בכורות, פרק ה
לחץ כאן לתצוגת הדפסה

בכורות, פרק ה

בכורות, פרק ה

משנה א

כָּל פְּסוּלֵי הַמֻּקְדָּשִׁים

נִמְכָּרִין בָּאִטְלִיז, וְנִשְׁחָטִין בָּאִטְלִיז, וְנִשְׁקָלִין בְּלִטְרָא;

חוּץ מִן הַבְּכוֹר וּמִן הַמַּעֲשֵֹר, שֶׁהֲנָיָתָן לַבְּעָלִים.

פְּסוּלֵי הַמֻּקְדָּשִׁין - הֲנָיָתָן לַהֶקְדֵּשׁ.

וְשׁוֹקְלִין מָנָה כְּנֶגֶד מָנָה בַּבְּכוֹר.

 

ברטנורא משנה א

כל פסולי המוקדשין. קדשים שנפל בהם מום, אם מוכרין אותן ביוקר טובת הנאה להקדש הוא. הלכך נמכרים באטליס, דהיינו שוק שמוכרים בו שאר בשר חולין, ושם נמכר ביוקר.

ונשקלין בליטרא. להמכר כדרך שהקצבים מוכרים בשר חולין. דמתוך שיכולים למכרו ביוקר, מוסיפים בדמים כשפודים אותם מן ההקדש.

חוץ מן הבכור ומן המעשר. שאם נמכרים ביוקר הנאתן לבעלים. בכור הנאתו לכהן, דבשר בכור נאכל לכל אדם, והכהן מוכרו ונוטל דמיו, ולכהן קרי "בעלים" של בכור. ומשום הנאת הדיוט לא מזלזלינן בקדשים לנהוג בהן מנהג חולין למכרן באטליס, אלא בביתו, ואף על פי שלא יקפצו עליהם בני אדם כל כך. ואין נשקלים בליטרא אלא באומד, ואם יפסיד לית לן בה.

ושוקלין מנה כנגד מנה בבכור. שאם יש לו חתיכת בשר חולין שנשקלה בליטרא, יכול לשקול בשר בכור כנגדה. אבל מעשר אין שוקלים מנה כנגד מנה, דמיחזי כאילו מוכרו, ובהמת מעשר אסור למכרה כלל, משום דלא כתיב בה "לא יפדה", כדרך שכתוב בבכור, אלא "לא יגאל". ושנינו בספרי, בכור שנאמר בו "לא יפדה", הוא נמכר, מעשר שנאמר בו "לא יגאל", אינו נמכר לא חי ולא שחוט, ולא תמים ולא בעל מום.

 

משנה ב

בֵּית שַׁמַּאי אוֹמְרִים: לא יִמָּנֶה יִשְֹרָאֵל עִם הַכֹּהֵן עַל הַבְּכוֹר.

בֵּית הִלֵּל - מַתִּירִין, וַאֲפִלּוּ נָכְרִי.

בְּכוֹר שֶׁאֲחָזוֹ דָּם, אֲפִלּוּ הוּא מֵת -

אֵין מַקִּיזִין לוֹ דָּם; דִּבְרֵי רַבִּי יְהוּדָה.

וַחֲכָמִים אוֹמְרִים: יַקִּיז, וּבִלְבַד שֶׁלֹּא יַעֲשֶֹה בּוֹ מוּם;

וְאִם עָשָֹה בּוֹ מוּם -

הֲרֵי זֶה לא יִשְׁחֹט עָלָיו.

רַבִּי שִׁמְעוֹן אוֹמֵר: יַקִּיז, אַף עַל פִּי שֶׁהוּא עוֹשֶֹה בּוֹ מוּם.

ברטנורא משנה ב

לא ימנה ישראל עם הכהן. לאכול עמו בחבורה מבשר בכור בעל מום. שאין נמנין על הבכור אלא חבורה שכולה כהנים, דכתיב (במדבר י"ח) "ובשרם יהיה לך כחזה התנופה וכשוק הימין", מה חזה ושוק כהנים אין, ישראל לא, אף בכור בין תמים בין בעל מום, כהנים אין ישראל לא.

ובית הלל מתירין ואפילו נכרי. דכתיב (דברים י"ב) "כצבי וכאיל", מה צבי ואיל אפילו נכרי, אף בכור נמי. וקרא דכתיב (במדבר י"ח) "ובשרם יהיה לך כחזה התנופה וכשוק הימין", בבכור תמים דוקא משתעי.

שאחזו דם. חולי שהוא מסתכן בו מריבוי הדם.

אין מקיזין לו דם. ואפילו במקום שאינו עושה בו מום. דמתוך שאדם בהול על ממונו, אי שריית ליה במקום שאין עושה בו מום אתי למעבד במקום שעושה בו מום.

ובלבד שלא יעשה בו מום. שלא יסדוק ראש אזנו או ניב שפתיו, במקום שלא יוכל לחזור ולהרפא. דסברי רבנן כל שכן דאי לא שריית ליה במקום שאין בו מום, אתי למעבד אפילו במקום שיש בו מום.

לא ישחוט עליו. הואיל והוא הטילו. עד שיפול בו מום אחר.

יקיז. אף במקום שעושה בו מום, אם הוא צריך להקיז מאותו אבר. ולא יניחנו שימות. ואף על פי שהוא הטיל המום בידיו - ישחט עליו. והלכה כרבי שמעון.

 

משנה ג

הַצּוֹרֵם בְּאֹזֶן הַבְּכוֹר -

הֲרֵי זֶה לא יִשָּׁחֵט עוֹלָמִית; דִּבְרֵי רַבִּי אֱלִיעֶזֶר.

וַחֲכָמִים אוֹמְרִים: כְּשֶׁיִּוָּלֵד לוֹ מוּם אַחֵר - יִשְׁחֹט עָלָיו.

 

מַעֲשֶֹה בְּזָכָר שֶׁל רְחֵלִים זָקֵן, וּשְֹעָרוֹ מְדֻלְדָּל,

רָאָהוּ קַסְדּוֹר אֶחָד, אָמַר:

מַה טִּיבוֹ שֶׁל זֶה?

אָמְרוּ לוֹ: בְּכוֹר הוּא,

וְאֵינוֹ נִשְׁחָט אֶלָּא אִם כֵּן הָיָה בּוֹ מוּם.

נָטַל פִּגְיוֹן וְצָרַם בְּאָזְנוֹ.

וּבָא מַעֲשֶֹה לִפְנֵי חֲכָמִים, וְהִתִּירוּהוּ.

רָאָה שֶׁהִתִּירוּ,

וְהָלַךְ וְצָרַם בְּכוֹרוֹת אֲחֵרִים, וְאָסָרוּ.

 

פַּעַם אַחַת הָיוּ תִּינוֹקוֹת מְשַֹחֲקִין בַּשָֹּׂדֶה,

וְקָשְׁרוּ זַנְבוֹת טְלָאִים זֶה לָזֶה,

וְנִפְסְקָה זְנָבוֹ שֶׁל אֶחָד מֵהֶם,

וַהֲרֵי הוּא בְּכוֹר!

וּבָא מַעֲשֶֹה לִפְנֵי חֲכָמִים, וְהִתִּירוּהוּ.

רָאוּ שֶׁהִתִּירוּ,

וְהָלְכוּ וְקָשְׁרוּ זַנְבוֹת בְּכוֹרוֹת אֲחֵרִים, וְאָסָרוּ.

 

זֶה הַכְּלָל:

כָּל שֶׁהוּא לְדַעְתּוֹ - אָסוּר;

וְשֶׁלֹּא לְדַעְתּוֹ - מֻתָּר.

 

ברטנורא משנה ג

הצורם. הפוגם. ובכהן איירי, שפוגם אוזן הבכור, כדי שיהיה חולין בידו.

הרי זה לא ישחט עולמית. ואפילו נפל בו מום אחר. משום קנס, לפי שעבר והטיל מום בקדשים. שהמטיל מום בקדשים סופג את הארבעים, ואפילו עשה מום בבעל מום. דכתיב (ויקרא כ"ב) "כל מום לא יהיה בו", קרי ביה "לא יהיה בו" - שלא יטיל בו מום. ומדהוה ליה למכתב מום, וכתב כל מום, לרבות אפילו בעל מום, שלא יטיל בו מום.

כשיולד לו מום אחר ישחט עליו. ואפילו באותו מום עצמו. אם מת המטיל את המום, בנו שוחט אחריו על אותו המום. דלדידיה קנסו רבנן, לבריה לא קנסו רבנן. וכן הלכה.

ושערו מדולדל. לפי שלא נגזז מעולם.

קסדור. ממונה מהמלך.

מה טיבו של זה. שהניחוהו להזקין כל כך.

פגיון. סכין שיש לו שתי פיות קרוי פגיון.

והתירוהו. אף על פי שהנכרי נתכוין להטיל בו מום. כיון דשלא מדעת ישראל עשה, שלא נתכוין לעשות נחת רוח לישראל.

ראה שהתירו, והלך וצרם באזני בכורות אחרים. כדי לעשות נחת רוח לישראל. נעשה כאילו אמר לו ישראל שיעשהו ואסור.

היו תינוקות משחקים. וצריכא לאשמעינן קסדור נכרי ותנוקות. דאי אשמעינן קסדור, הוה אמינא בנכרי הוא דשרי, דליכא למגזר דלמא אתי למסרך וללמוד להטיל מום בקדשים, דסרכיה דנכרי לא אכפת לן, שהרי נהוג הוא באיסורין. אבל קטן, דאי שריית ליה אתי למסרך, אימא לא. ואי אשמעינן תינוקות, הוה אמינא תינוק הוא דשרו רבנן, דמאן דחזי לא אתי למימר נמי אי הוה שדי ביה גדול מומא הוה משתרי, דקטן בגדול לא מיחלף, אבל נכרי גדול דאתי לחלופי בגדול ישראל אימא לא, צריכי.

כל שהוא לדעתו אסור. לאתויי גרמא. כגון שיוליך הבהמה במקום שיש בו ברזל, כדי שתכשל בו ויפול בה מום.

ושלא לדעתו מותר. לאתויי אם היה ישראל מסיח לפי תומו, ואומר בפני הנכרי בכור זה אם נפל בו מום היינו אוכלים אותו, ושמע הנכרי והטיל בו מום, מותר.

 

משנה ד

הָיָה בְּכוֹר רוֹדְפוֹ, וּבְעָטוֹ, וְעָשָֹה בּוֹ מוּם -

הֲרֵי זֶה יִשְׁחֹט עָלָיו.

כָּל הַמּוּמִין הָרְאוּיִין לָבֹא בִּידֵי אָדָם -

רוֹעִים יִשְֹרָאֵל נֶאֱמָנִים, וְרוֹעִים כֹּהֲנִים אֵינָן נֶאֱמָנִים.

רַבָּן שִׁמְעוֹן בֶּן גַּמְלִיאֵל אוֹמֵר:

נֶאֱמָן הוּא עַל שֶׁל חֲבֵרוֹ, וְאֵינוֹ נֶאֱמָן עַל שֶׁל עַצְמוֹ.

רַבִּי מֵאִיר אוֹמֵר: הֶחָשׁוּד עַל דָּבָר - לא דָּנוֹ, וְלא מְעִידוֹ.

 

ברטנורא משנה ד

היה בכור רודפו כו' הרי זה ישחט עליו. ולא שנו אלא שבעטו בשעת רדיפה, אבל שלא בשעת רדיפה לא.

הראויין לבוא בידי אדם. שיש לומר אדם הטילם בו. כגון נסמית עינו, נקטעה ידו, נסדקה אזנו.

רועים ישראל נאמנים. ישראל הרועה בהמתו של כהן נאמן לומר על המומין שנפלו בבהמתו של כהן שמאליהם ארעו ויאכלנו בעליו הכהן במומו. ולא חשדינן ליה שמא ע"י אדם בא זה המום בכוונה ורועה זה משקר ובא להתירו כדי שישחטנו רבו כהן ויאכילנה ממנו, שהישראל מותר לאכול מן הבכור בעל מום כשהכהן נותן לו ממנו, בהכי לא חשדינן ליה, דללגימה מועטת כזו לא חיישינן שישקר הרועה ויעבור עבירה בעבור הנאת לגימה בלבד.

רועים כהנים. רועים שהם כהנים אין נאמנים כשרועים בהמתן של ישראל. דנחשד האי כהן רועה שהוא עצמו הטיל בו מום, דמימר אמר האי רועה, לא שביק רבי לדידי ויהביה לכהן אחרינא. והוא הדין דכהן רועה אין נאמן להעיד על הבכור של כהן אחר, דחיישינן לגומלים, דסבר אעידנו עכשיו, ויהא גומל לי כשיתן לי ישראל בכור תם, ואטיל בו מום, ויבא כהן זה ויעידני שמאליו נפל בו מום.

רבן שמעון בן גמליאל אומר נאמן הוא על של חבירו ואינו נאמן על של עצמו. רבי שמעון בן גמליאל פליג אתנא קמא, וסבר דלא נחשדו כהנים אלא על בכור עצמו שכבר נתנו לו ישראל, אבל על של חבירו, בין רבו בין אחר לא נחשדו עליו.

רבי מאיר אומר כל החשוד בדבר לא דנו ולא מעידו. ואיכא בין רבי מאיר לתנא קמא, דלרבי מאיר בכור כהן שנפל בו מום, צריך שנים מן השוק להעיד עליו, ועד אחד אפילו שאינו כהן אין מועיל בו.

ולת"ק דוקא כהן אינו נאמן להעיד על בכורו של כהן, דחיישינן לגומלים, אבל שאינו כהן, אפילו אחד מעיד נאמן להתירו.

ורבי שמעון בן גמליאל אומר אפילו בניו ובני ביתו של כהן נאמנים, דדוקא איהו גופיה על של עצמו אינו נאמן. ואשתו נמי אינה נאמנת, מפני שהיא כגופו. והלכה כרבי שמעון בן גמליאל.

 

משנה ה

נֶאֱמָן הַכֹּהֵן לוֹמַר:

הֶרְאֵיתִי בְּכוֹר זֶה וּבַעַל מוּם הוּא.

הַכֹּל נֶאֱמָנִים עַל מוּמֵי הַמַּעֲשֵֹר.

בְּכוֹר שֶׁנִּסְמֵית עֵינוֹ, שֶׁנִּקְטְעָה יָדוֹ, שֶׁנִּשְׁבְּרָה רַגְלוֹ -

הֲרֵי זֶה יִשָּׁחֵט עַל פִּי שְׁלשָׁה בְּנֵי הַכְּנֶסֶת.

רַבִּי יוֹסֵי אוֹמֵר: אֲפִלּוּ יֶשׁ שָׁם עֶשְֹרִים וּשְׁלשָׁה,

לא יִשָּׁחֵט אֶלָּא עַל פִּי מֻמְחֶה.

 

ברטנורא משנה ה

הראיתי בכור זה. לחכם, ואמר לי שמום קבוע הוא ושוחטו, ובלבד שיהיו לו עדים שלא הטילו בו. שהכהנים חשודים להטיל מום בבכור כדי למכרו ולהאכילו כחולין, אבל אין חשודין לאכול קדשים תמימים בחוץ, ולומר על מום עובר שהוא קבוע. וכהן שהוא מומחה, נאמן לדון על מום הבכור שהוא קבוע ולהתירו. וכן נאמן הכהן לומר: בכור זה נתן לי ישראל במומו, שהוא עשוי להגלות אם נתנו לו ישראל במומו אם לאו, ומלתא דעבידא לאגלויי לא משקרי בה אנשי.

הכל נאמנים על מומי המעשר. הכהנים חייבים להפריש מעשר בהמה כישראל. והכל נאמנים לומר על מום שנעשה בבהמת מעשר דשלא בכוונה היה, ואפילו הבעלים. מגו דאי בעי שדי ביה מומא בכוליה עדריה קודם שיעשר, ונמצא המעשר בעל מום.

שנסמית עינו, שנקטעה ידו. דהיינו מום מובהק.

בני הכנסת. כלומר שאינן חכמים. והני מילי במקום שאין יחיד מומחה, אבל במקום שיש יחיד מומחה, אינו נשחט אלא על פי מומחה, ואפילו במום מובהק. דומיא דהפרת נדרים, שבמקום שיש יחיד מומחה אין שלושה הדיוטות מועילים.

אפילו היו שם עשרים ושלושה. אפילו היתה סנהדרין במקום, ואין שם אחד שנטל רשות להתיר מומי הבכור, אינו נשחט על פיהם ואפילו במום מובהק, עד שיהיה שם מומחה. ואין הלכה כרבי יוסי.

 

משנה ו

הַשּׁוֹחֵט אֶת הַבְּכוֹר וּמְכָרוֹ, וְנוֹדַע שֶׁלֹּא הֶרְאָהוּ,

מַה שֶּׁאָכְלוּ - אָכְלוּ, וְהוּא יַחֲזִיר לָהֶם אֶת הַדָּמִים;

וּמַה שֶּׁלֹּא אָכְלוּ -

הַבָּשָֹר יִקָּבֵר, וְהוּא יַחֲזִיר לָהֶם אֶת הַדָּמִים.

וְכֵן הַשּׁוֹחֵט אֶת הַפָּרָה וּמְכָרָהּ, וְנוֹדַע שֶׁהִיא טְרֵפָה,

מַה שֶּׁאָכְלוּ - אָכְלוּ, וְיַחֲזִיר לָהֶם אֶת הַדָּמִים;

וּמַה שֶּׁלֹּא אָכְלוּ -

הֵן יַחֲזִירוּ לוֹ אֶת הַבָּשָֹר, וְהוּא יַחֲזִיר לָהֶם אֶת הַדָּמִים.

מְכָרוּהוּ לַנָּכְרִים, אוֹ הִטִּילוּהוּ לַכְּלָבִים -

יְשַׁלְּמוּ לוֹ דְּמֵי הַטְּרֵפָה.

 

ברטנורא משנה ו

השוחט את הבכור ומכר מבשרו, ונודע לנו שלא הראהו לחכם.

מה שאכלו. הלוקחים אכלו.

ויחזיר להם את הדמים. משום קנס. שהאכילם בשר איסור.

 

מכרוהו הלוקחים לנכרי, הואיל ולא גרם להם איסורא, ישלמו לו דמי טריפה כמו שהיא נמכרת בזול, והוא יחזיר להם את המותר. וגבי בכור לא תני מכרוהו לנכרים, דבכור תמים אסור בהנאה.