לחץ כאן לתצוגת הדפסה

ערכין, פרק ו

ערכין, פרק ו

 

משנה א
שׁוּם הַיְתוֹמִים - שְׁלשִׁים יוֹם,
וְשׁוּם הַהֶקְדֵּשׁ - שִׁשִּׁים יוֹם.
וּמַכְרִיזִין בַּבֹּקֶר וּבָעֶרֶב.
הַמַּקְדִּישׁ נְכָסָיו, וְהָיְתָה עָלָיו כְּתֻבַּת אִשָּׁה -
רַבִּי אֱלִיעֶזֶר אוֹמֵר: כְּשֶׁיְּגָרְשֶׁנָּה, יַדִּיר הֲנָאָה.
רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ אוֹמֵר: אֵינוֹ צָרִיךְ.
כַּיּוֹצֵא בוֹ אָמַר רַבָּן שִׁמְעוֹן בֶּן גַּמְלִיאֵל:
אַף הֶעָרֵב לָאִשָּׁה בִּכְתֻבָּתָהּ, וְהָיָה בַּעֲלָהּ מְגָרְשָׁהּ -
יַדִּיר הֲנָאָה,
שֶׁמָּא יַעֲשֶֹה קְנוּנְיָא עַל נְכָסָיו שֶׁל זֶה,
וְיַחֲזִיר אֶת אִשְׁתּוֹ.
 
ברטנורא משנה א
שום היתומים. בית דין היורדים לנכסי יתומים למכרן להגבות לבעל חוב, שמין את הקרקע ומכריזין שלושים יום רצופים זה אחר זה, כל הרוצה ליקח יבא ויקח. ואי בעו, מכריזין ששים יום כל שני וחמישי, והכי עדיף טפי. ואע"ג דכי חשבת כל שני וחמישי שבששים יום מתחילת יום שני של הכרזה ראשונה לא משכחת להו אלא תמני סרי יומי, מכל מקום הכי עדיף, כיון דמשכא מלתא טובא ידעי ושמעי.
ושום ההקדש. המקדיש שדה מקנה, שהיא נפדית בדמים כמו שהיא שוה.
בבוקר ובערב. בשעת הוצאת פועלים ובשעת הכנסת פועלים. דאי איכא דבעי למזבן אמר להו לפועלים בשעת יציאתן ראו לי שדה פלונית אם היא יפה, ובשעת הכנסת פועלים כששומע ההכרזה נזכר והולך ושואלן. וכשהן מכריזין אומרים, שדה פלונית שכך וכך סימניה, וכך וכך מצריה, כך היא עושה תבואה וכך שמאוה בית דין. ואם מוכרים אותה לכתובת אשה, אומרים הלוקח יקח על מנת שיתן המעות לכתובת אשה. ואם מוכרים אותה בשביל בעל חוב, אומרים על מנת שיתן המעות לבעל חוב. משום דאיכא לוקח דניחא ליה ליקח כדי לפרוע לאשה דנסבא פורתא פורתא, ואיכא דניחא ליה טפי לפרוע לבעל חוב שנוטל זוזים חסרים ושבורים, שאין דרך סוחרים להקפיד בכך.
ואע"ג דקיימא לן דאין בית דין נזקקים לנכסי יתומים למכרן, והכא תנן שום היתומים וכו' דמשמע שבית דין מוכרים נכסי יתומים. הא אמרינן דעל שלושה דברים בלבד בית דין נזקקים למכור בנכסי יתומים, על בעל חוב נכרי שהיה אביהם חייב לו והיתה ריבית אוכלת בהן, ועל כתובת אשה משום דאיכא רווחא ליתומים כשתגבה כתובתה, דכל זמן שלא גבתה כתובתה יש לה מזונות מן היתומים, גבתה כתובתה שוב אין לה מזונות. ועל חוב שהודה אביהן בשעת מיתתו שיש לפלוני אצלו מנה, או שנדוהו בית דין על חוב זה ומת בנדויו, או שלא הגיע עדיין זמן פריעת החוב כשמת, דלא עביד איניש דפרע בגו זמניה. וכשבית דין נזקקים לנכסי יתומים על שלושה דברים הללו, מעמידים להם אפוטרופוס ומוכרים בהכרזה, כדתנן במתניתין.
והני מילי בקרקעות. אבל במטלטלין, השתא דקיימא לן מטלטלי דיתמי משתעבדי לבעל חוב, הרי בעל חוב נשבע וגובה חובו מן המטלטלין ואין צריכין הכרזה, שאין מכריזים לא על העבדים ולא על השטרות ולא על המטלטלין.
ידירנה הנאה. על דעת רבים נדר שאין לו התרה, שלא יחזירנה לעולם. דשמא בערמה מגרש לה כדי שתגבה כתובתה מן ההקדש.
קנוניא. ערמה.
רבי יהושע אומר אינו צריך. לא פליגי רבי אליעזר ורבי יהושע הכא אם אדם עושה קנוניא על ההקדש אי לא, דבשכיב מרע תרווייהו מודו דבודאי לעולם אינו עושה קנוניא על ההקדש, דאין אדם חוטא ולא לו. ובבריא תרווייהו מודו דעושה קנוניא על ההקדש. כי פליגי, בשאלה דהקדש.
רבי אליעזר סבר אין נשאלין על ההקדש, ואפילו אומר לו לחכם לא לדעת כן נדרתי והקדש טעות הוא, אפילו הכי אין חכם מתיר נדרו, דסבר רבי אליעזר הקדש בטעות הוי הקדש, ולפי שהמקדיש הזה אינו מוצא חכם שיתירנו לכך עושה קנוניא זו.
ורבי יהושע סבר נשאלין על ההקדש, וכי אמר לא לדעת כן נדרתי וטעיתי, מתירין לו, דהקדש שבטעות לא הוי הקדש. הלכך אין צריך לידור הנאה, דאי משום קנוניא עביד, הוה מתשיל על נדריה ולא היה צריך לגרשה. והלכה כרבי יהושע.
הערב לאשה בכתובתה. ואין לבעל נכסים, וצריך לערב לפרוע כתובתה. לא יפרע הערב הכתובה עד שידירנה הבעל תחילה שלא יוכל להחזיר אותה. דחיישינן שמא דעתו להחזירה ולאכול כתובתה לאחר שתגבה מן הערב.
ופסק ההלכה בדין הערב בכתובה מפורש בסוף בבא בתרא.
 
 
משנה ב
הַמַּקְדִּישׁ נְכָסָיו, וְהָיְתָה עָלָיו כְּתֻבַּת אִשָּׁה וּבַעַל חוֹב -
אֵין הָאִשָּׁה יְכוֹלָה לִגְבּוֹת כְּתֻבָּתָהּ מִן הַהֶקְדֵּשׁ,
וְלא בַּעַל חוֹב אֶת חוֹבוֹ;
אֶלָּא הַפּוֹדֶה,
פּוֹדֶה עַל מְנָת לִתֵּן לָאִשָּׁה כְּתֻבָּתָהּ,
וּלְבַעַל חוֹב אֶת חוֹבוֹ.
הִקְדִּישׁ תִּשְׁעִים מָנֶה, וְהָיָה חוֹבוֹ מֵאָה מָנֶה -
מוֹסִיף עוֹד דִּינָר, וּפוֹדֶה בּוֹ אֶת הַנְּכָסִים הַלָּלוּ
עַל מְנָת לִתֵּן לָאִשָּׁה כְּתֻבָּתָהּ, וּלְבַעַל חוֹב אֶת חוֹבוֹ.
 
ברטנורא משנה ב  
והיתה עליו כתובת אשה. כגון שקדמו גירושין להקדש, דעכשיו ליכא קנוניא.
אלא הפודה פודה. בעלה פודה אותן מן ההקדש בזול בדבר מועט כדי לפרוע לאשה כתובתה, דודאי לא חייל עלייהו הקדש שהרי אינן שלו. והאי דבר מועט, גזירה שמא יאמרו הקדש יוצא לחולין בלא פדיון.
הקדיש תשעים והיה חובו מאה. אע"ג דחובו יותר על הקדשו, לא אמרינן האי לאו אדעתא דהני נכסיה אוזפיה אלא הימוני הימניה הלכך לא גבי מהקדש, אלא אמרינן אדעתא דהני נכסי אוזפיה, וגבי מינייהו. ועד כמה, עד פלגא. אבל אם הנכסים שהקדיש אין שוין חצי החוב, לא גבי מינייהו, דודאי לאו אדעתא דהני נכסי אוזפיה, דאין אדם עשוי לקנות קרקע ביותר מפי שנים ממה שהיא שוה.
 
משנה ג
אַף עַל פִּי שֶׁאָמְרוּ: חַיָּבֵי עֲרָכִין מְמַשְׁכְּנִין אוֹתָן -
נוֹתְנִין לוֹ מְזוֹן שְׁל שִׁים יוֹם, וּכְסוּת שְׁנֵים עָשָֹר חֹדֶשׁ,
וּמִטָּה מֻצַּעַת, וְסַנְדָּלִין, וּתְפִלִּין.
לוֹ, אֲבָל לא לְאִשְׁתּוֹ וְלא לְבָנָיו.
אִם הָיָה אֻמָּן -
נוֹתְנִין לוֹ שְׁנֵי כְּלֵי אֻמָּנוּת מִכָּל מִין וָמִין:
חָרָשׁ -
נוֹתְנִין לוֹ שְׁנֵי מַעֲצָדִין וּשְׁתֵּי מְגֵרוֹת.
רַבִּי אֱלִיעֶזֶר אוֹמֵר: אִם הָיָה אִכָּר - נוֹתְנִין לוֹ אֶת צִמְדּוֹ.
חַמָּר - נוֹתְנִין לוֹ אֶת חֲמוֹרוֹ.
 
ברטנורא משנה ג  
ממשכנין אותן. גזבר נכנס לבתיהם ונוטל בעל כרחן.
מזון וכסות ומטה וסנדלים ותפילין. על כולן משיירים לו מעות לקנותן אם אין לו. דכתיב (ויקרא כ"ז) "ואם מך הוא מערכך", ודרשי רבנן לקרא הכי, ואם מך, תעשה שישאר הוא, שיהיה לו הויה וחיות, מערכך, מדמי הערך. ומשמע הוא יש לו הויה וחיות מדמי הערך, אבל לא לאשתו ולא לבניו.
מכל מין ומין. מכל אומנות שצריכה ארבעה וחמשה כלים.
מעצדים. דולדור"א בלע"ז. שמחליקים בה פני הלוח.
מגירה. כעין סכין ארוך מלא פגימות. ולשון מקרא, משור, סיג"א בלע"ז.
צמדו. צמד בקר. שאלו הן כלי אומנתו. ואין הלכה כרבי אליעזר דצמד בקר וחמור נכסים נינהו, ולא חשיבי כלי אומנות.
 
משנה ד
הָיָה מִין אֶחָד מְרֻבֶּה, וּמִין אֶחָד מֻעָט -
אֵין אוֹמְרִים לוֹ לִמְכּוֹר מִן הַמְרֻבֶּה, וְלִקַּח לוֹ מִן הַמֻּעָט,
אֶלָּא נוֹתְנִין לוֹ שְׁנֵי מִינִין מִן הַמְרֻבֶּה,
וְכָל שֶׁיֶּשׁ לוֹ מִן הַמֻּעָט.
הַמַּקְדִּישׁ אֶת נְכָסָיו -
מַעֲלִין לוֹ אֶת תְּפִלָּיו.
 
ברטנורא משנה ד  
מין אחד מרובה ומין אחד מועט. כגון שלושה מעצדים ומגרה אחת.
נותנים לו שנים מן המרובה. והשלישי נוטל הגזבר.
וכל שיש לו מן המועט. מניחים לו, ולא זבנינן ליה אחריתי. דכי היכי דעד השתא סגי ליה בהכי, השתא נמי תסגי ליה. דמהו דתימא עד השתא הוו אינשי מושלי ליה, משום דהוה ליה מין אחד מרובה לאושולי לאחריני, השתא שהגזבר לקח המרובה לא משכח מאן דמושיל ליה, הלכך נזבין ליה אחריתי קמשמע לן.
 
משנה ה
אֶחָד הַמַּקְדִּישׁ אֶת נְכָסָיו, וְאֶחָד הַמַּעֲרִיךְ אֶת עַצְמוֹ -
אֵין לוֹ לא בִּכְסוּת אִשְׁתּוֹ, וְלא בִּכְסוּת בָּנָיו,
וְלא בְּצֶבַע שֶׁצְּבָעָן לִשְׁמָן,
וְלא בְּסַנְדָּלִים חֲדָשִׁים שֶׁלְּקָחָן לִשְׁמָן.
אַף עַל פִּי שֶׁאָמְרוּ: עֲבָדִים נִמְכָּרִים בִּכְסוּתָן לִשְׁבָח,
שֶׁאִם תִּלָּקַח לוֹ כְּסוּת בִּשְׁל שִׁים דִּינָר, מַשְׁבִּיחַ הוּא מָנֶה;
וְכֵן פָּרָה,
אִם מַמְתִּינִים אוֹתָהּ לָאִטְלִיס, מַשְׁבַּחַת הִיא;
וְכֵן מַרְגָּלִית,
אִם מַעֲלִין אוֹתָהּ לַכְּרַךְ, מַשְׁבַּחַת הִיא -
אֵין לְהֶקְדֵּשׁ אֶלָּא מְקוֹמוֹ וְשָׁעָתוֹ.
 
ברטנורא משנה ה  
אין לו בכסות אשתו ובניו. שאין אלו נכסים שלו.
שצבען לשמן. לשם אשתו ובניו.
ולא בסנדלים חדשים. רבותא אשמועינן דאע"ג דעדיין לא נעלו אותן הרי הן בחזקתן משעת לקיחה.
אף על פי שאמרו עבדים נמכרים בכסותן לשבח. כסות יפה שלהן משבחת ומעלה את דמיהן. כגון גבי נכסי יתומים שאם תלקח לעבד כסות בשלושים דינר הוא משביח מנה על דמים ששוה עכשיו.
לאטליס. ליום השוק.
לכרך. שדרך סוחרים לבוא שם וקונים המרגליות ביוקר.
אין להקדש אלא מקומו. במרגלית.
ושעתו. בעבד דכתיב (ויקרא כ"ז) "ונתן את הערכך ביום ההוא", שלא ישהה. "קודש לה'", משמע כל דבר שהוא קודש לה', כגון סתם הקדשות שהן לבדק הבית, כולן יהיו נותנים ביום ההוא מיד, שלא ישהה אותן.
וטעמא כתב הרמב"ם, דזימנין דאתו לאשהויינהו כדי להשביח ואתו לידי פסידא, ומהאי טעמא נמי אין משתכרים בשל הקדש.