לחץ כאן לתצוגת הדפסה

זבחים, פרק ט

זבחים, פרק ט

 

משנה א
הַמִּזְבֵּחַ מְקַדֵּשׁ אֶת הָרָאוּי לוֹ.
רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ אוֹמֵר: כָּל הָרָאוּי לָאִשִּׁים - אִם עָלָה לא יֵרֵד,
שֶׁנֶּאֱמַר (ויקרא ו, ב) "הִוא הָעֹלָה עַל מוֹקְדָה עַל-הַמִּזְבֵּחַ",
מָה עוֹלָה שֶׁהִיא רְאוּיָה לָאִשִּׁים, אִם עָלְתָה לא תֵּרֵד,
אַף כָּל דָּבָר שֶׁהוּא רָאוּי לָאִשִּׁים, אִם עָלָה לא יֵרֵד.
 
רַבָּן גַּמְלִיאֵל אוֹמֵר:
כָּל הָרָאוּי לַמִּזְבֵּחַ - אִם עָלָה לא יֵרֵד, שֶׁנֶּאֱמַר:
"הִוא הָעֹלָה עַל מוֹקְדָה עַל-הַמִּזְבֵּחַ",
מָה עוֹלָה שֶׁהִיא רְאוּיָה לַמִּזְבֵּחַ, אִם עָלְתָה לא תֵּרֵד,
אַף כָּל דָּבָר שֶׁהוּא רָאוּי לַמִּזְבֵּחַ, אִם עָלָה לא יֵרֵד.
אֵין בֵּין דִּבְרֵי רַבָּן גַּמְלִיאֵל לְדִבְרֵי רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ,
אֶלָּא הַדָּם וְהַנְּסָכִים,
שֶׁרַבָּן גַּמְלִיאֵל אוֹמֵר: לא יֵרְדוּ,
וְרַבִּי יְהוֹשֻׁעַ אוֹמֵר: יֵרְדוּ.
 
רַבִּי שִׁמְעוֹן אוֹמֵר: הַזֶּבַח כָּשֵׁר וְהַנְּסָכִים פְּסוּלִים,
הַנְּסָכִים כְּשֵׁרִין וְהַזֶּבַח פָּסוּל,
אֲפִלּוּ זֶה וְזֶה פְּסוּלִין -
הַזֶּבַח לא יֵרֵד, וְהַנְּסָכִים יֵרְדוּ.
 
ברטנורא משנה א
המזבח מקדש את הראוי לו. ופליגי תנאי בפירושא דמתניתין מאי ניהו הראוי לו.
רבי יהושוע אומר כל הראוי לאשים. להשרף על גבי האש, אף על פי שנפסל, אם עלה למזבח קדשו המזבח ונעשה לחמו, ואם עלה לא ירד. אבל דבר שאין ראוי לאש, כגון דם פסול ונסכים פסולים, אפילו אם עלו ירדו.
היא העולה על מוקדה. דבר שהוא למוקד ועלה, הרי הוא בהוייתו ולא ירד. היא, משמע בהוייתה תהא.
רבן גמליאל אומר כל הראוי למזבח. ואפילו דם ונסכים שנפסלו, אם עלו לא ירדו. ואין לך למעט אלא דבר שלא הוברר לחלקו של מזבח מעולם, כגון קמצים שלא קדשו בכלי אחר קמיצה, דאע"ג דהמנחה כולה קדשה בכלי אין זה חלק גבוה ברור, שאין המנחה קריבה כולה. ובקמיצה בלא מתן כלי, אין זה מבורר למזבח, ואינו מתקדש אפילו עלה על גבי המזבח.
אלא הדם והנסכים. שהם ראוים למזבח ואינם ראויים לאשים.
רבי שמעון אומר הזבח כשר והנסכים פסולים. רבי שמעון סבירא ליה בנסכים של זבח כרבי יהושע, ובדם ובנסכים הבאים בפני עצמן כרבן גמליאל. ולא מ"מוקדה" יליף, אלא מקרא דכתיב (שמות כ"ט) "כל הנוגע במזבח יקדש", וכתיב בתריה "וזה אשר תעשה על המזבח כבשים בני שנה תמימים שנים ליום עולה", אין המזבח מקדש אלא דומיא דעולה, מה עולה הבאה בגלל עצמה, אף כל הבאים בגלל עצמן, יצאו נסכים הבאים בגלל הזבח. הלכך בין שהזבח כשר והנסכים פסולים כגון שיצאו או נטמאו, בין שהזבח פסול והנסכים כשרים, דהואיל והן באים בגללו נפסלים עמו ובטלה תורת הקדש מהן.
ואפילו זה וזה פסולים הזבח לא ירד. שהמזבח מקדשו.
והנסכים ירדו. כיון שאין באים בגלל עצמן אינן דומיא דעולה ואין מזבח מקדשן. והלכה כרבי יהושע.
 
משנה ב
וְאֵלּוּ אִם עָלוּ, לא יֵרְדוּ:
הַלָּן, וְהַטָּמֵא, וְהַיּוֹצֵא,
וְהַנִּשְׁחָט חוּץ לִזְמַנּוֹ, וְחוּץ לִמְקוֹמוֹ,
וְשֶׁקִּבְּלוּ פְּסוּלִים, וְזָרְקוּ אֶת דָּמוֹ.
 
רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר: שֶׁנִּשְׁחֲטָה בַּלַּיְלָה, שֶׁנִּשְׁפַּךְ אֶת דָּמָהּ,
וְשֶׁיָּצָא דָּמָהּ חוּץ לַקְּלָעִים -
אִם עָלְתָה, תֵּרֵד.
רַבִּי שִׁמְעוֹן אוֹמֵר: לא תֵּרֵד,
 
שֶׁהָיָה רַבִּי שִׁמְעוֹן אוֹמֵר:
כָּל שֶׁפְּסוּלוֹ בַּקֹּדֶשׁ - הַקֹּדֶשׁ מְקַבְּלוֹ,
לא הָיָה פְּסוּלוֹ בַּקֹּדֶשׁ - אֵין הַקֹּדֶשׁ מְקַבְּלוֹ.
 
ברטנורא משנה ב
הלן בין דם בין אימורים שלנו לילה חוץ למזבח.
רבי יהודה אומר שנשחטה בלילה כו' אם עלתה תרד. דכתיב זאת תורת העולה היא העולה, זאת היא העולה, הרי כאן שלושה מיעוטים, מיעט נשחטה בלילה ושנשפך דמה ושיצא דמה חוץ לקלעים, שאם עלתה תרד.
רבי שמעון אומר לא תרד. דדריש זאת תורת העולה, תורה אחת לכל העולים שאם עלו לא ירדו. והלכה כרבי יהודה.
 
משנה ג
אֵלּוּ לא הָיָה פְּסוּלָן בַּקֹּדֶשׁ:
הָרוֹבֵעַ, וְהַנִּרְבָּע, וְהַמֻּקְצֶה, וְהַנֶּעֱבָד,
וְהָאֶתְנַן, וְהַמְּחִיר, וְהַכִּלְאַיִם, וְהַטְּרֵפָה, וְהַיּוֹצֵא דֹפֶן,
וּבַעֲלֵי מוּמִין.
רַבִּי עֲקִיבָא - מַכְשִׁיר בְּבַעֲלֵי מוּמִין.
רַבִּי חֲנִינָא סְגַן הַכֹּהֲנִים אוֹמֵר:
דּוֹחֶה הָיָה אַבָּא אֶת בַּעֲלֵי מוּמִין מֵעַל גַּבֵּי הַמִּזְבֵּחַ.
 
ברטנורא משנה ג
מכשיר בבעלי מומין. דאם עלו לא ירדו. ודוקא בדוקין שבעין וכיוצא בהן הכשיר רבי עקיבא, הואיל והן כשרים לכתחילה בעופות. אבל במחוסר אבר דפסול בעופות, לא.
דוחה היה אבא את בעלי מומין. שאם עלו דוחה היה אותן כלאחר יד, ולא היה מורידן דרך בזיון בפרהסיא, ובהא פליג אתנא קמא דאמר ירדו. והלכה כרבי חנינא בן אנטיגנוס.
 
משנה ד
כְּשֵׁם שֶׁאִם עָלוּ לא יֵרְדוּ,
כָּךְ אִם יָרְדוּ לא יַעֲלוּ.
וְכֻלָּן שֶׁעָלוּ חַיִּים לְרֹאשׁ הַמִּזְבֵּחַ - יֵרְדוּ.
עוֹלָה שֶׁעָלְתָה חַיָּה לְרֹאשׁ הַמִּזְבֵּחַ - תֵּרֵד.
שְׁחָטָהּ בְּרֹאשׁ הַמִּזְבֵּחַ -
יַפְשִׁיט וִינַתַּח בִּמְקוֹמָהּ.
 
ברטנורא משנה ד
כשם שאם עלו לא ירדו. אכל הנך פסולין דתנן בהו לא ירדו קאי.
כך אם ירדו. לאחר שעלו, לא יעלו עוד.
וכולן שעלו חיים בראש המזבח. רבי עקיבא קאמר לה דמכשיר בבעלי מומין. ומודה שאם עלו חיים בראש המזבח ירדו, שאין המזבח מקדש בעלי מומין חיים.
עולה שעלתה חיה לראש המזבח תרד. בעולה כשרה מיירי, ודברי הכל. ולא נקט לה אלא משום סיפא, ללמדך שראש המזבח מקום ראוי להפשט ונתוח היכא דעבר ושחטה בראש המזבח.
 
משנה ה
וְאֵלּוּ אִם עָלוּ יֵרְדוּ:
בְּשַֹר קָדְשֵׁי קָדָשִׁים, וּבְשַֹר קָדָשִׁים קַלִּים, וּמוֹתַר הָעֹמֶר,
וּשְׁתֵּי הַלֶּחֶם, וְלֶחֶם הַפָּנִים, וּשְׁיָרֵי מְנָחוֹת, וְהַקְּטֹרֶת.
הַצֶּמֶר שֶׁבְּרָאשֵׁי כְבָשִֹים, וְהַשֵֹּׂעָר שֶׁבִּזְקַן תְּיָשִׁים,
וְהָעֲצָמוֹת, וְהַגִּידִים, וְהַקַּרְנַיִם, וְהַטְּלָפַיִם;
בִּזְמַן שֶׁהֵן מְחֻבָּרִים - יַעֲלוּ,
שֶׁנֶּאֱמַר (ויקרא א, ט) "וְהִקְטִיר הַכֹּהֵן אֶת-הַכֹּל הַמִּזְבֵּחָה".
פֵּרְשׁוּ - לא יַעֲלוּ, שֶׁנֶּאֱמַר (דברים יב, כז) "וְעָשִֹיתָ עֹלתֶיךָ הַבָּשָֹר וְהַדָּם".
 
ברטנורא משנה ה
ואלו אם עלו ירדו. ואפילו הן כשרים וטהורים. משום דלא שייך בהו מזבח כלל.
בשר קדשי קדשים כו'. דלאכילה קיימי ולא למזבח.
והקטורת. לא ראויה היא למזבח החיצון.
הצמר שבראשי כבשים גרסינן. ורישא דבבא אחריתא היא, ובהדי עצמות וגידין קתני לה ומשפט אחד להם. הצמר שבראשי כבשים, של עולה. שהראש אינו בכלל הפשט וקרב עם עורו, והכי אמרינן בשחיטת חולין [כ"ז ע"ב], מנין לרבות את הראש שכבר הותז בשחיטה, שאף על פי שאינו בכלל הפשט ישנו בכלל הקטרה, תלמוד לומר "את הראש". ויש צמר בגובה ראשו של כבש אצל ערפו, וכן השער שבזקן התישים בזמן שהן מחוברים, כולן עולים.
 
 
משנה ו
וְכֻלָּם שֶׁפָּקְעוּ מֵעַל גַּבֵּי הַמִּזְבֵּחַ -
לא יַחֲזִיר.
וְכֵן גַּחֶלֶת שֶׁפָּקְעָה מֵעַל גַּבֵּי הַמִּזְבֵּחַ.
אֵבָרִים שֶׁפָּקְעוּ מֵעַל גַּבֵּי הַמִּזְבֵּחַ,
קֹדֶם לַחֲצוֹת -
יַחֲזִיר, וּמוֹעֲלִין בָּהֶן;
לְאַחַר חֲצוֹת -
לא יַחֲזִיר, וְאֵין מוֹעֲלִין בָּהֶן.
 
ברטנורא משנה ו
וכולם. בין פסולים שעלו דתנן בהו לא ירדו, בין עצמות וגידין שהעלן מחוברים ואכלתם האש.
ופקעו מעל המזבח. לארץ. אסקלטי"ר בלע"ז.
לא יחזיר. אין צריך להחזיר.
וכן גחלת שפקעה. אין צריך להחזיר.
אברים שפקעו כו'. אי דאית בהו ממש, שבשרם ניכר, אפילו לאחר חצות נמי יחזיר, דלא הוי עיכול. ואי דלית בהו ממש, שנשרפו כולן ונעשו גחלת, אפילו קודם חצות לא יחזיר. אלא הכא במאי עסקינן כגון שנתקשו מחמת האש ששלטה בכולן ונשרפו ולא נעשו פחם אבל כעצים יבשים הם מתוכם.
קודם לחצות ולאחר חצות. ילפינן מקרא דכתיב "כל הלילה עד הבוקר", ממשמע שנאמר "כל הלילה" איני יודע שעד הבוקר, אלא תן בוקר לבוקרו של לילה, שאין צריכין להיות עוד על המוקד, ואיזה בקר נוסף על בוקרו של לילה שאין צריכין להיות עוד על המוקד, זה חצות. דבוקר של לילה הוא עמוד השחר.
ומועלין בהן. דאכתי בני מזבח נינהו.
ואין מועלין בהן. דכיון דהוו מעוכלים הוו להו דבר שנעשית מצותו ואין מועלים בו.
 
משנה ז
כְּשֵׁם שֶׁהַמִּזְבֵּחַ מְקַדֵּשׁ אֶת הָרָאוּי לוֹ,
כָּךְ הַכֶּבֶשׁ מְקַדֵּשׁ.
כְּשֵׁם שֶׁהַמִּזְבֵּחַ וְהַכֶּבֶשׁ מְקַדְּשִׁין אֶת הָרָאוּי לָהֶן,
כָּךְ הַכֵּלִים מְקַדְּשִׁים:
כְּלֵי הַלַּח מְקַדְּשִׁין אֶת הַלַּח, וּמִדּוֹת הַיָּבֵשׁ מְקַדְּשׁוֹת אֶת הַיָּבֵשׁ.
אֵין כְּלֵי הַלַּח מְקַדְּשִׁין אֶת הַיָּבֵשׁ,
וְלא מִדּוֹת הַיָּבֵשׁ מְקַדְּשׁוֹת אֶת הַלַּח.
כְּלֵי הַקֹּדֶשׁ שֶׁנִּקְּבוּ,
אִם עוֹשִֹים הֵם מֵעֵין מְלַאכְתָּן שֶׁהָיוּ עוֹשִֹין וְהֵם שְׁלֵמִים -
מְקַדְּשִׁין;
וְאִם לָאו - אֵין מְקַדְּשִׁים.
וְכֻלָּן אֵין מְקַדְּשִׁים אֶלָּא בַּקֹּדֶשׁ.
 
ברטנורא משנה ז
הכבש מקדש. דכתיב (שמות מ') "ומשחת את המזבח" וגו', "את" - לרבות את הכבש.
הכלים מקדשים. דבכלים נמי כתיב (שם ל') "כל הנוגע בהם יקדש".
כלי הלח. קערות ומזרקות לדם וליין ולשמן.
מדות היבש. שתי מדות של יבש היו שם, עשרון, וחצי עשרון.
שהיו עושין והן שלימים. שהיו עושים כשהן שלימים. ומיהו כל כלי שרת שנקבו או שנשברו אין מתקנין שבריהן אלא עושים אותן חדשים. וכן סכין שנפגם אין משחיזין אותו להסיר הפגם. ובגדי כהונה שנתלכלכו אין מכבסין אותן, אלא עושים חדשים ומניחין אלו לצורך פתילות של מנורה ושמחת בית השואבה. וכל כך למה, לפי שאין עניות במקום עשירות. ומזבח שנפגם פסול. וכל פגימה הפוסלת בסכין של שחיטה, פוסלת במזבח. וכל זמן שהמזבח פגום כל קדשים הנשחטין בעזרה כולם פסולין, דכתיב (שם כ) "וזבחת עליו את עולותיך ואת שלמיך", ואי אפשר לומר מקרא כמשמעו, שהרי שחיטת קדשים בעזרה היא ולא על המזבח, אלא "עליו" כלומר כל זמן שהוא שלם אתה זובח ואין אתה זובח כשהוא פגום. וכל קדשים הנמצאים בעזרה בשעה שהמזבח פגום אף על פי שנשחטו בכשרות, כולם פסולים. ואפילו שירי מנחות אינם נאכלים, דכתיב (ויקרא י') "ואכלוה מצות אצל המזבח", מפי השמועה למדו בזמן שהמזבח שלם ולא בזמן שהוא פגום.