לחץ כאן לתצוגת הדפסה

זבחים, פרק ג

זבחים, פרק ג

 

משנה א
כָּל הַפְּסוּלִין שֶׁשָּׁחֲטוּ - שְׁחִיטָתָן כְּשֵׁרָה;
שֶׁהַשְּׁחִיטָה כְּשֵׁרָה בַּזָּרִים, בַּנָּשִׁים, וּבָעֲבָדִים, וּבַטְּמֵאִים,
אֲפִלּוּ בְּקָדְשֵׁי קָדָשִׁים -
וּבִלְבַד שֶׁלֹּא יִהְיוּ טְמֵאִים נוֹגְעִים בַּבָּשָֹר.
לְפִיכָךְ הֵם פּוֹסְלִים בְּמַחֲשָׁבָה.
וְכֻלָּן שֶׁקִּבְּלוּ אֶת הַדָּם חוּץ לִזְמַנּוֹ, וְחוּץ לִמְקוֹמוֹ,
אִם יֵשׁ דַּם הַנֶּפֶשׁ -
יַחֲזֹר הַכָּשֵׁר וִיקַבֵּל.
 
ברטנורא משנה א
כל הפסולין ששחטו שחיטתן כשרה. והוא הדין דאפילו לכתחילה שוחטין. דכתיב (ויקרא א) "ושחט את בן הבקר והקריבו בני אהרן הכהנים את הדם", מקבלה ואילך מצות כהונה, למד על השחיטה שכשרה בזרים ובפסולים. ולא קתני "ששחטו", דמשמע דיעבד אין לכתחילה לא, אלא משום טמאים בלבד, דטמא לכתחילה לא ישחוט, גזירה שמא יגע בבשר. וטמא ששחט בקדשים וכשרים לא משכחת לה, אלא בסכינא אריכא, וכגון שהוא עומד חוץ לעזרה ושוחט הבהמה שבתוך העזרה, דהא שחיטת קדשים בעזרה הויא, ואין טמא נכנס לעזרה. ובנטמא בשרץ, שאינו מטמא את הסכין, דלאו אב הטומאה הוא. או בטמא מת וכגון שבדק קרומית של קנה ושחט בה, אבל בסכין לא, שטמא מת מטמא את הסכין להיות אב הטומאה כיוצא בו, והסכין מטמא את הבשר.
לפיכך הן פוסלים את הקרבן במחשבה. הואיל וראויין לעבודה זו, מחשבתן מחשבה ופוסלת.
וכולן. הפסולים.
שקבלו את הדם על מנת לאכול ולהקטיר חוץ לזמנו או חוץ למקומו. אם יש דם הנפש עוד בבהמה, יחזור הכשר לעבודה ויקבל ויזרוק, והזבח כשר. שאין מחשבתן של אלו פוסלתן בקבלה, לפי שאינן ראוין לה, ואין המחשבה פוסלת אלא במי שראוי לעבודה, ובדבר הראוי, ובמקום הראוי לעבוד, דכתיב (ויקרא ז) "המקריב אותו לא יחשב", בראוי להקרבה הכתוב מדבר.
 
משנה ב
קִבֵּל הַכָּשֵׁר וְנָתַן לַפָּסוּל -
יַחֲזִיר לַכָּשֵׁר.
קִבֵּל בִּימִינוֹ וְנָתַן לִשְֹמֹאלוֹ -
יַחֲזִיר לִימִינוֹ.
קִבֵּל בִּכְלִי קֹדֶשׁ וְנָתַן בִּכְלִי חֹל -
יַחֲזִיר לִכְלִי קֹדֶשׁ.
נִשְׁפַּךְ מִן הַכְּלִי עַל הָרִצְפָּה וַאֲסָפוֹ - כָּשֵׁר.
נְתָנוֹ עַל גַּבֵּי הַכֶּבֶשׁ, שֶׁלֹּא כְּנֶגֶד הַיְסוֹד,
נָתַן אֶת הַנִּתָּנִין לְמַטָּה, לְמַעְלָה;
וְאֶת הַנִּתָּנִים לְמַעְלָה, לְמַטָּה;
אֶת הַנִּתָּנִים בִּפְנִים, בַּחוּץ; וְאֶת הַנִּתָּנִין בַּחוּץ, בִּפְנִים;
אִם יֵשׁ דַּם הַנֶּפֶשׁ -
יַחֲזֹר הַכָּשֵׁר וִיקַבֵּל.
 
ברטנורא משנה ב
יחזיר לכשר. ולא מפסיל במה שנתן אותו לפסול.
נתנו. פסול.
על גבי הכבש שלא כנגד היסוד. דהויא נתינה שלא במקומה. או שנתן את הנתנים למטה למעלה, יחזור הכשר ויקבל. וצריכה לאשמועינן בכולהו דאית ליה תקנתא בחזרה. דאי אשמועינן ברישא, הוה אמינא הנך דחזו לעבודת צבור, כגון טמא דחזי לכתחילה בצבור, הלכך גבי יחיד איכא תקנתא בחזרה, אבל שמאל דלא חזיא לעבודת צבור אימא דלית ליה תקנתא בחזרה. ואי אשמעינן שמאל, הוה אמינא שמאל אית ליה תקנתא בחזרה, שכן יש בה הכשר ביום הכפורים, שכהן גדול נוטל את המחתה בימינו ואת הכף בשמאלו, אבל כלי חול אימא לא. ואי אשמועינן כלי חול, משום דחזו לקדושינהו, אבל הנך אימא לא, צריכא.
 
משנה ג
הַשּׁוֹחֵט אֶת הַזֶּבַח
לֶאֱכוֹל דָּבָר שֶׁאֵין דַּרְכּוֹ לֶאֱכוֹל,
וּלְהַקְטִיר דָּבָר שֶׁאֵין דַּרְכּוֹ לְהַקְטִיר -
כָּשֵׁר.
רַבִּי אֱלִיעֶזֶר - פּוֹסֵל.
לֶאֱכוֹל דָּבָר שֶׁדַּרְכּוֹ לֶאֱכוֹל,
וּלְהַקְטִיר דָּבָר שֶׁדַּרְכּוֹ לְהַקְטִיר, פָּחוֹת מִכַּזַּיִת -
כָּשֵׁר.
לֶאֱכוֹל כַּחֲצִי זַיִת וּלְהַקְטִיר כַּחֲצִי זַיִת - כָּשֵׁר;
שֶׁאֵין אֲכִילָה וְהַקְטָרָה מִצְטָרְפִין.
 
ברטנורא משנה ג
לאכול דבר שאין דרכו לאכול. חוץ לזמנו או חוץ למקומו.
ורבי אליעזר פוסל. ואין הלכה כרבי אליעזר.
 
משנה ד
הַשּׁוֹחֵט אֶת הַזֶּבַח
לֶאֱכוֹל כַּזַּיִת מִן הָעוֹר, מִן הָרֹטֶב, מִן הַקִּיפָה, מִן הָאֲלַל,
מִן הָעֲצָמוֹת, מִן הַגִּידִים, מִן הַטְּלָפַיִם, מִן הַקַּרְנַיִם,
חוּץ לִזְמַנּוֹ, אוֹ חוּץ לִמְקוֹמוֹ - כָּשֵׁר,
וְאֵין חַיָּבִים עֲלֵיהֶם מִשּׁוּם פִּגּוּל, וְנוֹתָר, וְטָמֵא.
 
ברטנורא משנה ד
קיפה. תבלין ודק דק שבשולי קדרה.
אלל. שיורי הבשר הנדבקים בעור בשעת הפשט.
פירוש אחר, גיד הצואר שהוא קשה ואינו ראוי לאכילה, שקורין קפיל"ו בלע"ז.
הקרנים והטלפים. ואפילו מה שיש בהן קרוב לבשר שכשחותכין אותו יוצא ממנו דם, לא חשיב כבשר.
ואין חייבין עליהם משום פיגול. אם היה הזבח פיגול, שחשב על בשרו לאכלו חוץ לזמנו, ואכל מאלו, פטור.
וטמא. אם אכל מאחת מאלה בטומאת הגוף מזבח כשר, אינו חייב משום אוכל קדשים בטומאת הגוף.
 
משנה ה
הַשּׁוֹחֵט אֶת הַמֻּקְדָּשִׁין לֶאֱכוֹל שְׁלִיל, אוֹ שִׁלְיָא, בַּחוּץ -
לא פִּגֵּל.
הַמּוֹלֵק תּוֹרִין בִּפְנִים לֶאֱכוֹל בֵּיצֵיהֶם בַּחוּץ -
לא פִּגֵּל.
חֲלֵב הַמֻּקְדָּשִׁין וּבֵיצֵי תוֹרִין -
אֵין חַיָּבִין עֲלֵיהֶן מִשּׁוּם פִּגּוּל, וְנוֹתָר, וְטָמֵא.
 
ברטנורא משנה ה
השוחט את המוקדשין. כל היכא דנקט האי לישנא מיירי בנקבות.
לאכול שליל שבמעיה.
או שליא. העור החופה את הולד. אין מחשבה זו פוסלת את הזבח. דשליל ושליא לאו גופא דזיבחא הוא.
לא פיגל. הכי קאמר: השוחט את המוקדשין לאכול שליל או שליא חוץ למקומו, לא פסל. ואם חשב לאכול מהן חוץ לזמנו, לא פיגל.
חלב המוקדשין וביצי תורין אין חייבין עליהן משום פיגול. אם פגל בזבח ואכל מחלב שבדדיה, לא מחייב עליה משום פגול, דלאו גופא דזיבחא הוא.
 
משנה ו
שְׁחָטוֹ עַל מְנָת לְהַנִּיחַ אֶת דָּמוֹ, אוֹ אֶת אֵמוּרָיו לְמָחָר,
אוֹ לְהוֹצִיאָן לַחוּץ -
רַבִּי יְהוּדָה - פּוֹסֵל,
וַחֲכָמִים - מַכְשִׁירִין.
שְׁחָטוֹ עַל מְנָת לִתְּנוֹ עַל גַּבֵּי הַכֶּבֶשׁ; שֶׁלֹּא כְּנֶגֶד הַיְסוֹד;
לִתֵּן אֶת הַנִּתָּנִין לְמַטָּה, לְמַעְלָה;
וְאֶת הַנִּתָּנִין לְמַעְלָה, לְמַטָּה;
אֶת הַנִּתָּנִין בִּפְנִים, בַּחוּץ;
וְאֶת הַנִּתָּנִין בַּחוּץ, בִּפְנִים;
שֶׁיֹּאכְלוּהוּ טְמֵאִים; שֶׁיַּקְרִיבוּהוּ טְמֵאִים;
שֶׁיֹּאכְלוּהוּ עֲרֵלִים; שֶׁיַּקְרִיבוּהוּ עֲרֵלִים;
לְשַׁבֵּר עַצְמוֹת הַפֶּסַח וְלֶאֱכוֹל מִמֶּנּוּ נָא;
לְעָרֵב דָּמוֹ בְּדַם פְּסוּלִין -
כָּשֵׁר;
שֶׁאֵין הַמַּחֲשָׁבָה פּוֹסֶלֶת אֶלָּא חוּץ לִזְמַנּוֹ וְחוּץ לִמְקוֹמוֹ,
וְהַפֶּסַח וְהַחַטָּאת שֶׁלֹּא לִשְׁמָן.
 
ברטנורא משנה ו
להניח את דמו או את אמוריו למחר. לא שיקטירם למחר, דהאי מחשבת חוץ לזמנו היא ופגול גמור הוי. אלא על מנת שיניח הכל למחר ולא יקטירם.
רבי יהודה פוסל. הואיל ומיפסל בהוצאה ובהינוח, מיפסל נמי במחשבת הוצאה והינוח. וכשם שאם הניחן למחר פסול, דדם נפסל בשקיעת החמה, כך אם חשב עליהן להניחם למחר, פסל.
וחכמים מכשירין. הואיל ולא חשב לא להקטיר ולא לזרוק ולא לאכול חוץ לזמנו, וכן לא חשב לא להקטיר ולא לזרוק ולא לאכול חוץ למקומו, אף על פי שחשב להניח למחר או להוציא חוץ למקומו, לא פסל. והלכה כחכמים.
והא דלא פסל רבי יהודה במחשב בדמים הנתנין למטה לתת אותם למעלה הואיל ואם עשה כן פסל, משום דסבירא ליה לרבי יהודה שהחושב לזרוק הדם על המזבח אפילו שלא במקומו כאילו חשב לזרקו במקומו, ובלבד שלא יחשוב לזרוק חוץ לעזרה.