זבחים, פרק ד
לחץ כאן לתצוגת הדפסה

זבחים, פרק ד

זבחים, פרק ד

 

משנה א
בֵּית שַׁמַּאי אוֹמְרִים:
כָּל הַנִּתָּנִין עַל מִזְבֵּחַ הַחִיצוֹן, שֶׁאִם נְתָנָן מַתָּנָה אַחַת
- כִּפֵּר;
וּבַחַטָּאת שְׁתֵּי מַתָּנוֹת.
וּבֵית הִלֵּל אוֹמְרִים: אַף חַטָּאת שֶׁנְּתָנָהּ מַתָּנָה אַחַת - כִּפֵּר;
לְפִיכָךְ, אִם נָתַן אֶת הָרִאשׁוֹנָה כְּתִקְנָהּ, וְאֶת הַשְּׁנִיָּה חוּץ לִזְמַנָּהּ -
כִּפֵּר;
נָתַן אֶת הָרִאשׁוֹנָה חוּץ לִזְמַנָּהּ, וְאֶת הַשְּׁנִיָּה חוּץ לִמְקוֹמָהּ -
פִּגּוּל וְחַיָּבִין עָלָיו כָּרֵת.
 
ברטנורא משנה א
בית שמאי אומרים כל הניתנין על מזבח החיצון. יש מהן שטעונין ארבע מתנות. ויש מהן שטעונין שתים שהם ארבע. ויש שטעונים מתנה אחת, כדתנן באידך פרקין. והשתא קאמר דכולן שלא נתן אלא מתנה אחת בדיעבד כפר, דכתיב (דברים יב) "ודם זבחיך ישפך", שפיכה אחת משמע, מדלא כתיב "סביב" דמשמע שתי מתנות שהן ארבע.
ובחטאת שתי מתנות. שלוש פרשיות נאמרו בחטאות החיצונות בויקרא, אחת בשעיר נשיא, ושתים בחטאות יחיד, אחת בכבשה ואחת בשעירה. בשתים כתיב "על קרנת" חסר, והאחת מלא. ובית שמאי יש להן יש אם למקרא, הרי כאן ששה, ואין במזבח אלא ארבע, והשתים יתירות לא נאמרו אלא ששנאן הכתוב לעכב. ובית הלל סברי אהני מקרא דמשמע שש, ואהני מסורת דמשמע ארבע, הילכך טפי חדא אמסורת ובצר חדא ממקרא והוו להו חמש, ארבע למצוה וחד לעכב, ואם נתן מתנה אחת כפר.
לפיכך חטאת וכל הזבחים לבית הלל, ולבית שמאי שאר הזבחים חוץ מחטאת, נתן את הראשונה כתקנה ואת השניה במחשבת אכילת בשר חוץ לזמנה, כיפר, וכשר הקרבן ליקרב ע"י מתנה ראשונה, דאין השניה מתרת הבשר, שהרי הותר ע"י מתנה ראשונה, הלכך אינה מפגלת.
נתן את הראשונה חוץ לזמנה כו' פיגול וחייבין עליו כרת. שאין מחשבת חוץ למקומו דשניה מוציאתו מידי פגול, שהרי הוקבע בראשונה שקרבו כל מתיריו.
 
משנה ב
כָּל הַנִּתָּנִין עַל מִזְבֵּחַ הַפְּנִימִי,
שֶׁאִם חִסַּר אַחַת מִן הַמַּתָּנוֹת - לא כִּפֵּר;
לְפִיכָךְ, אִם נָתַן כֻּלָּן כְּתִקְנָן, וְאַחַת שֶׁלֹּא כְּתִקְנָהּ -
פָּסוּל וְאֵין בּוֹ כָּרֵת.
 
ברטנורא משנה ב
אם חסר אחת מכל המתנות לא כפר. דבפר העלם דבר כתיב (ויקרא ד') "ועשה לפר כאשר עשה לפר החטאת כן יעשה לו", ומקרא שאין צריך הוא, שהרי כל עבודותיו נתפרשו בו, אלא לכפול באזהרת הזאות שבו הוא דאתא. והכי משמע, ועשה לו כאשר כתבתי לך עשיותיו, ושנה עליהם לעכב שאם חסר אחת מן המתנות לא כפר.
לפיכך [אם נתנן כולן כתקנן]. הואיל וכולן מתירות, אין זו מתרת בלא זו ואין זו מפגלת בלא זו.
ואחת שלא כתקנה. במחשבת חוץ לזמנו.
פסול. שלא הותר בראשונות.
ואין בו כרת. שאין מפגלים בחצי מתיר.
 
משנה ג
אֵלּוּ דְּבָרִים שֶׁאֵין חַיָּבִין עֲלֵיהֶם מִשּׁוּם פִּגּוּל:
הַקֹּמֶץ, וְהַלְּבוֹנָה, וְהַקְּטֹרֶת,
וּמִנְחַת כֹּהֲנִים, וּמִנְחַת כֹּהֵן מָשִׁיחַ, וּמִנְחַת
נְסָכִים, וְהַדָּם;
וְהַנְּסָכִים הַבָּאִים בִּפְנֵי עַצְמָן; דִּבְרֵי רַבִּי מֵאִיר.
וַחֲכָמִים אוֹמְרִים: אַף הַבָּאִים עִם הַבְּהֵמָה.
לג שֶׁמֶן שֶׁל מְצֹרָע -
רַבִּי שִׁמְעוֹן אוֹמֵר: אֵין חַיָּבִין עָלָיו מִשּׁוּם פִּגּוּל.
וְרַבִּי מֵאִיר אוֹמֵר: חַיָּבִין עָלָיו מִשּׁוּם פִּגּוּל, שֶׁדַּם הָאָשָׁם מַתִּירוֹ;
וְכָל שֶׁיֶּשׁ לוֹ מַתִּירִין בֵּין לָאָדָם בֵּין לַמִּזְבֵּחַ -
חַיָּבִין עָלָיו מִשּׁוּם פִּגּוּל.
 
ברטנורא משנה ג
אלו דברים שאין חייבים עליהם כרת באכילתן משום פגול.
הקומץ. אם קמץ על מנת לאכול שירים למחר, ונתפגלה המנחה שאינה נאכלת אלא ליום ולילה, אין האוכל את הקומץ בכרת, שאין פגול חל אלא על דבר שיש לו מתירין אחרים. דפגול משלמים ילפינן ליה דכתיב (ויקרא ז') "ואם האכל יאכל מבשר זבח שלמיו" וגו', מה שלמים מיוחדים שיש להם מתירין בין לאדם בין למזבח, שהדם מתיר להקטיר האמורין למזבח, והאמורין מתירין הבשר לאדם, וחייבין עליהם משום פגול, אף כל שיש לו מתירין בין לאדם בין למזבח חייבין עליו משום פגול, לאפוקי כל הנך דחשיב במתניתין, שאין להם מתירין אלא הן עצמן מתירין לאחרים, שהאוכל מהן אינו חייב משום פגול.
והלבונה. אין אחר מתירה. אלא היא מתרת את המנחה, כמו הקומץ.
מנחת נדבת כהנים. כולה כליל ואינה נקמצת. הלכך אין אחר מתירה.
מנחת כהן משיח. דהיינו חביתי כהן גדול שהיא קריבה בכל יום מחציתה בבקר ומחציתה בערב.
ומנחת נסכים. לא גרסינן דהא מפליג פליגי בה. ויש חילוק בין באה עם הזבח לבאה בפני עצמה.
והדם. הוא המתיר.
והנסכים הבאים בפני עצמן. כגון שהתנדב מנחת נסכים בלא זבח, כדאמרינן במנחות: מתנדב אדם מנחת נסכים בפני עצמה.
אי נמי, הביאה בשביל הזבח, אלא שהביא זבחו היום ונסכיו למחר, דאמר מר ומנחתם ונסכיהם אפילו למחר. אבל אם הביאן עם זבחו ופגל בזבח, נתפגלו הנסכים.
וחכמים אומרים אף הבאים עם הבהמה. דכיון דיכול להקריב נסכים למחר, נמצא שאין הזבח מתירן ליקרב, אלא הן מתירין את עצמן. והלכה כחכמים.
לוג שמן של מצורע. שייריו נאכלין.
אין חייבין עליו משום פגול. אם פיגל באשם לא נפגל הלוג. ואף על פי שהלוג תלוי באשם, דכתיב (שם י"ד) "על דם האשם", דאם לא נתן מדם האשם תחילה אין נתינת השמן כלום, אפילו הכי כיון דאדם מביא אשמו עכשיו ולוגו עד עשרה ימים, נמצא שאין האשם מתירו. וכיון דאין לו מתירים, אין חייבין עליו משום פגול.
ורבי מאיר אומר. לוג הבא עם האשם בו ביום, חייבין עליו משום פגול אם פגל באשם. ואין הלכה כרבי מאיר.
בין לאדם בין למזבח. או לזה או לזה.
 
משנה ד
הָעוֹלָה -
דָּמָהּ מַתִּיר אֶת בְּשָֹרָהּ לַמִּזְבֵּחַ, וְעוֹרָהּ לַכֹּהֲנִים.
עוֹלַת הָעוֹף - דָּמָהּ מַתִּיר אֶת בְּשָֹרָהּ לַמִּזְבֵּחַ.
חַטַּאת הָעוֹף - דָּמָהּ מַתִּיר אֶת בְּשָֹרָהּ לַכֹּהֲנִים.
פָּרִים הַנִּשְֹרָפִים וּשְֹעִירִים הַנִּשְֹרָפִים -
דָּמָן מַתִּיר אֶת אֵמוּרֵיהֶן לִקָּרֵב.
רַבִּי שִׁמְעוֹן אוֹמֵר: כָּל שֶׁאֵינוֹ עַל מִזְבֵּחַ הַחִיצוֹן כַּשְּׁלָמִים,
אֵין חַיָּבִין עָלָיו מִשּׁוּם פִּגּוּל.
 
ברטנורא משנה ד
העולה דמה מתיר את בשרה למזבח. דכתיב (שם א) "וזרקו את הדם", והדר "וערכו".
ואת עורה לכהנים. דכתיב (שם ז) "עור העולה אשר הקריב", אין לו אלא לאחר זריקה.
חטאת העוף. שהיא נאכלת לכהנים. נפקא לן מדכתיב לכל חטאתם, לרבות חטאת העוף דלא תימא נבילה היא.
פרים הנשרפים. פר כהן משיח ופר העלם דבר של צבור ופר יום הכיפורים.
ושעירים הנשרפים. שעיר של יום הכיפורים ושעירי עבודה זרה. שכל אלו דמן טעון הזיה לפנים, ואימוריהן קרבין על מזבח העולה ושאר הבשר נשרף בבית הדשן. והואיל ודמן מתיר את אימוריהן ליקרב, אם פגל בהן ואכל את אימוריהן חייב עליהן משום פגול.
כל שאינו על מזבח החיצון כשלמים. דפגול, בשלמים הוא דכתיב, מה שלמים מיוחדים שמתן דמן על מזבח החיצון, אף כל שדמן נתן על מזבח החיצון. לאפוקי פרים הנשרפים ושעירים הנשרפים שדמן טעון הזיה ומתן דמים בפנים. ואין הלכה כרבי שמעון.
 
משנה ה
קָדְשֵׁי גוֹיִם -
אֵין חַיָּבִין עֲלֵיהֶם מִשּׁוּם פִּגּוּל, נוֹתָר, וְטָמֵא.
וְהַשּׁוֹחֲטָן בַּחוּץ, פָּטוּר; דִּבְרֵי רַבִּי מֵאִיר.
רַבִּי יוֹסֵי - מְחַיֵּב.
 
דְּבָרִים שֶׁאֵין חַיָּבִים עֲלֵיהֶם מִשּׁוּם פִּגּוּל,
חַיָּבִין עֲלֵיהֶם מִשּׁוּם נוֹתָר, מִשּׁוּם טָמֵא, חוּץ מִן הַדָּם.
רַבִּי שִׁמְעוֹן אוֹמֵר: בְּדָבָר שֶׁדַּרְכּוֹ לְהֵאָכֵל,
אֲבָל כְּגוֹן הָעֵצִים, וְהַלְּבוֹנָה, וְהַקְּטֹרֶת -
אֵין חַיָּבִין עֲלֵיהֶם מִשּׁוּם טֻמְאָה.
 
ברטנורא משנה ה
קדשי נכרים. שהנכרים נודרים נדרים ונדבות כישראל. דכתיב בפרשת אמור "איש איש מבית ישראל וגו' אשר יקריב קרבנו לכל נדריהם ולכל נדבותם", ודרשינן "איש", מה תלמוד לומר "איש איש", לרבות את הגוים שנודרים נדרים ונדבות כישראל.
אין חייבין משום פגול נותר וטמא. דפגול יליף מנותר בגזירה שוה דעון עון, ונותר יליף מטמא בגזירה שוה דחלול חלול, ובטמא כתיב (ויקרא כ"ב) "וינזרו מקדשי בני ישראל", ולא מקדשי נכרים. ואין הלכה כרבי מאיר.
דברים שאין חייבין עליהן משום פגול. כגון הקומץ והקטורת וכל השנויין במשנתינו.
חייבין משום טומאה. האוכלן בטומאת הגוף חייב כרת.
חוץ מן הדם. דמיעטיה קרא דכתיב (שם י"ז) "ואני נתתיו לכם", שלכם יהא כשאר חולין, ולא כקדשים. ועוד כתיב (שם) "על המזבח לכפר", לכפרה נתתיו ולא למעילה. הלכך אין חייבין עליו לא משום טומאה ולא משום נותר ולא משום פגול, אלא משום אוכל דם גרידא.
בדבר שדרכן להאכל. שדרך בני אדם לאכלן, ואף על פי שהוא מן הנקטרים, כגון קומץ ומנחת כהנים והדומים לה. אבל לבונה ועצים וקטורת אין חייבין עליהן משום טומאה. ורבנן פליגי עליה ומרבו להו לטומאה מקרא דכתיב (שם ז) "והבשר אשר יגע בכל טמא", "והבשר" יתירא לרבות עצים ולבונה. והלכה כחכמים דעצים ולבונה נמי יש בהן משום טומאה. ואין לך עצים דמיטמאין, אלא עצים של קרבן בלבד, שאם נגעה בהן טומאה אסור לשרפן על גבי המזבח.
 
משנה ו
לְשֵׁם שִׁשָּׁה דְּבָרִים הַזֶּבַח נִזְבָּח:
לְשֵׁם זֶבַח, לְשֵׁם זוֹבֵחַ, לְשֵׁם הַשֵּׁם, לְשֵׁם אִשִּׁים,
לְשֵׁם רֵיחַ, לְשֵׁם נִיחוֹחַ;
וְהַחַטָּאת וְהָאָשָׁם - לְשֵׁם חֵטְא.
אָמַר רַבִּי יוֹסֵי: אַף מִי שֶׁלֹּא הָיָה בְּלִבּוֹ לְשֵׁם אֶחָד מִכָּל אֵלּוּ - כָּשֵׁר,
שֶׁהוּא תְּנַאי בֵּית דִּין;
שֶׁאֵין הַמַּחֲשָׁבָה הוֹלֶכֶת אֶלָּא אַחַר הָעוֹבֵד.
 
ברטנורא משנה ו
לשם זבח. לאפוקי שינוי קודש, כגון לשם זבח אחר.
לשם זובח. לאפוקי שינוי בעלים. כדילפינן לעיל בריש פרק קמא ממוצא שפתיך תשמור ועשית כאשר נדרת לה' אלהיך נדבה כו'.
לשם אשים. לאפוקי אם שחטו על מנת לעשותו חתיכות צלויות בגחלים.
לשם ריח. לאפוקי אם צלאן תחילה חוץ למערכה, דתו לא מסקי ריחא.
לשם הנחת רוח. נחת רוח להקב"ה שאמר ונעשה רצונו. וכל הני ילפינן להו מדכתיב אשה ריח ניחוח.
לשם חטא. לשם חטאו שהוא מביאו עליו.
אף מי שלא היה בלבו לשם אחד מכל אלו. אלא שחטו סתם, כשר.
שהוא תנאיבית דין. שישחוט סתם ולא לימא לשמן, דלמא אתי למימר שלא לשמן.
שאין המחשבה הולכת אלא אחר העובד. הלכך אי הוה אומר שלא לשמן אף כי אמרו הבעלים לשמן, לאו מידי הוא, דלאו בדידהו תליא מילתא, דכתיב (ויקרא ז) המקריב אותו לא יחשב. והלכה כרבי יוסי.