לחץ כאן לתצוגת הדפסה

ביצה, פרק א

ביצה, פרק א

 

משנה א
בֵּיצָה שֶׁנּוֹלְדָה בְּיוֹם טוֹב
בֵּית שַׁמַּאי אוֹמְרִים: תֵּאָכֵל;
וּבֵית הִלֵּל אוֹמְרִים: לא תֵּאָכֵל.
 
בֵּית שַׁמַּאי אוֹמְרִים: שְֹאוֹר בְּכַזַּיִת וְחָמֵץ בְּכַכּוֹתֶבֶת.
וּבֵית הִלֵּל אוֹמְרִים: זֶה וָזֶה בְּכַזַּיִת.
 
ברטנורא משנהא
ביצה שנולדה
ביום טוב שלאחר שבת עסקינן. וטעמייהו דביתהלל דאמרי לא תאכל, משום דכל ביצה דמתילדא האידנא, מאתמול גמרה לה, ונמצאתשבת מכינה ליום טוב, והתורה אמרה (שמות ט"ז) "והיה ביום הששי והכינו", וסתםששי חול הוא: חול מכין לשבת, וחול מכין ליום טוב, דיום טוב נמי אקרי 'שבת', ואיןיום טוב מכין לשבת ולא שבת מכינה ליום טוב.
והכנה כי הך דביצה, אע"ג דבידי שמיםהיא, מקריא 'הכנה'. ומיהו שבת ויום טוב דחשיבי, בעיא סעודתן הזמנה בחול, ואיןאחד מהן מכין לחברו אפילו בהכנה דבידי שמים. אבל סעודת חול לא חשיבא ולאבעיא הזמנה.
הלכך באחד בשבת בעלמא שאינו יום טוב, לית לן למיסר ביצה שנולדהבו לפי שנגמרה בשבת, דסעודת חול לא אצרכה רחמנא זימון מבעוד יום. ואסרוביצה שנולדה בכל יום טוב, ואע"פ שאינו אחר שבת, גזירה משום יום טוב שאחר שבת.וכן אסרו ביצה שנולדה בכל שבת לגמעה חיה, גזירה משום שבת שאחר יום טוב.ושבת ויום טוב הסמוכים זה לזה, ביצה שנולדה בזה אסורה בזה. וכן שני ימיםטובים של ראש השנה. אבל שני ימים טובים של גלויות, דממה נפשך אחד מהם חול, ביצהשנולדה בזה מותרת בזה.
שאור בכזית. לענין אכילה כולי עלמא לא פליגי דזהוזה בכזית. מדפתח הכתוב בשאור וסיים בחמץ: "שאור לא ימצא בבתיכם כי כלאוכל מחמצת" (שמות י"ב), לומר לך זהו שאור וזהו חמץ כזה כן זה. כי פליגילענין ביעור:
בית שמאי סברי מדכתב רחמנא לתרווייהו שאור וחמץ, ולכתוב חמץ שאיןחמוצו קשה ואפילו הכי חייב לבער, וקל וחומר לשאור שחימוצו קשה. אלא שמע מינה שיעורו של זהלא כשיעורו של זה, ולא ילפינן ביעור מאכילה.
ובית הלל סברי זה וזה בכזית,דילפינן ביעור מאכילה.
ומשום דהנך תלת מילי מקולי בית שמאי ומחומרי בית הלל גבייום טוב, תנא להו הכא גבי הדדי.
בככותבת. תמרה.
 
משנה ב
הַשּׁוֹחֵט חַיָּה וָעוֹף בְּיוֹם טוֹב
בֵּית שַׁמַּאי אוֹמְרִים: יַחְפֹּר בַּדֶּקֶר וִיכַסֶּה.
וּבֵית הִלֵּל אוֹמְרִים: לא יִשְׁחֹט,
אֶלָּא אִם כֵּן הָיָה לוֹ עָפָר מוּכָן מִבְּעוֹד יוֹם;
וּמוֹדִים, שֶׁאִם שָׁחַט שֶׁיַּחְפֹּר בַּדֶּקֶר וִיכַסֶּה,
שֶׁאֵפֶר כִּירָה מוּכָן הוּא.
 
ברטנורא משנה ב
השוחט חיה ועוף. הבאלשחוט חיה ועוף, ונמלך בבית דין כיצד יעשה.
בית שמאי אומרים. בית דין מורין לו שישחוטלכתחילה ויחפור בדקר נעוץ שהכינו מבעוד יום, כלומר שיעקור אותו ממקוםנעיצתו, ויעלה עפר ויכסה בו. ומיירי כשהוא נעוץ בעפר תיחוח הראוי לכיסוי,שאינו מחוסר כתישה.
דקר. יתד שנועצים בארץ. לשון "וידקור את שניהם" (במדברכ"ח).
שאפר כירה מוכן הוא. לאו אמלתייהו דבית שמאי ובית הלל קאי, אלא מלתא באנפינפשה היא, והכי קאמר: ואפר כירה מוכן הוא ואינו צריך הזמנה דדעתיה עלויה. ולאשנו אלא שהוסק מערב יום טוב, אבל הוסק ביום טוב אסור, דליכא למימר דעתיה עלויהמאתמול. ואם ראוי לצלות בו ביצה, שעדיין הוא רמץ חם, אע"פ שהוסק ביום טובמותר לכסות בו, דאיידי דחזי להפוכי ביה לצלות בו ביצה, שקיל ליה נמיומכסה בו.
 
משנה ג
בֵּית שַׁמַּאי אוֹמְרִים: אֵין מוֹלִיכִין אֶת הַסֻּלָּם מִשּׁוֹבָךְ לְשׁוֹבָךְ,
אֲבָל מַטֵּהוּ מֵחַלּוֹן לְחַלּוֹן;
וּבֵית הִלֵּל - מַתִּירִין.
 
בֵּית שַׁמַּאי אוֹמְרִים: לא יִטֹּל, אֶלָּא אִם כֵּן נִעֲנַע מִבְּעוֹד יוֹם.
וּבֵית הִלֵּל אוֹמְרִים: עוֹמֵד וְאוֹמֵר: זֶה וָזֶה אֲנִי נוֹטֵל.
 
ברטנורא משנה ג
אין מוליכין את הסולם משובך לשובך. בסולם של עליה כולי עלמא לאפליגי דאסור, ובסולם של שובך נמי כשהוא מוליכו ברשות הרבים מודו בית הלל דאסור.שהרואה אומר לתקן גגו הוא מוליכו ועושה מלאכה ביום טוב. כי פליגי שמוליכוברשות היחיד, ואין בני אדם רואים אותו. בית שמאי סברי אין מוליכין, שכל דבר שאסרוחכמים מפני מראית העין אפילו בחדרי חדרים אסור. ובית הלל מתירין, אע"גדבעלמא דינא הכי הוא, הכא שרי משום שמחת יום טוב.
מחלון לחלון. באותו שובךעצמו, שכך דרך שובך להיות בו [מחיצות הרבה] קן לכל זוג וזוג, וחלון לכלקן וקן.
זה וזה אני נוטל. פלוגתייהו דבית שמאי ובית הלל דוקא בבריכה ראשונה. שדרךמגדלי יונים תמיד להניח בריכה ראשונה, דהיינו שתי גוזלות ראשונות,שהאמהות משתעשעות בהן ולא יברחו. ובית שמאי סברי דבדיבור בעלמא לא סגי, דלמאכי שקיל להו למחר, אתי לאמלוכי וחייס עלייהו והוי טלטול שלא לצורך, אבלמשנענע ומשמש בהן מבעוד יום לשחיטה, ולא חס עלייהו, תו לא חיישינן דחייס.ובית הלל סברי לא גזרינן דלמא חייס עלייהו, ואפילו בבריכה ראשונה.
 
משנה ד
זִמֵּן שְׁחוֹרִים וּמָצָא לְבָנִים,
לְבָנִים וּמָצָא שְׁחוֹרִים;
שְׁנַיִם וּמָצָא שְׁלשָׁה אֲסוּרִים.
שְׁלשָׁה וּמָצָא שְׁנַיִם מֻתָּרִים.
בְּתוֹךְ הַקֵּן וּמָצָא לִפְנֵי הַקֵּן אֲסוּרִים.
וְאִם אֵין שָׁם אֶלָּא הֵם הֲרֵי אֵלּוּ מֻתָּרִים.
 
ברטנורא משנה ד
זימן שחורים ומצא לבנים. הא מלתא דפשיטא הוא ולא אצטריך למתנייה. אלא הכיקאמר, זימן שחורים ולבנים ומצא שחורים במקום לבנים ולבנים במקום שחורים.והכי פירושא דמתניתין, זימן שחורים בקן זה ומצא בו לבנים, זימן בשנילבנים ומצא בו שחורים, מהו דתימא הני אינהו ואתהפיך אתהפוכי קמ"ל.
שנים ומצא ג'. ואינו מכיר המוכנין, כולן אסורים.
שלשה ומצא שנים מותרים. האחדהלך והשנים נשארו. ולא אמרינן כשם שהאחד הלך כן הלכו כולם והני אחרינינינהו.
זימן בתוך הקן ומצא לפני הקן. ובתוך הקן לא מצא כלום, אסורים.
ואם אין באותו שובך אלא הן הרי אלו מותרין. ואע"פ שיש שובך אחר קרובלו בתוך חמשים אמה, אם אין אותו שובך בשורה של שובך זה בשוה אלא בקרןזוית, לא אמרינן מההוא שובך הקרוב אתו. שהגוזלות כל זמן שאינם פורחיםאלא מדדין ברגליהן אינן מדדין אלא כנגד הקן שלהן בשוה, שאם רואין קניהןכשהופכים לאחוריהם מדדין, ואם לאו אין מדדין.
 
משנה ה
בֵּית שַׁמַּאי אוֹמְרִים: אֵין מְסַלְּקִין אֶת הַתְּרִיסִין בְּיוֹם טוֹב;
וּבֵית הִלֵּל - מַתִּירִין אַף לְהַחֲזִיר.
 
בֵּית שַׁמַּאי אוֹמְרִים: אֵין נוֹטְלִין אֶת הָעֶלִי לְקַצֵּב עָלָיו בָּשָֹר;
וּבֵית הִלֵּל - מַתִּירִין.
 
בֵּית שַׁמַּאי אוֹמְרִים: אֵין נוֹתְנִין אֶת הָעוֹר לִפְנֵי הַדָּרְסָן וְלא יַגְבִּיהֶנּוּ,
אֶלָּא אִם כֵּן יֵשׁ עִמּוֹ כַּזַּיִת בָּשָֹר;
וּבֵית הִלֵּל - מַתִּירִין.
 
בֵּית שַׁמַּאי אוֹמְרִים: אֵין מוֹצִיאִין לא אֶת הַקָּטָן וְלא אֶת הַלּוּלָב,
וְלא אֶת סֵפֶר תּוֹרָה לִרְשׁוּת הָרַבִּים;
וּבֵית הִלֵּל - מַתִּירִין.
 
ברטנורא משנה ה
העלי. יד של עץ גדולהרבה ועגול, שכותשים בו את הריפות ודומיהן. ומפני כובדו וגודלו אין תורתכלי עליו.
לקצב. לחתוך.
ובית הלל מתירין משום שמחת יום טוב, ואע"פ שאין עליותורת כלי.
לפני בית הדריסה. שידרסו עליו בני אדם, כדי שלא יפסיד.
ולא יגביהנו לטלטלו לאחר הפשטתו.
ובית הלל מתירין. דאי לא שרית ליה לא שחיט כדישלא להפסיד העור, וממנע משמחת יום טוב.
תריסין. מוכרי בשמים יש להן חנויותהעשויות כמין תיבות, ועומדות בשוק ואינן מחוברות לקרקע. ותריסין הן דלתותשסוגרין בהן פתחי אותן תיבות. ופעמים שמסלקים אותן תריסין מפתח התיבהושוטחין עליהן הסממנין שבחנות.
מתירין אף להחזיר. בתריסין שאין להם צירכלל, כולי עלמא לא פליגי דשרי אפילו לנעול בהן פתח [בית שבתוך] החצר. ובתריסיןשיש להן ציר מן הצד, כולי עלמא לא פליגי דאסור לנעול בהן אפילו פתחי חנויות,דדמי לבנין. כי פליגי בתריסין שיש להן ציר באמצע, כעין בליטה, ותוחביןאותה בחור שבאמצע דופן פתח החנות. בית שמאי סברי גזרינן ציר באמצע אטו ציר מןהצד, ובית הלל סברי לא גזרינן בתריסי חנויות, ושרי להחזיר, משום דבעי לאפוקיתבלין. ואי לא שרית ליה לאהדורי לא פתח, ואתי לאמנועי משמחת יום טוב.
לא את הקטן. ולא כל מידי דלאו צורך אכילה.
ובית הלל מתירין. דאמרי מתוך שהותרההוצאה לצורך אכילה, הותרה נמי שלא לצורך אכילה. והוא שיהיה בה צורך מצוה,כגון הני דחשיבי במתניתין, או צורך הנאה כגון מפתח ביתו וכיוצא בהן.לאפוקי הוצאת אבנים וכיוצא בזה, דבהא מודו בית הלל דאסור.
 
משנה ו
בֵּית שַׁמַּאי אוֹמְרִים: אֵין מוֹלִיכִין חַלָּה וּמַתָּנוֹת לַכֹּהֵן בְּיוֹם טוֹב,
בֵּין שֶׁהוּרְמוּ מֵאֶמֶשׁ בֵּין שֶׁהוּרְמוּ מֵהַיּוֹם;
וּבֵית הִלֵּל מַתִּירִין.
 
אָמְרוּ לָהֶם בֵּית שַׁמַּאי גְּזֵרָה שָׁוָה.
חַלָּה וּמַתָּנוֹת מַתָּנָה לַכֹּהֵן, וּתְרוּמָה מַתָּנָה לַכֹּהֵן;
כְּשֵׁם שֶׁאֵין מוֹלִיכִין אֶת הַתְּרוּמָה,
כָּךְ אֵין מוֹלִיכִין אֶת הַמַּתָּנוֹת.
 
אָמְרוּ לָהֶם בֵּית הִלֵּל: לא,
אִם אֲמַרְתֶּם בַּתְּרוּמָה שֶׁאֵינוֹ זַכַּאי בַּהֲרָמָתָהּ,
תֹּאמְרוּ בַּמַתָּנוֹת שֶׁזַּכַּאי בַּהֲרָמָתָן.
 
ברטנורא משנה ו
אין מוליכין חלה. ביום טוב. אף על פי שמותרבהפרשתה לא שרו ליה בהולכתה, אלא תיקון עיסתו התירו לו ולא יותר.
מתנות.הזרוע והלחיים והקיבה.
גזרה שוה. לאו דווקא, דכולה מדרבנן גזרו משוםגזירה, דאין מגביהין תרומות ומעשרות ביום טוב. אלא דומיא דגזירה שוה.
מתנה לכהן.מעשרים וארבעה מתנות כהונה.
כשם שאין מוליכין את התרומה וכו'. הך מתניתיןאדחיא לה בגמרא, דלא נחלקו בית שמאי ובית הלל שמוליכין חלה ומתנות. לא נחלקו אלאבהולכת תרומה, שבית שמאי אומרים אין מוליכין, ובית הלל אומרים מוליכין. אמרו להןבית הלל לבית שמאי: חלה ומתנות מתנה לכהן, ותרומה מתנה לכהן, כשם שמוליכין אתהמתנות כך מוליכין את התרומה. אמרו להם בית שמאי: לא, אם אמרתם בחלה ומתנותשזכאי בהרמתן, שנתנו חכמים כוח ורשות בהפרשתן, לפי שהחיוב שלהן בא ביום טוב,דלשין ושוחטין ביום טוב, וכיון שהותרו אותן של יום טוב שרינן להו להוליך אפילואותן שנעשו מערב יום טוב, תאמרו בתרומה שאינו זכאי בהרמתה, שהרי אי אפשרשיבוא חיוב תרומה לכרי ביום טוב, לפי שאין חיוב תרומה אלא משעת מריחהבכרי, ואין ממרחין ביום טוב, הלכך אין מוליכין תרומה ביום טוב.
 
משנה ז
בֵּית שַׁמַּאי אוֹמְרִים: תַּבְלִין נִדּוֹכִין בְּמָדוֹךְ שֶׁל עֵץ,
וְהַמֶּלַח בַּפַּךְ וּבְעֵץ הַפָּרוּר.
וּבֵית הִלֵּל אוֹמְרִים: תַּבְלִין נִדּוֹכִין כְּדַרְכָּן בְּמָדוֹךְ שֶׁל אֶבֶן,
וְהַמֶּלַח בְּמָדוֹךְ שֶׁל עֵץ.
 
ברטנורא משנה ז
במדוך של עץ. אבל לא של אבן. ומיהו במדוך של עץ נדוכין כדרכן ואין צריך שנוי, מפנישהן מפיגין טעמן אם נדוכין מאתמול.
והמלח בפך של חרס ידוכנו.
או בעץ פרור. הוא הכף שמגיסין בו הקדרה. דמלח בעי שינוי, שהיה לו לדוך מאתמול,שאינו מפיג טעמו. והלכה שהבא לדוך מלח ביום טוב מטה המדוכה על צדה, ודך על ידישנוי. והתבלין נדוכין כדרכן ואין צריכין שינוי.
 
משנה ח
הַבּוֹרֵר קִטְנִית בְּיוֹם טוֹב
בֵּית שַׁמַּאי אוֹמְרִים: בּוֹרֵר אֹכֶל וְאוֹכֵל.
וּבֵית הִלֵּל אוֹמְרִים: בּוֹרֵר כְּדַרְכּוֹ בְּחֵיקוֹ, בַּקָּנוֹן וּבַתַּמְחוּי,
אֲבָל לא בַּטַּבְלָא וְלא בַּנָּפָה וְלא בַּכְּבָרָה.
רַבָּן גַּמְלִיאֵל אוֹמֵר: אַף מֵדִיחַ וְשׁוֹלֶה.
 
ברטנורא משנה ח
בורר אוכל ואוכל. מלקטהאוכל אחד אחד מן הפסולת.
בורר כדרכו בחיקו. ובלבד שלא יהיה טורח ברירתהפסולת מרובה. אבל אם טורח ברירת הפסולת מרובה על טורח ברירת האוכל,כגון שהפסולת דק ביותר, אע"פ שהאוכל מרובה בשיעורו על הפסולת, מודים ביתהלל שבורר את האוכל ומניח את הפסולת, דלמעוטי בטרחא עדיף.
אף מדיח ושולה. שמביא כלי מלא קטנית, ונותן עליו מים, והפסולת צף על פני המיםומסיר אותו בידו. שולה, כמו "של נעלך" (שמות ג'). ואין הלכה כרבן גמליאל.
 
משנה ט
בֵּית שַׁמַּאי אוֹמְרִים: אֵין מְשַׁלְּחִין בְּיוֹם טוֹב אֶלָּא מָנוֹת.
וּבֵית הִלֵּל אוֹמְרִים: מְשַׁלְּחִין בְּהֵמָה חַיָּה וָעוֹף, בֵּין חַיִּין בֵּין שְׁחוּטִין.
מְשַׁלְּחִין יֵינוֹת שְׁמָנִים וּסְלָתוֹת וְקִטְנִיּוֹת,
אֲבָל לא תְּבוּאָה.
וְרַבִּי שִׁמְעוֹן - מַתִּיר בִּתְבוּאָה.
 
ברטנורא משנה ט
אין משלחין ביום טוב דורון איש לרעהו.
אלא מנות. דבר מוכן שאינועשוי להניחו למחר, כגון חתיכות בשר ודגים.
ובית הלל אומרים כו'. ולא שרו בית הללאלא לשלוח על ידי אדם אחד או שנים, אבל שלשה בני אדם או יותר נושאי מנחהאסור, דאוושא מלתא טובא, ונראין כמוליכין למכור בשוק.
אבל לא תבואהשאינה ראויה לאכילה, שהרי צריכה טחינה, ואין טוחנין ביום טוב.
ורבי שמעון מתיר בתבואה. שיכול לכתשה במכתשת קטנה ויבשלה מעשה קדרה. ואין הלכהכרבי שמעון.
 
משנה י
מְשַׁלְּחִין כֵּלִים, בֵּין תְּפוּרִין בֵּין שֶׁאֵינָן תְּפוּרִין,
וְאַף עַל פִּי שֶׁיֵּשׁ בָּהֶן כִּלְאַיִם, וְהֵן לְצֹרֶךְ הַמּוֹעֵד;
אֲבָל לא סַנְדָּל הַמְסֻמָּר וְלא מִנְעָל שֶׁאֵינוֹ תָּפוּר.
רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר: אַף לא מִנְעָל לָבָן, מִפְּנֵי שֶׁצָּרִיךְ אֻמָּן.
 
זֶה הַכְּלָל.
כָּל שֶׁנֵּאוֹתִין בּוֹ בְּיוֹם טוֹב מְשַׁלְּחִין אוֹתוֹ.
 
ברטנורא משנה י
משלחין כלים תפורין. דחזו למלבוש. ושאינן תפורין חזו לאכסויי.
כלאים. כשהן קשין שאין מחממין מותר לשכב עליהם.
סנדל מסומר. של עץמחופה מסמרים. שגזרו חכמים עליו שלא לנעלו בשבת ויום טוב, משום מעשה שהיה,שנהרגו הרוגי מלכות על ידו, כמבואר במסכת שבת פרק במה אשה יוצאה [דףס].
ולא מנעל שאינו תפור. ואפילו הוא מחובר ביתדות של עץ וכיוצא בהן.
אף לא מנעל לבן. באתריה דרבי יהודה לא היו נועלים מנעל לבן עד שמשחיריםאותו.
שצריך אומן להשחירו.
כל שנאותין בו. הכי קאמר: כל שנאותין בו בחול כמותשהוא ואינו צריך למלאכה אחרת, אע"פ שאין נאותין בו ביום טוב, כגון תפילין,שבחול לובשין אותן כמות שהן וביום טוב אין לובשין אותן, משלחין אותןביום טוב.