לחץ כאן לתצוגת הדפסה

ערכין, פרק ח

ערכין, פרק ח

 

משנה א
הַמַּקְדִּישׁ אֶת שָֹדֵהוּ בְּשָׁעָה שֶׁאֵינָהּ יוֹבֵל,
אוֹמְרִים לוֹ: פְּתַח אַתָּה רִאשׁוֹן,
שֶׁהַבְּעָלִים נוֹתְנִים חֹמֶשׁ, וְכָל אָדָם אֵינוֹ נוֹתֵן חֹמֶשׁ.
 
מַעֲשֶֹה בְּאֶחָד שֶׁהִקְדִּישׁ אֶת שָֹדֵהוּ מִפְּנֵי רָעָתָהּ,
אָמְרוּ לוֹ: פְּתַח אַתָּה רִאשׁוֹן,
אָמַר: הֲרֵי הִיא שֶׁלִּי בְּאִסָּר -
אָמַר רַבִּי יוֹסֵי: לא אָמַר זֶה אֶלָּא 'בְּכַבֵּיצָה',
שֶׁהַהֶקְדֵּשׁ נִפְדֶּה בְּכֶסֶף וּבְשָׁוֶה כֶּסֶף -
אָמַר לוֹ: הִגִּיעַתְךָ!
נִמְצָא מַפְסִיד אִסָּר, וְשָֹדֵהוּ לְפָנָיו.
 
ברטנורא משנה א  
המקדיש. בשעה שאינה יובל. בזמן שאין יובל נוהג.
פתח אתה ראשון. בכמה אתה רוצה לפדותה. ומפני ריוח של הקדש שואלים לו תחילה, שהבעלים מוסיפים חומש.
ולהכי נקט בשעה שאין היובל נוהג, דבזמן שהיובל נוהג אין צריך לשואלו בכמה תפדנה, שהרי דמיה קצובים בית כור בחמשים שקל. ובזמן שאין יובל נוהג, כגון לאחר שגלו שבט ראובן וגד דבטלו יובלות דכתיב (שם) "וקראתם דרור בארץ לכל יושביה", בזמן שכל יושביה עליה ולא בזמן שגלו מתוכה, שאז היא נפדית בשוויה.
שהבעלים נותנים את החומש. כל דמי שוייה ורביעי יותר. וכן כל חומש האמור בתורה, שיהא הקרן וחומשו חמשה.
ומפני שלושה דברים אומרים לבעלים פתח אתה ראשון, האחת שהבעלים מוסיפים את החומש, כדקתני במתניתין. והשני שמצות גאולה באדון, דכתיב (שם כ"ז) "ואם לא יגאל", אלמא מצות גאולה קודמת למכירה. והשלישי שהוא מוסיף ונותן בפדיונה יותר משאר בני אדם, דרוצה אדם בקב שלו.
מפני רעתה. שההוצאה שבה יתירה על השבח.
איסר. שמונה פרוטות.
לא אמר זה אלא בכביצה. כלומר לא כך היה מעשה, שלא אמר באיסר, אלא בביצה. ואמר לו הגזבר הגיעתך, הרי היא שלך בביצה.
ופלוגתא דתנא קמא ורבי יוסי, דרבנן סברי אין פודין הקדש בפחות מארבע פרוטות, כדי שיהא בחומשו פרוטה. ורבי יוסי סבר, פודין הקדש בכל שהוא, ואף על פי שאין בחומשו שוה פרוטה. והלכה כתנא קמא.
 
משנה ב
אָמַר אֶחָד: הֲרֵי הִיא שֶׁלִּי בְּעֶשֶֹר סְלָעִים,
וְאֶחָד אוֹמֵר: בְּעֶשְֹרִים, וְאֶחָד אוֹמֵר: בִּשְׁלשִׁים,
וְאֶחָד אוֹמֵר: בְּאַרְבָּעִים, וְאֶחָד אוֹמֵר: בַּחֲמִשִּׁים -
חָזַר בּוֹ שֶׁל חֲמִשִּׁים -
מְמַשְׁכְּנִין מִנְּכָסָיו עַד עֶשֶֹר.
חָזַר בּוֹ שֶׁל אַרְבָּעִים -
מְמַשְׁכְּנִין מִנְּכָסָיו עַד עֶשֶֹר.
חָזַר בּוֹ שֶׁל שְׁלשִׁים -
מְמַשְׁכְּנִין מִנְּכָסָיו עַד עֶשֶֹר.
חָזַר בּוֹ שֶׁל עֶשְֹרִים -
מְמַשְׁכְּנִין מִנְּכָסָיו עַד עֶשֶֹר.
חָזַר בּוֹ שֶׁל עֶשֶֹר -
מוֹכְרִים אוֹתָהּ בְּשָׁוְיָהּ,
וְנִפְרָעִים מִשֶּׁל עֶשֶֹר אֶת הַמּוֹתָר.
הַבְּעָלִים אוֹמְרִים: בְּעֶשְֹרִים,
וְכָל אָדָם אוֹמְרִים: בְּעֶשְֹרִים -
הַבְּעָלִים קוֹדְמִים,
מִפְּנֵי שֶׁהֵם מוֹסִיפִין חֹמֶשׁ.
 
ברטנורא משנה ב  
ממשכנים מנכסיו עד עשר וכו'. והני מילי כשחזרו זה אחר זה, אבל חזרו כולן כאחד, משלושים ביניהן בשוה. כיצד, אמר הראשון הרי הוא שלי בעשר ואמר השני בעשרים ואמר השלישי בעשרים וארבע, וחזרו בהן השלישי והשני כאחד, נותנים אותו לראשון בעשר, וממשכנים מנכסי השני בשבע ומנכסי השלישי בשבע, ונמצא ההקדש גובה עשרים וארבע. וכן אם חזרו שלושתן כאחד ונמכר מהקדש בשלוש, ממשכנים בנכסי כל אחד משלושתן שבעה סלעים. וכן על דרך זה לעולם.
 
משנה ג
אָמַר אֶחָד: הֲרֵי הִיא שֶׁלִּי בְּעֶשְֹרִים וְאַחַת -
הַבְּעָלִים נוֹתְנִים עֶשְֹרִים וָשֵׁשׁ;
בְּעֶשְֹרִים וּשְׁתַּיִם -
הַבְּעָלִים נוֹתְנִים עֶשְֹרִים וָשֶׁבַע;
בְּעֶשְֹרִים וְשָׁלשׁ -
הַבְּעָלִים נוֹתְנִים עֶשְֹרִים וּשְׁמוֹנֶה;
בְּעֶשְֹרִים וְאַרְבַּע -
הַבְּעָלִים נוֹתְנִים עֶשְֹרִים וָתֵשַׁע;
בְּעֶשְֹרִים וְחָמֵשׁ -
הַבְּעָלִים נוֹתְנִים שְׁלשִׁים,
שֶׁאֵין מוֹסִיפִין חֹמֶשׁ עַל עִלּוּיוֹ שֶׁל זֶה.
אָמַר אֶחָד: הֲרֵי הִיא שֶׁלִּי בְּעֶשְֹרִים וָשֵׁשׁ -
אִם רָצוּ הַבְּעָלִים לִתֵּן שְׁל שִׁים וְאַחַת וְדִינָר,
הַבְּעָלִים קוֹדְמִים;
וְאִם לָאו, אוֹמְרִים: הִגִּיעַתְךָ!
 
ברטנורא משנה ג  
אמר אחד הרי היא שלי בעשרים ואחת. לאחר שאמרו הבעלים בעשרים.
הבעלים נותנים. בעל כרחן עשרים ושש. דלהאי לא יהבינן ליה, הואיל ואמרו הבעלים עשרים ועלה החשבון עם החומש בעשרים וחמש, ואי יהבינן ליה להאיך בעשרים ואחת נמצא הקדש מפסיד. ובעלים בעל כרחן יתנו אותו סלע שהוסיף זה על הקרן ועשרים וחמש דידהו, אבל על סלע שהוסיף זה לא יוסיפו חומש.
אמר אחד בחמשה ועשרים הבעלים נותנים שלושים. בעל כרחן.
ובגמרא פריך אמאי כופין את הבעלים, בשלמא עד השתא חייבינן להו דהא לא מצינן למיתבא להנך, משום דקרן דידהו לא הוי כקרן וחומש דאמרו בעלים ברישא, הלכך על כרחך מהדרינן אבעלים, וכיון דמהדרינן עלייהו בעו למיתב קרנא כמה דשיימוה אחריני, וחומשא דידהו. אבל השתא דאמר אחד בחמשה ועשרים, ליתנו להאיך, דהא קרן דידהו הוי כקרן וחומש דאמור בעלים ברישא, ולימרו בעלים הרי בא אחר במקומינו שרוצה ליתן חמשה ועשרים סלעים כמותינו.
ומתרץ, כגון דאמור בעלים ברישא פרוטה יותר על עשרים סלעים, דמטי חושבנא דקרן וחומש לחמשה ועשרים ופרוטה, ואי יהבינן ליה להאי, איכא פסידא להקדש. הלכך מהדרינן אבעלים בעל כרחייהו. והא דלא תנא ברישא הבעלים אומרים בעשרים ופרוטה, דבפרוטות לא דק תנא ולא חש למיתנינהו.
אם רצו הבעלים ליתן שלושים ואחד ודינר. כגון דמעיקרא כשפתחו הבעלים ראשון אמרו בעשרים ואחד סלעים, דהוי בין קרן וחומש עשרים ושש סלעים ודינר, שהסלע ארבעה דינרים, וחומש הוא רביעית הממון כדאמרן, ועלויו של זה הם חמש, הרי שלושים ואחד ודינר.
הבעלים קודמין. דאי הוה יהבינן ליה להאי הוה מפסיד הקדש דינר ממאי דאמור בעלים ברישא, הלכך מהדרינן אבעלים על כרחייהו.
ואם לאו. שלא פתחו הבעלים תחילה אלא בעשרים, וזה אומר חמשה ועשרים.
אומרים לזה הגיעתך. הרי הוא שלך, ולא מהדרינן אבעלים. משום דאמרי בעלים בא אחר במקומינו שנותן עשרים וחמשה כמותינו.
והא דתנן במתניתין שאין הבעלים מוסיפין חומש אלא על מה שפתחו הם תחלה ולא על עלויו של זה, הני מילי היכא דלא שמו בני אדם את הקרקע כמו שאמר זה האחר, אבל אם שמוהו שלושה בני אדם כדבריו של זה, מוסיפין בעלים חומש בעלויו בעל כרחן. וכולה מתניתין לא איירי אלא בשדה אחוזה בזמן שאין היובל נוהג, כדתנן בריש פרקין.
 
משנה ד
מַחֲרִים אָדָם מִצֹּאנוֹ וּמִבְּקָרוֹ,
מֵעֲבָדָיו וּמִשִּׁפְחוֹתָיו הַכְּנַעֲנִים, וּמִשְֹּׂדֵה אֲחֻזָּתוֹ.
וְאִם הֶחֱרִים אֶת כֻּלָּן - אֵינָן מֻחְרָמִין; דִּבְרֵי רַבִּי אֶלְעָזָר.
אָמַר רַבִּי אֶלְעָזָר בֶּן עֲזַרְיָה: מָה אִם לַגָּבוֹהַּ אֵין אָדָם רַשַּׁאי לְהַחֲרִים אֶת כָּל נְכָסָיו -
עַל אַחַת כַּמָּה וְכַמָּה, שֶׁיְּהֵא אָדָם חַיָּב לִהְיוֹת חָס עַל נְכָסָיו.
 
ברטנורא משנה ד  
מחרים אדם מצאנו. מקצת צאנו. אומר הרי הן חרם ונותנן לכהן.
ואם החרים את כולן. שלא שייר לעצמו כלום.
אינן מוחרמין. דאמר קרא (ויקרא כ"ז) "מכל אשר לו מאדם וגו' ומשדה אחוזתו". מכל אשר לו, אלו מטלטלין, ולא כל מטלטלין. מאדם, אלו עבדיו ושפחותיו כנענים, ולא כולן. ומשדה אחוזתו, ולא כולה. ואין הלכה כרבי אלעזר בן עזריה, אלא לכתחילה לא יחרים את כולן, אבל אם החרים, מוחרמים.
להיות חס על נכסיו. שלא יבזבזם להדיוט.
 
משנה ה
הַמַּחֲרִים בְּנוֹ וּבִתּוֹ,
עַבְדּוֹ וְשִׁפְחָתוֹ הָעִבְרִים, וּשְֹדֵה מִקְנָתוֹ -
אֵינָן מֻחְרָמִים,
שֶׁאֵין אָדָם מַחֲרִים דָּבָר שֶׁאֵינוֹ שֶׁלּוֹ.
כֹּהֲנִים וּלְוִיִּם אֵינָן מַחֲרִימִין; דִּבְרֵי רַבִּי יְהוּדָה.
רַבִּי שִׁמְעוֹן אוֹמֵר: הַכֹּהֲנִים אֵינָן מַחֲרִימִין, שֶׁהַחֲרָמִים שֶׁלָּהֶם;
הַלְוִיִּם מַחֲרִימִים, שֶׁאֵין הַחֲרָמִים שֶׁלָּהֶן.
רַבִּי אוֹמֵר: נִרְאִים דִּבְרֵי רַבִּי יְהוּדָה בַּקַּרְקָעוֹת,
שֶׁנֶּאֱמַר (ויקרא כה, לד) "כִּי-אֲחֻזַּת עוֹלָם הוּא לָהֶם",
וְדִבְרֵי רַבִּי שִׁמְעוֹן בַּמִּטַּלְטְלִים, שֶׁאֵין הַחֲרָמִים שֶׁלָּהֶם.
 
ברטנורא משנה ה  
שאין אדם מחרים דבר שאינו שלו. ובתו נהי דיכול למכרה בקטנותה, אינו יכול למכרה בנערותה.
שהחרמים שלהם. דכתיב (במדבר י"ח) "כל חרם בישראל לך יהיה", וכיון דדידיה הויא, מה הנאה בכך אם היה מחרים, איהו גופיה זכי ביה ולא יהיב ליה לכהן אחר.
נראין דברי רבי יהודה. הכי קאמר, נראין דברי רבי יהודה לרבי שמעון, דמודה לו רבי שמעון לרבי יהודה וסובר כמותו בקרקעות, ולא דיבר רבי שמעון אלא במטלטלין, לפי שאין החרמים של לוים. ורבי יהודה סבר, הוקשו מטלטלין לשדה אחוזה, דכתיב (ויקרא כ"ז) "מכל אשר לו מאדם ובהמה ומשדה אחוזתו", מה שדה אחוזה אין הלוים מחרימים כדכתיב כי אחוזת עולם היא להם, אף מטלטלין אין לוים מחרימים. ורבי שמעון לית ליה האי הקישא.
ומדנחית רבי לפרושי מלתיה דרבי שמעון במה מודה לרבי יהודה ובמה נחלק עליו, ש"מ דהלכה כרבי שמעון.
 
משנה ו
חֶרְמֵי כֹהֲנִים אֵין לָהֶם פִּדְיוֹן,
אֶלָּא נִתָּנִים לַכֹּהֲנִים.
רַבִּי יְהוּדָה בֶּן בְּתֵירָא אוֹמֵר:
סְתָם חֲרָמִים לְבֶדֶק הַבַּיִת, שֶׁנֶּאֱמַר (ויקרא כז, כח)
"כָּל-חֵרֶם קֹדֶשׁ קָדָשִׁים הוּא לַה'".
וַחֲכָמִים אוֹמְרִים: סְתָם חֲרָמִים לַכֹּהֲנִים,
שֶׁנֶּאֱמַר (שם שם, כא) "כִּשְֹדֵה הַחֵרֶם לַכֹּהֵן תִּהְיֶה אֲחֻזָּתוֹ".
אִם כֵּן לָמָּה נֶאֱמַר (שם שם, כח)
"כָּל-חֵרֶם קֹדֶשׁ קָדָשִׁים הוּא לַה' "?
שֶׁהוּא חָל עַל קָדְשֵׁי קָדָשִׁים וְעַל קָדָשִׁים קַלִּים.
 
ברטנורא משנה ו  
חרמי כהנים. חרמים שהחרימום כדי לתתם לכהנים.
אין להם פדיון. כדכתיב (שם) "לא ימכר ולא יגאל". אבל חרמי בדק הבית יש להם פדיון, דאדעתא דהכי אחרמינהו, דהא אין ראוי לבדק הבית אלא מעות.
וחכמים אומרים סתם חרמים לכהנים. והלכה כחכמים.
והמחרים מטלטלים בזמן הזה, וכן המחרים קרקעות בחוץ לארץ שדינם כמטלטלין לענין זה, נותנם לכהנים. והמקדיש לבדק הבית בזמן הזה שאין שם בית, פודה אותן לכתחילה בדבר מועט, ולא יפחות לכתחילה מארבעה זוזים או קרוב לזה, אבל לא בשוה פרוטה לבד או כיוצא בה, משום דליכא פרסומי מלתא.
שהוא חל על קדשי קדשים. כדמפרש ואזיל, מחרים אדם את קדשיו כו'.
 
משנה ז
מַחֲרִים אָדָם אֶת קֳדָשָׁיו,
בֵּין קָדְשֵׁי קָדָשִׁים, וּבֵין קָדָשִׁים קַלִּים;
אִם נֶדֶר - נוֹתֵן אֶת הַדָּמִים,
אִם נְדָבָה - נוֹתֵן אֶת טוֹבָתוֹ.
שׁוֹר זֶה עוֹלָה -
אוֹמְדִים כַּמָּה אָדָם רוֹצֶה לִתֵּן בְּשׁוֹר זֶה,
לְהַעֲלוֹתוֹ עוֹלָה שֶׁאֵינוֹ רַשַּׁאי.
הַבְּכוֹר, בֵּין תָּמִים, בֵּין בַּעַל מוּם -
מַחֲרִימִין אוֹתוֹ.
כֵּיצַד פּוֹדִין אוֹתוֹ?
(הַפּוֹדִין) אוֹמְדִים כַּמָּה אָדָם רוֹצֶה לִתֵּן בִּבְכוֹר זֶה,
לִתְּנוֹ לְבֶן בִּתּוֹ אוֹ לְבֶן אֲחוֹתוֹ.
רַבִּי יִשְׁמָעֵאל אוֹמֵר: כָּתוּב אֶחָד אוֹמֵר: "תַּקְדִּישׁ",
וְכָתוּב אַחֵר אוֹמֵר: "אַל תַּקְדִּישׁ".
אִי אֶפְשָׁר לוֹמַר תַּקְדִּישׁ, שֶׁכְּבָר נֶאֱמַר "אַל תַּקְדִּישׁ",
וְאִי אֶפְשָׁר לוֹמַר אַל תַּקְדִּישׁ, שֶׁכְּבָר נֶאֱמַר "תַּקְדִּישׁ";
אֱמֹר מֵעַתָּה:
מַקְדִּישׁוֹ אַתָּה הֶקְדֵּשׁ עִלּוּי,
וְאֵין אַתָּה מַקְדִּישׁוֹ הֶקְדֵּשׁ מִזְבֵּחַ.
 
ברטנורא משנה ז  
אם נדר. אם אמר הרי עלי עולה והפריש בהמה לנדרו ואחר כך החרימה, הואיל והוא חייב באחריותה אם מתה או נגנבה, נמצאת שלו היא ונותן כל דמיה לכהן ואת הבהמה יקריב לנדרו, דהא ודאי יש לה פדיון.
ואם נדבה היא. דאינו חייב באחריותה אם מתה, הא ודאי לא חייל בה חרם, דלאו דידיה היא אלא בכדי טובתה, וטובה שיש לו בה יתן לכהן.
כיצד שור זה עולה והחרימו, אומדים כמה אדם שאינו חייב בעולה רוצה ליתן אם ימצא עולה בזול כדי להקריב דורון לקונו, וכאותן דמים יתן זה, שזו היא טובת הנאה שיש לו בה. שהרי אם מתה או נגנבה אינו חייב באחריותה, ומשהפרישה יצא ידי חובתה, ומעתה אינו מאבד ואינו מפסיד אלא שלא הקריב דורון לקונו.
שאין רשאי. שאינו חייב. תרגום נושה רשיא.
כיצד פודין אותו. דהבכור גופו אינו מוחרם, שהרי אינו שלו אלא לכהן. אלא אומדים כמה אדם רוצה ליתן לבעל הבית שיתן בכורו לבן בתו כהן או לבן אחותו, ואותה טובה דיהיב, יתן בעל הבית זה לכהן בשביל החרם.
ודוקא נקט בן בתו או בן אחותו כהן, דאילו כהן גופו לא מצי למיתן טובת הנאה לבעל הבית כדי שיתן הבכור לו או לכהן אחר, דכיון דבכור חזי ליה מיחזי ככהן המסייע בבית הגרנות לדוש ולזרות כדי שיתנו לו תרומות בשכרו, ואשתכח דלא שקיל בתורת תרומה אלא בתורת שכר.
כתוב אחד אומר תקדיש. גבי בכור כתיב (דברים ט"ו) כל הבכור אשר יולד תקדיש.
וכתוב אחר אומר אל תקדיש. (ויקרא כ"ז) "אך בכור אשר יבוכר לה' בבהמה לא יקדיש איש אותו".
הקדש עילוי. להעלותו בדמים שיתן טובת הנאתו כמה אדם רוצה ליתן בו להעלותו עולה שאינו חייב בה אלא כדי לעשות דורון לקונו.
ואי אתה מקדישו הקדש מזבח. שיהא שם [זבח] אחר חל עליו. ורבנן דנפקא להו הך דרשא לעיל מכל חרם קודש קדשים, אל תקדיש מיבעי להו ללאו, שאם מתפיסו לשם זבח אחר עובר בלאו, ותקדיש מבעי להו לומר שמצוה להקדישו ולומר זה קדוש לבכורה, ואע"ג דמאליו הוא קדוש. ורבי ישמעאל לית ליה הך דרשא. והלכה כחכמים.