לחץ כאן לתצוגת הדפסה

זבחים, פרק א

זבחים, פרק א

 

משנה א
כָּל הַזְּבָחִים שֶׁנִּזְבְּחוּ שֶׁלֹּא לִשְׁמָן - כְּשֵׁרִים,
אֶלָּא שֶׁלֹּא עָלוּ לַבְּעָלִים לְשֵׁם חוֹבָה,
חוּץ מִן הַפֶּסַח וּמִן הַחַטָּאת:
הַפֶּסַח בִּזְמַנּוֹ, וְהַחַטָּאת בְּכָל זְמַן.
רַבִּי אֱלִיעֶזֶר אוֹמֵר: אַף הָאָשָׁם:
הַפֶּסַח בִּזְמַנּוֹ, וְהַחַטָּאת וְהָאָשָׁם בְּכָל זְמַן.
אָמַר רַבִּי אֱלִיעֶזֶר: הַחַטָּאת בָּאָה עַל חֵטְא, וְהָאָשָׁם בָּא עַל חֵטְא,
מַה הַחַטָּאת פְּסוּלָה שֶׁלֹּא לִשְׁמָהּ,
אַף הָאָשָׁם פָּסוּל שֶׁלֹּא לִשְׁמוֹ.
 
ברטנורא משנה א
כל הזבחים שנזבחו שלא לשמן. כגון שנשחטה עולה לשם שלמים.
כשרים. ויזרוק דמן ויקטיר אמוריהן לשמן. דבקדושתייהו קיימו ואסור לשנויי בהו.
אלא שלא עלו לבעלים לשם חובה. וצריך להביא אחר לחובתו או לנדרו וישחטנו לשמו. דאמר קרא (דברים כג) "מוצא שפתיך תשמור ועשית כאשר נדרת לה' אלהיך נדבה", אם נדבה אינו נדר, ואם נדר אינו נדבה, אלא הכי קאמר, אם כמה שנדרת עשית, שנשחט לשם נדר ולשם הבעלים, יהא נדר ויצא הבעל ידי חובת נדרו. ואם לאו, שלא נשחט הזבח לשם בעלים, יהא נדבה, כלומר כשר הוא כאילו הביאו לנדבה, אבל לא יצא ידי נדרו, שלא עלה לבעלים לשם חובה. ודוקא קרבן יחיד שיש לו בעלים, אבל קרבנות צבור שנשחטו שלא לשמן, עלו לצבור לשם חובה, שהשחיטה מושכתן למה שהן ראויין לו. ודוקא כששחטן בפירוש שלא לשמן, אז אמרינן דלא עלו לבעלים לשם חובה. אבל שחטן סתם, עלו לבעלים לחובה.
חוץ מן הפסח. דבפסח כתיב (שם טז) "ועשית פסח", עד שיהו כל עשיותיו לשם פסח, ועוד כתיב (שמות יב) "ואמרתם זבח פסח הוא", שתהא זביחה לשם פסח, והנהו תרי קראי, חד לפסול אם נעשה שלא לשם פסח, וחד לפסול אם נעשה שלא לשם בעלים.
וחטאת. דבחטאת נמי כתיבי תרי קראי, כתיב (ויקרא ד) "ושחט אותה לחטאת", שתהא שחיטה לשם חטאת, וכתיב (שם) "ולקח הכהן מדם החטאת", עד שתהא קבלת הדם וזריקתו לשם חטאת, וכפר עליו הכהן, עליו ולא על חברו, דהיינו שתהא לשם בעלים. מחטאתו אשר חטא, שתהא לשם אותו החטא. ולא אמרן דחטאת שלא לשמו פסול, אלא כששחטו לשם קדשים אחרים, אבל שחט לשם חולין, כשר, ולא עלה לבעלים לשם חובה, דכתיב (שם כב) "ולא יחללו את קדשי בני ישראל", קדשים מחללין קדשים, ואין חולין מחללין קדשים.
הפסח בזמנו. פסול שלא לשמו כל זמן שחיטתו, דהיינו מחצות היום של ערב פסח עד הערב. אבל קודם לכן ואחר מכן, קיימא לן פסח בשאר ימות השנה שלמים הוי, וכל דינו כשלמים.
אף האשם. כדמפרש טעמא ואזיל, החטאת באה על החטא וכו' וכתיב "כחטאת כאשם". ורבנן סברי, חטאת דכתיב ביה מיעוטא, פסול. אשם דלא כתיב ביה מיעוטא, כשר.
ואם תאמר, אשם נמי כתיב ביה "אשם הוא", האי לא נאמר אלא לאחר הקטרת אימורין, ואם בא למעט שלא לשמו דפסול, קודם הקטרת אימורין היה צריך לכתבו. ואין הלכה כרבי אליעזר.
 
משנה ב
יוֹסֵי בֶּן חוֹנִי אוֹמֵר: הַנִּשְׁחָטִים לְשֵׁם פֶּסַח וּלְשֵׁם חַטָּאת - פְּסוּלִים.
שִׁמְעוֹן אֲחִי עֲזַרְיָה אוֹמֵר: שְׁחָטָן לְשֵׁם גָּבוֹהַּ מֵהֶם - כְּשֵׁרִין;
לְשֵׁם נָמוּךְ מֵהֶם - פְּסוּלִין.
כֵּיצַד?
קָדְשֵׁי קָדָשִׁים שֶׁשְּׁחָטָן לְשֵׁם קָדָשִׁים קַלִּים -
פְּסוּלִין,
קָדָשִׁים קַלִּים שֶׁשְּׁחָטָן לְשֵׁם קָדְשֵׁי קָדָשִׁים -
כְּשֵׁרִין;
הַבְּכוֹר וְהַמַּעֲשֵֹר שֶׁשְּׁחָטָן לְשֵׁם שְׁלָמִים -
כְּשֵׁרִין,
וּשְׁלָמִים שֶׁשְּׁחָטָן לְשֵׁם בְּכוֹר, לְשֵׁם מַעֲשֵֹר -
פְּסוּלִין.
 
ברטנורא משנה ב
הנשחטים לשם פסח. כל שאר זבחים שנזבחו בארבעה עשר בניסן לשם פסח, פסולים. וכן שנזבחו לשם חטאת בכל זמן, פסולים. כי היכי דאינהו פסולים לשם אחרים. ופליג אתנא קמא דמתניתין דאמר כל הזבחים שנזבחו שלא לשמן כשרים. ואמר איהו, ובלבד שלא ישחטם לשם פסח ולא לשם חטאת.
שמעון אחי עזריה. נקרא כן, על שם שעזריה עסק בפרקמטיא והיה מספק צרכי שמעון אחיו שהיה עוסק בתורה, והתנו ביניהם שיהא חלק לעזריה בשכר תלמודו של שמעון.
שחטן לשאר זבחים.
לשם גבוה מהן. כדמפרש ואזיל, כשרים.
לשם נמוך מהן. לשם זבח שהוא פחות מהן בקדושה.
פסולים. דכתיב (ויקרא כ"ב) "ולא יחללו את קדשי בני ישראל את אשר ירימו לה'", במורם מהם אין מתחללים, בנמוך מהם מתחללים. ואין הלכה כרבי יוסי בן חוני, ולא כשמעון אחי עזריה.
בכור ומעשר בהמה. נמוכין משלמים, מפני שהשלמים טעונים מתן ארבע, כלומר שתי מתנות שהן ארבע, וסמיכהד ונסכים, ותנופת חזה ושוק. מה שאין כן בבכור ובמעשר, דדמן טעון מתנה אחת, ואין סמיכה ונסכים נוהגת בהן, ולא תנופת חזה ושוק.
 
משנה ג
הַפֶּסַח שֶׁשְּׁחָטוֹ בְּשַׁחֲרִית בְּאַרְבָּעָה עָשָֹר שֶׁלֹּא לִשְׁמוֹ -
רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ - מַכְשִׁיר, כְּאִלּוּ נִשְׁחַט בִּשְׁלשָׁה עָשָֹר.
בֶּן בְּתֵירָא - פּוֹסֵל, כְּאִלּוּ נִשְׁחַט בֵּין הָעַרְבַּיִם.
אָמַר שִׁמְעוֹן בֶּן עַזַּאי: מְקֻבָּל אֲנִי מִפִּי שִׁבְעִים וּשְׁנַיִם זָקֵן,
בְּיוֹם שֶׁהוֹשִׁיבוּ רַבִּי אֶלְעָזָר בֶּן עֲזַרְיָה בַּיְשִׁיבָה,
שֶׁכָּל הַזְּבָחִים הַנֶּאֱכָלִים שֶׁנִּזְבְּחוּ שֶׁלֹּא לִשְׁמָן - כְּשֵׁרִים,
אֶלָּא שֶׁלֹּא עָלוּ לַבְּעָלִים מִשּׁוּם חוֹבָה,
חוּץ מִן הַפֶּסַח וּמִן הַחַטָּאת.
וְלא הוֹסִיף בֶּן עַזַּאי אֶלָּא הָעוֹלָה,
וְלא הוֹדוּ לוֹ חֲכָמִים.
 
ברטנורא משנה ג
רבי יהושע מכשיר. דחשיב ליה כפסח בשאר ימות השנה, הואיל ואין זמנו עד בין הערבים.
בן בתירא פוסל, הואיל ומקצת היום ראוי, הוה ליה כפסח בזמנו. והלכה כן בתירא.
שבעים ושנים זקן. להודיעך שבישיבה אחת היו יושבים וכולן הורו כאיש אחד, לכך תני זקן ולא תנא זקנים.
כל הזבחים הנאכלים. אבל עולה לא.
ולא הוסיף בן עזאי. על דברי חכמים לפסול חוץ מפסח וחטאת, אלא עולה.
 
משנה ד
הַפֶּסַח וְהַחַטָּאת שֶׁשְּׁחָטָן שֶׁלֹּא לִשְׁמָן,
קִבֵּל, וְהִלֵּךְ, וְזָרַק שֶׁלֹּא לִשְׁמָן,
אוֹ לִשְׁמָן וְשֶׁלֹּא לִשְׁמָן, אוֹ שֶׁלֹּא לִשְׁמָן וְלִשְׁמָן -
פְּסוּלִים.
 
כֵּיצַד לִשְׁמָן וְשֶׁלֹּא לִשְׁמָן?
לְשֵׁם פֶּסַח וּלְשֵׁם שְׁלָמִים;
 
שֶׁלֹּא לִשְׁמָן וְלִשְׁמָן?
לְשֵׁם שְׁלָמִים וּלְשֵׁם הַפֶּסַח.
שֶׁהַזֶּבַח נִפְסָל בְּאַרְבָּעָה דְּבָרִים:
בִּשְׁחִיטָה, וּבְקִבּוּל, וּבְהִלּוּךְ, וּבִזְרִיקָה.
רַבִּי שִׁמְעוֹן - מַכְשִׁיר בְּהִלּוּךְ;
שֶׁהָיָה רַבִּי שִׁמְעוֹן אוֹמֵר:
אִי אֶפְשָׁר שֶׁלֹּא בִּשְׁחִיטָה, וְשֶׁלֹּא בְּקַבָּלָה, וְשֶׁלֹּא בִּזְרִיקָה;
אֲבָל אֶפְשָׁר שֶׁלֹּא בְּהִלּוּךְ:
שׁוֹחֵט בְּצַד הַמִּזְבֵּחַ וְזוֹרֵק.
רַבִּי אֶלְעָזָר אוֹמֵר: הַמְהַלֵּךְ בִּמְקוֹם שֶׁהוּא צָרִיךְ לְהַלֵּךְ -
הַמַּחֲשָׁבָה פּוֹסֶלֶת;
וּבִמְקוֹם שֶׁאֵין צָרִיךְ לְהַלֵּךְ -
אֵין הַמַּחֲשָׁבָה פּוֹסֶלֶת.
 
ברטנורא משנה ד
קבל והלך וזרק. או או קתני. ששחטו שלא לשמן, או קבל הדם במזרק, או הוליך הדם למזבח, או זרק. כל אחת מארבע עבודות הללו שעשה שלא לשמן, בפסח ובחטאת, פסל. ובשאר זבחים, לא עלו לבעלים לשם חובה. ואפילו עשה אחת מארבע עבודות הללו לשמן ושלא לשמן יחד, בין שהקדים מחשבת לשמן למחשבת שלא לשמן, בין שהקדים מחשבת שלא לשמן למחשבת לשמן, בכל ענין פסול.
אבל אפשר שלא בהלוך. הלכך לא חשיבא למפסל. וחכמים אומרים, אע"ג דאפשר שלא בהלוך, מחשבה פוסלת בה. דעבודה שאפשר לבטלה שמה עבודה, והולכת הדם עבודה היא, שהרי פסולה בזר, דכתיב "ושחט... והקריבו בני אהרן הכהנים", מקבלה ואילך מצות כהונה.
המהלך במקום שהוא צריך להוליך. הולכה זו, מחשבה פוסלת בה. כיצד? קבלו בחוץ להלן מן המזבח והכניסו בפנים, שקירבו לצד המזבח, זהו הילוך שצריך להלך, ומחשבה פוסלת בו. קבלו בפנים סמוך למזבח והוציאו לחוץ, זהו הילוך שאינו צריך, ואין מחשבה פוסלת בו. חזר והכניסו, זהו הילוך הצריך. ואין הלכה כרבי אלעזר ולא כרבי שמעון.