לחץ כאן לתצוגת הדפסה

זבחים, פרק י

זבחים, פרק י

 

משנה א
כָּל הַתָּדִיר מֵחֲבֵרוֹ - קוֹדֵם אֶת חֲבֵרוֹ:
הַתְּמִידִים קוֹדְמִין לַמּוּסָפִין,
מוּסְפֵי שַׁבָּת קוֹדְמִין לְמוּסְפֵי רֹאשׁ חֹדֶשׁ,
מוּסְפֵי רֹאשׁ חֹדֶשׁ קוֹדְמִין לְמוּסְפֵי רֹאשׁ הַשָּׁנָה,
שֶׁנֶּאֱמַר (במדבר כח, כג) "מִלְּבַד עֹלַת הַבֹּקֶר אֲשֶׁר לְעֹלַת הַתָּמִיד תַּעֲשׁוּ אֶת-אֵלֶּה".
 
ברטנורא משנה א
כל התדיר מחבירו קודם את חבירו. דכתיב מלבד עולת הבוקר אשר לעולת התמיד. מכדי כתיב מלבד עולת הבוקר, העשויה כבר משמע, מינה שמעינן דתמידין קודמין למוספין, אשר לעולת התמיד למה לי, פשיטא דעולת הבוקר עולת התמיד היא, אלא תלה לך טעם הקדמתה בתדירות, כדי שתלמוד לשאר תדירין שיקדימו. דמשום היא גופה לא הוה צריך לפרושי.
 
משנה ב
וְכָל הַמְקֻדָּשׁ מֵחֲבֵרוֹ קוֹדֵם אֶת חֲבֵרוֹ:
דַּם חַטָּאת קוֹדֵם לְדַם עוֹלָה, מִפְּנֵי שֶׁהוּא מְרַצֶּה.
אֵבָרֵי עוֹלָה קוֹדְמִין לְאֵמוּרֵי חַטָּאת,
מִפְּנֵי שֶׁהֵן כָּלִיל לָאִשִּׁים.
חַטָּאת קוֹדֶמֶת לְאָשָׁם,
מִפְּנֵי שֶׁדָּמָהּ נִתָּן עַל אַרְבַּע קְרָנוֹת וְעַל הַיְסוֹד.
אָשָׁם קוֹדֵם לְתוֹדָה, וּלְאֵיל נָזִיר,
מִפְּנֵי שֶׁהוּא קָדְשֵׁי קָדָשִׁים.
הַתּוֹדָה וְאֵיל נָזִיר קוֹדְמִין לִשְׁלָמִים,
מִפְּנֵי שֶׁהֵן נֶאֱכָלִין לְיוֹם אֶחָד, וּטְעוּנִים לֶחֶם.
שְׁלָמִים קוֹדְמִין לִבְכוֹר,
מִפְּנֵי שֶׁהֵם טְעוּנִין מַתַּן אַרְבַּע,
וּסְמִיכָה, וּנְסָכִים, וּתְנוּפַת חָזֶה וָשׁוֹק.
 
ברטנורא משנה ב
דם חטאת קודם לדם עולה. אם שניהם שחוטין ועומדין ליזרק.
שהוא מרצה. מכפר על חייבי כריתות שצריכים ריצוי גדול.
אברי עולה קודמין בהקטרתן.
לאימורי חטאת. אם נזרקו דמי שניהם.
מפני שהן כליל. וצד ריבוי הוא זה למזבח.
על ארבע קרנות. ואשם שתי מתנות שהן ארבע ולא על הקרנות.
ועל היסוד. שפיכת שיירים. ובאשם לא מצינו שנאמר בו.
מתן ארבע. שתי מתנות שהן ארבע, ובכור אינו טעון אלא מתנה אחת ואינו טעון סמיכה ונסכים ולא תנופת חזה ושוק.
 
משנה ג
הַבְּכוֹר קוֹדֵם לַמַּעֲשֵֹר,
מִפְּנֵי שֶׁקְּדֻשָּׁתוֹ מֵרֶחֶם, וְנֶאֱכָל לַכֹּהֲנִים.
הַמַּעֲשֵֹר קוֹדֵם לָעוֹפוֹת,
מִפְּנֵי שֶׁהוּא זֶבַח,
וְיֶשׁ בּוֹ קָדְשֵׁי קָדָשִׁים: דָּמוֹ וְאֵמוּרָיו.
 
ברטנורא משנה ג
ונאכל לכהנים. והמעשר אין לכהנים חלק בו אלא כולו נאכל לבעלים.
מפני שהוא מין זבח. זביחת סכין. ועוף במליקה. וזבחים חשיבי.
ויש בו קדשי קדשים. ואע"ג דקרבן עוף כולו קדשי קדשים, או חטאת או עולה, זבחים יש להן לחלק גבוה שני דברים, דמו ואמוריו, מה שאין כן לחטאת העוף שאין למזבח אלא דמה, וכיון דקדמה לחטאת העוף כל שכן לעולת העוף, דהא חטאת העוף קודמת לעולת העוף כדמפרש ואזיל.
 
משנה ד
הָעוֹפוֹת קוֹדְמִין לַמְּנָחוֹת,
מִפְּנֵי שֶׁהֵן מִינֵי דָמִים.
מִנְחַת חוֹטֵא קוֹדֶמֶת לְמִנְחַת נְדָבָה,
מִפְּנֵי שֶׁהִיא בָּאָה עַל חֵטְא.
חַטַּאת הָעוֹף קוֹדֶמֶת לְעוֹלַת הָעוֹף.
וְכֵן בְּהֶקְדֵּשָׁהּ.
 
ברטנורא משנה ד
שהן מיני דמים. ומיני דמים כפרתן מרובה.
חטאת העוף קודמת לעולת העוף. דכתיב (ויקרא ה') "והקריב את אשר לחטאת ראשונה", בנה בנין אב לכל החטאות שקודמות לעולה בין בבהמה בין בעוף.
וכן להקדשה. כשהוא מפריש קנו, דהיינו שתי תורים או שני בני יונה, קורא שם לחטאת תחילה.
 
משנה ה
כָּל הַחַטָּאוֹת שֶׁבַּתּוֹרָה קוֹדְמוֹת לָאֲשָׁמוֹת,
חוּץ מֵאֲשַׁם מְצֹרָע, מִפְּנֵי שֶׁהוּא בָּא עַל יְדֵי הֶכְשֵׁר.
כָּל הָאֲשָׁמוֹת שֶׁבַּתּוֹרָה בָּאִים בְּנֵי שְׁתַּיִם, וּבָאִין בְּכֶסֶף שְׁקָלִים,
חוּץ מֵאֲשַׁם נָזִיר וַאֲשַׁם מְצֹרָע,
שֶׁהֵן בָּאִין בְּנֵי שְׁנָתָן וְאֵינָן בָּאִין בְּכֶסֶף שְׁקָלִים.
 
ברטנורא משנה ה
קודמות לאשמות. אם היה מחוייב חטאת ואשם ומביאן, חטאת קודמת. כדתנן שדמה נתן על ארבע קרנות ועל היסוד.
מפני שהוא בא להכשיר. את המצורע לקדשים ולביאת מקדש. הלכך חשיבותא הוא לגביה, שהטהרה תלויה בו.
ובאים בכסף שקלים. דכתיב (ויקרא ה') "בערכך כסף שקלים", באשם מעילות, ואתי אשם תלוי ואשם גזילות בגזירה שוה בערכך בערכך, ואשם שפחה חרופה גמר באיל איל.
חוץ מאשם נזיר ואשם מצורע. דכתיב בהו (במדבר ו') "כבש בן שנתו". ומדאיל בן שתי שנים בשתי סלעים, כבש בן שנה לאו בשתי סלעים הוא.
 
משנה ו
כְּשֵׁם שֶׁהֵן קוֹדְמִים בְּהַקְרָבָתָן, כָּךְ הֵן קוֹדְמִין בַּאֲכִילָתָן.
שְׁלָמִים שֶׁל אֶמֶשׁ וּשְׁלָמִים שֶׁל הַיּוֹם -
שֶׁל אֶמֶשׁ קוֹדְמִין.
שְׁלָמִים שֶׁל אֶמֶשׁ וְחַטָּאת וְאָשָׁם שֶׁל הַיּוֹם -
שֶׁל אֶמֶשׁ קוֹדְמִין; דִּבְרֵי רַבִּי מֵאִיר.
וַחֲכָמִים אוֹמְרִים: הַחַטָּאת קוֹדֶמֶת, מִפְּנֵי שֶׁהִיא קָדְשֵׁי קָדָשִׁים.
 
ברטנורא משנה ו
כך הם קודמים לאכילה. אכולהו דבני אכילה קאי, כגון חטאת לאשם, ואשם לתודה, ותודה לשלמים.
שלמים. של קרבן אמש.
וחכמים אומרים כו'. והלכה כחכמים. ותדיר ומקודש, כגון דם עולת תמיד ודם חטאת עומדים, זה תדיר וזה מקודש ממנו, דהא אמרן דם חטאת קודם לדם עולה מפני שהוא מרצה. הא מלתא מיבעיא בגמרא ולא אפשיטא. ונראה דתדיר קודם.
 
משנה ז
וּבְכֻלָּם - הַכֹּהֲנִים רַשָּׁאִין לְשַׁנּוֹת בַּאֲכִילָתָן:
לְאָכְלָן צְלוּיִים, שְׁלוּקִים, וּמְבֻשָּׁלִים,
וְלָתֵת לְתוֹכָן תַּבְלֵי חֻלִּין, וְתַבְלֵי תְרוּמָה; דִּבְרֵי רַבִּי שִׁמְעוֹן.
רַבִּי מֵאִיר אוֹמֵר: לא יִתֵּן לְתוֹכוֹ תַּבְלֵי תְרוּמָה,
שֶׁלֹּא יָבִיא אֶת הַתְּרוּמָה לִידֵי פְסוּל.
 
ברטנורא משנה ז
ובכולן. בכל הנאכלים.
רשאים הכהנים לשנות באכילתן. כגון לאכלן צלויין מבושלין ושלוקין. דבמתנות כהונה כתיב (שם י"ח) "לך נתתים למשחה", לגדולה, כדרך שהמלכים אוכלים צלי שלוק ומבושל ובמטעמים ותבלין.
שלא יביא את התרומה לידי פסול. לפי שהתבלין שבלעו טעם הקדשים אם יבואו לידי נותר הרי הן באזהרה משום טעם הקדשים שבלוע בהן.
 
 
משנה ח
אָמַר רַבִּי שִׁמְעוֹן: אִם רָאִיתָ שֶׁמֶן שֶׁהוּא מִתְחַלֵּק בָּעֲזָרָה,
אֵין אַתָּה צָרִיךְ לִשְׁאוֹל מַה הוּא,
אֶלָּא: מוֹתַר רְקִיקֵי מִנְחוֹת יִשְֹרָאֵל, וְלג שֶׁמֶן שֶׁל מְצֹרָע.
אִם רָאִיתָ שֶׁמֶן שֶׁהוּא נָתוּן עַל גַּבֵּי הָאִשִּׁים,
אֵין אַתָּה צָרִיךְ לִשְׁאוֹל מַה הוּא,
אֶלָּא: מוֹתַר רְקִיקֵי מִנְחוֹת כֹּהֲנִים, וּמִנְחַת כֹּהֵן הַמָּשִׁיחַ;
שֶׁאֵין מִתְנַדְּבִים שֶׁמֶן.
רַבִּי טַרְפוֹן אוֹמֵר: מִתְנַדְּבִים שֶׁמֶן.
 
ברטנורא משנה ח
שהוא מתחלק לאכילת כהנים.
מותר רקיקי מנחת ישראל. מנחת מאפה שבאה חלות ורקיקין. חלות בוללן, ורקיקין מושחן. ואמר רבי שמעון במסכת מנחות [דף ע"ה] מושחן כמין כ"י [כ"ף יונית], ושאר השמן נאכל לכהנים.
מותר רקיקי מנחת כהנים. דמנחת כהנים כולה כליל, השמן שצף על גבה ונותר שאינו נבלע בה, שורפים אותו בפני עצמו.
ומותר מנחת כהן המשיח. לפי ששמנה מרובה, שלושה לוגין לעשרון, ומתוך שהיא אפויה תחילה אין שמנה נבלע בפתיתיה וצריך להקטיר המותר בפני עצמו.
שאין מתנדבים שמן. לפיכך לא יעלה על דעתך שיהא השמן המתחלק או הנקטר נדבה.
רבי טרפון אומר מתנדבים שמן בפני עצמו. ואין פחות מלוג. ונשרף בפני עצמו. והלכה כרבי טרפון.
וכן הלכה שמתנדבים יין בפני עצמו ואין מתנדבים פחות משלושה לוגין, וזורקין אותו על גבי האשים ונשרף שם. ואע"ג דהוא מכבה אש המערכה, ורחמנא אמר "לא תכבה", הואיל ואינו מתכוין לכבות שרי, דכרבי שמעון קיימא לן דדבר שאינו מתכוין מותר, ולא הוי פסיק רישיה. דאפשר שתהיה האש גדולה וחזקה ותנצח את היין ולא יכבנה.