים. ליום שני לאפייתן.
ולא יותר על שלושה. ויום שלישי לאפייתן נאכלין, ותו לא. כיצד, חל יום טוב של עצרת באחד בשבת, נאפות בערב שבת, שאין אפייתן דוחה לא שבת ולא יום טוב, ונאכלות ביום טוב לאחר תנופתן, דהיינו ליום שלישי. וכשחל עצרת בשאר ימי שבוע, נאפות בערב יום טוב ונאכלות ביו"ט שהוא שני לאפייתן.
לחם הפנים נאכל אין פחות מתשעה. שהוא נאפה בערב שבת ונאכל לשבת אחרת שהוא יום תשיעי לאפייתו. חלו שני ימים טובים של ראש השנה להיות בחמישי בשבת וששי בשבת, אופין לחם הפנים ברביעי בשבת, ומסדרים אותו על השלחן בשבת, ונאכל לשבת שניה שהוא יום אחד עשר לאפייתו.
ולא יתר על שנים עשר. כיצד, נולד בין השמשות של ערב שבת, אינו נמול בשבת, דשמא תשיעי הוא. דבין השמשות ספק יום ספק לילה, ואם יום הוא נמצא שבת יום תשיעי, ומילה שלא בזמנה אינה דוחה לא את השבת ולא את יום טוב. ואם חלו שני ימים טובים של ראש השנה אחר אותה שבת, אינו נמול עד יום שלישי שהוא שנים עשר ללידתו.
 
משנה ג
אֵין פּוֹחֲתִין מֵעֶשְֹרִים וְאַחַת תְּקִיעָה בַּמִּקְדָּשׁ,
וְלא מוֹסִיפִין עַל אַרְבָּעִים וּשְׁמוֹנֶה.
אֵין פּוֹחֲתִין מִשְּׁנֵי נְבָלִין,
וְלא מוֹסִיפִין עַל שִׁשָּׁה.
אֵין פּוֹחֲתִין מִשְּׁנֵי חֲלִילִין,
וְלא מוֹסִיפִין עַל שְׁנֵים עָשָֹר.
וּבִשְׁנֵים עָשָֹר יוֹם בַּשָּׁנָה הֶחָלִיל מַכֶּה לִפְנֵי הַמִּזְבֵּחַ:
בִּשְׁחִיטַת פֶּסַח רִאשׁוֹן, וּבִשְׁחִיטַת פֶּסַח שֵׁנִי,
וּבְיוֹם טוֹב רִאשׁוֹן שֶׁל פֶּסַח, וּבְיוֹם טוֹב שֶׁל עֲצֶרֶת,
וּבִשְׁמוֹנַת יְמֵי הֶחָג.
וְלא הָיָה מַכֶּה בְּאַבּוּב שֶׁל נְחֹשֶׁת,
אֶלָּא בְּאַבּוּב שֶׁל קָנֶה,
מִפְּנֵי שֶׁקּוֹלוֹ עָרֵב.
וְלא הָיָה מַחֲלִיק אֶלָּא בְּאַבּוּב יְחִידִי,
מִפְּנֵי שֶׁהוּא מַחֲלִיק יָפֶה.
 
ברטנורא משנה ג  
אין פוחתין מעשרים ואחת תקיעות במקדש. במסכת סוכה פרק החליל [דף נ"ג] הן מפורשים. והא דתנן ולא מוסיפין על ארבעים ושמונה, לאו דוקא, דזמנין דמוסיפין עד שבעה וחמשים תקיעות כשחל ערב פסח להיות בשבת, ומשום דלא שכיח כולי האי לא חשיב ליה.
אין פוחתים משני נבלים. לשני לוים.
ולא מוסיפים על ששה. לא אתפרש טעמא.
חלילין. מין כלי זמר שקולו נשמע למרחוק. צלמילי"ש בלע"ז, ובערבי מזמאר"י.
ולא מוסיפין על שנים עשר. כנגד שנים עשר יום בשנה שהחליל מכה בהן לפני המזבח. ולשון מכה נופל בחליל, לפי שהוא עשוי נקבים ומכה באצבעו על הנקבים להנעים הקול.
בשחיטת הפסח. בארבעה עשר בניסן שהיו קורין ההלל בעזרה בשעת שחיטה, כדאמר בפרק תמיד נשחט [דף ס"ד].
אבוב. הקנה הדק שבראש החליל. ובגמרא מוכח דחליל גופיה קרוי אבוב.
שקולו ערב כשהוא של קנה, יותר משל נחושת. ודוקא חליל שמכה לפני המזבח על הקרבן הוא שדוחה את השבת וכל שכן יום טוב. אבל חליל של בית השואבה לא היה דוחה לא את השבת ולא את יו"ט, כדמוכח בסוכה פרק החליל.
לא היה מחליק אלא באבוב יחידי. כשהיה מגיע לסיים הנעימה היה אחד מן החלילים מאריך לאחר שסיימו האחרים, שזהו חילוק יפה יותר משאילו יסיימו שניהם כאחד. וחילוק היינו סיום השמעת קול הנעימה.
ובשעת ההקרבה היה שיר זה, והיו הלוים משוררים בפה את ההלל באותן שנים עשר ימים, והחלילים היו מחללים. אבל בשאר ימים היו מהללים בצלצל וכנורות. והשיר היה השיר שהיו הלוים אומרים בבית המקדש בראשון היו אומרים לה' הארץ ומלואה וכל המזמור, בשני גדול ה' ומהלל מאד וגו', וכן כולם.
 
משנה ד
וְעַבְדֵי הַכֹּהֲנִים הָיוּ; דִּבְרֵי רַבִּי מֵאִיר.
רַבִּי יוֹסֵי אוֹמֵר: מִשְׁפְּחוֹת בֵּית הַפְּגָרִים, וּבֵית צִפָּרְיָה, וּמֵאֶמָּאוֹם הָיוּ;
מַשִֹּׂיאִין לַכְּהֻנָּה.
רַבִּי חֲנִינָא בֶּן אַנְטִיגְנוֹס אוֹמֵר: לְוִיִּם הָיוּ.
 
ברטנורא משנה ד  
ועבדי כהנים היו. אותן המכים בחליל. דסבירא ליה לרבי מאיר אין מעלים מן הדוכן ליוחסים ולא למעשרות, הלכך לא אכפת לן אם היו עבדים.
בית הפגרים בית צפריא. שם משפחות מיוחסות.
ומאמאום. שם מקום.
ומשיאין לכהונה. כהנים היו נושאים את בנותיהן, שממשפחות מיוחסות שבישראל היו. ורבי יוסי סבר דמעלין מן הדוכן ליוחסים, הלכך אי לאו דמיוחסין היו לא הניחום לנגן על הדוכן.
רבי חנניא בן אנטיגנוס אומר לוים היו. רבי חנניא בן אנטיגנוס סבר מעלין מן הדוכן למעשרות, הלכך לוים היו. ולא פליגי אלא במנגנים בכלי זמר, אבל בשיר שבפה כולי עלמא מודו דאין אומרים שיר בפה על הקרבן אלא לוים, דכתיב גבי לוים (דברים י"ח) "ושרת בשם ה' אלהיו", איזהו שירות שהוא בשם ה', הוי אומר זה השיר. והלכה כרבי יוסי.
 
משנה ה
אֵין פּוֹחֲתִין מִשִּׁשָּׁה טְלָאִים הַמְבֻקָּרִין בְּלִשְׁכַּת הַטְּלָאִים,
כְּדַי לַשַּׁבָּת וְלִשְׁנֵי יָמִים טוֹבִים שֶׁל רֹאשׁ הַשָּׁנָה,
וּמוֹסִיפִין עַד לְעוֹלָם.
אֵין פּוֹחֲתִין מִשְּׁתֵי חֲצוֹצְרוֹת,
וּמוֹסִיפִין עַד לְעוֹלָם.
אֵין פּוֹחֲתִין מִתִּשְׁעָה כִּנּוֹרוֹת,
וּמוֹסִיפִין עַד לְעוֹלָם.
וְהַצִּלְצָל לְבַד.
 
ברטנורא משנה ה  
אין פוחתין מששה טלאים המבוקרים. האי תנא סבר דכבשים של תמידין טעונים ביקור ממום ארבעה ימים קודם שחיטתן, דומיא דפסח מצרים שהיה מקחו מבעשור ושחיטתו בארבעה עשר, דיליף מועדו האמור בתמידים (במדבר כ"ח) "תשמרו להקריב לי במועדו", ממועדו האמור בפסח (שם ט') "את הפסח במועדו".
הלכך, קודם יום חינוך ארבעה ימים מבקרין שמונה טלאים ונותנין בלשכת הטלאים, וביום חינוך נוטלים שנים לתמידין ונשארו שם ששה מבוקרים, ולאחר כן קודם הלילה מבקרים שנים ונותנים שם. ומשום דהנך ליתנהו אכתי בשעת נטילת השנים, לא חשיב להו. וכן לעולם נוטלין שנים ונותנים שנים. ואלו השנים שנותנים נוטלים אותם לחמישי של יום נתינתן.
כדי לשבת ולשני ימים טובים של ראש השנה. סימנא בעלמא נקט, דכי היכי דאי מקלעי שבת ושני ימים טובים של ראש השנה בהדי הדדי היה צריך להקדים ולבקר ההוא דשלישי בשבת מערב שבת, דהא לא מצי קודם היום לילך ולבקש טלה ולבקר, והויא לקיחה ארבעה ימים קודם שחיטה, הכי נמי לעולם בעינן ארבעה ימים קודם שחיטה.
ומוסיפין עד לעולם. אם רצו להוסיף טלאים מבוקרים בלשכת הטלאים, מוסיפים כמו שירצו.
משתי חצוצרות. כשתוקעין בחצוצרות אין פוחתים משתים.
ומוסיפין עד לעולם. בגמרא מפרש עד מאה ועשרים. שנאמר (דברי הימים ב ה') ועמהם הכהנים למאה ועשרים מחצרים בחצוצרות.
והצלצל לבד. צלצל אחד היה שם ולא יותר. דאמר קרא (שם א ט"ז) "ואסף במצלתים להשמיע". ואע"ג דמצלתים כתיב לשון רבים, מפני שהן שתי חתיכות רחבות של מתכת שמכין זו על זו, ומיהו חדא עבידתא עביד, שאין אחד מהם מועיל בלא חברו, וחד גברא עביד בהו.
 
משנה ו
אֵין פּוֹחֲתִין מִשְּׁנֵים עָשָֹר לְוִיִּם עוֹמְדִים עַל הַדּוּכָן,
וּמוֹסִיפִין עַד לְעוֹלָם.
אֵין קָטָן נִכְנָס לַעֲזָרָה לַעֲבוֹדָה,
אֶלָּא בְּשָׁעָה שֶׁהַלְוִיִּם עוֹמְדִים בַּשִּׁיר.
וְלא הָיוּ אוֹמְרִים בְּנֵבֶל וְכִנּוֹר אֶלָּא בַּפֶּה,
כְּדֵי לִתֵּן תֶּבֶל בַּנְּעִימָה.
רַבִּי אֱלִיעֶזֶר בֶּן יַעֲקֹב אוֹמֵר: אֵין עוֹלִין לְמִנְיָן, וְאֵין עוֹמְדִים עַל הַדּוּכָן,
אֶלָּא בָּאָרֶץ הָיוּ עוֹמְדִין וְרָאשֵׁיהֶן מִבֵּין רַגְלֵי הַלְוִיִּם,
וְצוֹעֲרֵי הַלְוִיִּם הָיוּ נִקְרָאִין.
 
ברטנורא משנה ו  
אין פוחתין משנים עשר לוים. תשעה לתשעה כנורות, ושנים לשתי נבלים, ואחד לצלצל.
דוכן. כמין איצטבא שהלוים עומדים עליה.
אין קטן נכנס. אין לוי קטן נכנס לעזרה לשום עבודה, כגון לכבד את העזרה ולהגיף את הדלתות.
אלא בשעה שהלוים עומדים. על הדוכן בשיר אז נכנסים לוים קטנים לשורר עמהם.
ולא היו. אותם קטנים אומרים בנבל וכנור, אלא בפה.
כדי ליתן תבל. ליתן תבלין בנעימת הלוים. לפי שקול הקטנים דק וצלול ומתבל את קול הגדולים.
לא עולין. אותן קטנים למנין שנים עשר לוים הצריכים לדוכן.
ואין עולין. על האצטבא המוכנת לדוכן. אלא בארץ היו עומדים.
וצוערי הלוים היו נקראים. שהיו מצערים את הלוים הגדולים, שאין יכולים לבסם ולהנעים קולם כמותם.