לחץ כאן לתצוגת הדפסה

ביצה, פרק ד

ביצה, פרק ד

משנה א

הַמֵּבִיא כַּדֵּי יַיִן מִמָּקוֹם לְמָקוֹם

לא יְבִיאֵם בַּסַּל וּבַקֻּפָּה,

אֲבָל מֵבִיא הוּא עַל כְּתֵפוֹ אוֹ לְפָנָיו.

וְכֵן הַמּוֹלִיךְ אֶת הַתֶּבֶן

לא יַפְשִׁיל אֶת הַקֻּפָּה לַאֲחוֹרָיו,

אֲבָל מְבִיאָהּ הוּא בְּיָדוֹ.

וּמַתְחִילִין בַּעֲרֵמַת הַתֶּבֶן,

אֲבָל לא בְּעֵצִים שֶׁבַּמֻּקְצֶה.

 

ברטנורא משנה א

המביא. ממקום למקום.  בתוך התחום.

לא יביאם וכו'.  לתת שלושה וארבעה כדות בתוך סל או קופה וישאם, משום דנראה כמעשה חול לשאת משאות. ואם אי אפשר לו לשנות מותר.

אבל מביא הוא על כתפו.  אחד או שנים, דמוכח דלצורך יום טוב.

או לפניו.  בידו.

וכן המוליך את התבן להיסק או לבהמה.

לא יפשיל קופה לאחוריו.  שנראה כדרך חול.

ומתחילין בערמת התבן.  ואע"פ שלא זימנה מבעוד יום, ולא היה רגיל להסיק ממנה, דלית ליה להאי תנא מוקצה.

אבל לא בעצים [שבמוקצה]. רחבה שאחורי הבתים קרויה "מוקצה", על שם שהיא מוקצה לאחור ואין נכנסים ויוצאים לה תדיר. והנך עצים דאיירי בהו הכא, הן קורות גדולות של ארזים העומדות לבנין, דמוקצה מחמת חסרון כיס נינהו, שדמיהן יקרים, ובהא אפילו רבי שמעון דלית ליה מוקצה מודה.

 

משנה ב

אֵין נוֹטְלִין עֵצִים מִן הַסֻּכָּה, אֶלָּא מִן הַסָּמוּךְ לָהּ.

מְבִיאִין עֵצִים מִן הַשָֹּׂדֶה מִן הַמְכֻנָּס;

וּמִן הַקַּרְפֵּף, אֲפִלּוּ מִן הַמְפֻזָּר.

אֵיזֶהוּ קַרְפֵּף?

כָּל שֶׁסָּמוּךְ לָעִיר; דִּבְרֵי רַבִּי יְהוּדָה.

רַבִּי יוֹסֵי אוֹמֵר: כָּל שֶׁנִּכְנָסִין לוֹ בַּפּוֹתַחַת, וַאֲפִלּוּ בְּתוֹךְ תְּחוּם שַׁבָּת.

 

ברטנורא משנה ב

אין נוטלין עצים מן הסוכה.  אפילו סוכה שאינה של מצוה, כגון בפסח או בעצרת, אין נוטלים ממנה עצים ביום טוב, משום סתירת אהל.

אלא מן הסמוך לה.  כגון קנים הזקופים סמוך לדפנות ולא נארגו עם הדופן דלא בטלו לגבי דופן, לפיכך נוטלים מהן ביום טוב.

מביאין עצים.  תלושים מן השדה. שבתוך התחום מן המכונס.

ומן הקרפף אפילו מן המפוזר.  מתניתין חידא היא ואינה הלכה, אלא הלכתא אין מביאין עצים אלא מן המכונסים שבקרפף. ומן השדה לא יביא כלל ואפילו מן המכונסים, דלאו דעתיה עלויהו הואיל ואינן משתמרים שם. אבל מן הקרפף שהוא משתמר ומוקף סביב כשהן מכונסין דעתיה עלויהו.

כל שסמוך לעיר ממש. והוא דאית ליה פותחת, מפתח שמשתמר, דר' יהודה תרתי בעי: סמוך לעיר ופותחת. ומשום דקסבר סתם קרפיפות יש להם פותחת משום הכי לא חש להזכירה.

רבי יהודה אומר כל שנכנסין לו בפותחת, ואפילו בתוך תחום שבת.  כיון דאית ליה פותחת לא בעינן סמוך, אלא אפילו רחוק עד קרוב לסוף תחום שבת. ואם הוא סמוך לא בעינן פותחת. ובסמוך בלא פותחת או פותחת בלא סמוך שרי. והלכה כר' יוסי.

 

משנה ג

אֵין מְבַקְּעִין עֵצִים,

לא מִן הַקּוֹרוֹת, וְלא מִן הַקּוֹרָה שֶׁנִּשְׁבְּרָה בְּיוֹם טוֹב;

וְאֵין מְבַקְּעִין

לא בַּקֻּרְדֹּם וְלא בַּמְּגֵרָה וְלא בַּמַּגָּל, אֶלָּא בַּקּוֹפִיץ.

בַּיִת שֶׁהוּא מָלֵא פֵּרוֹת, סָתוּם וְנִפְחַת

נוֹטֵל מִמְּקוֹם הַפְּחַת.

רַבִּי מֵאִיר אוֹמֵר: אַף פּוֹחֵת לְכַתְּחִלָּה וְנוֹטֵל.

 

ברטנורא משנה א

אין מבקעין עצים מן הקורות.  הסדורות ארץ, כדי שלא יתעקמו, ועומדות לבנין.

ולא מן הקורה שנשברה ביום טוב.  ואע"ג דהשתא להסקה קיימא, בין השמשות לאו להכי קיימא.

ואין מבקעין לא בקרדום.  מתניתין חסורי מחסרא והכי קתני, אבל מבקעין מן הקורה שנשברה מערב יום טוב, וכשהן מבקעין אין מבקעין לא בקרדום.

ולא במגרה. כעין סכין ארוך מלא פגימות וקוצצין בו עצים עבים. וכלי אומן הוא.

מגל.  אף הוא כלי אומן, ונראה כרוצה לעשות מלאכה.

אלא בקופיץ.  סתם קופיץ הוא סכין של קצבים ואינו כלי אומן. ויש מהן שיש להן שני ראשין, ראש אחד רחב ונקרא צד נקבות, וראש אחד צר ונקרא צד זכרות, ואין מבקעין בו אלא בצד זכרות שלו.

נוטל ממקום הפחת.  ולא אמרינן מוקצים מחמת איסור הן, דאין יכול לפחתו ביום טוב ואסח דעתיה מינייהו, דבית דתנן במתניתין מיירי שאינו בנוי בטיט ובסיד, אלא סדור של לבנים זו על זו בלא טיט, והשתא אין בפחיתתו איסורא דאורייתא, הלכך לאו מוקצים נינהו, כי היכי דאמרינן גבי טבל דלאו מוקצה הוא, שאם עבר ותקנו מתוקן.

אף פוחת לכתחלה.  דהואיל ואין שם טיט אלא לבנים סדורין זו על זו לא הוי סותר ושרי לפחות לכתחלה. ואין הלכה כרבי מאיר.

 

משנה ד

אֵין פּוֹתְחִין אֶת הַנֵּר, מִפְּנֵי שֶׁהוּא עוֹשֶֹה כְּלִי;

וְאֵין עוֹשִֹין פֶּחָמִין בְּיוֹם טוֹב;

וְאֵין חוֹתְכִין אֶת הַפְּתִילָה לִשְׁנַיִם.

רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר: חוֹתְכָהּ בָּאוּר לִשְׁתֵּי נֵרוֹת.

 

ברטנורא משנה ד

אין פוחתין את הנר.  ליטול אחד מן הביצים של יוצר חרש ולתחוב אגרופו לתוכו לחקוק נר, מפני שעושה כלי.

ואין עושין פחמין. דאינהו נמי כלי נינהו לצורפי זהב, ופתילה נמי כלי היא להדלקה, שצריכה עשייה ותיקון, ואין חותכין אותה לשנים לפי שהוא מתקן כלי. ולמעכה ביד מותר.

חותכה באור.  נותן שני ראשי הפתילה בפי שתי נרות שצריך להדליקן כאחת ומדליק באמצע, דהשתא לא מוכח דלתקונא מנא מכוין, אלא להדלקה בעלמא. והלכה כר' יהודה.

 

משנה ה

אֵין שׁוֹבְרִין אֶת הַחֶרֶס

וְאֵין חוֹתְכִין אֶת הַנְּיָר לִצְלוֹת בּוֹ מָלִיחַ;

וְאֵין גּוֹרְפִין תַּנּוּר וְכִירַיִם, אֲבָל מְכַבְּשִׁין;

וְאֵין מַקִּיפִין שְׁתֵּי חָבִיּוֹת לִשְׁפּוֹת עֲלֵיהֶן אֶת הַקְּדֵרָה;

וְאֵין סוֹמְכִין אֶת הַקְּדֵרָה בַּבַּקַּעַת, וְכֵן בַּדֶּלֶת;

וְאֵין מַנְהִיגִין אֶת הַבְּהֵמָה בַּמַּקֵּל בְּיוֹם טוֹב,

וְרַבִּי אֶלְעָזָר בֵּרַבִּי שִׁמְעוֹן - מַתִּיר.

 

ברטנורא משנה ה

אין גורפין תנור וכירים. אם נפל לתוכן מטפולה של תנור ומן הטיח, אין גורפין אותן דמתקן מנא הוא. ואתיא כרבנן דאמרי מכשירי אוכל נפש אסירי.

מכבשין.  משכיבין את האפר ואת העפר כדי שיהיה חלק. ואם אי אפשר לו לאפות אלא אם כן גרף, מותר.

מקיפין.  מקרבין זו אצל זו. כמו אין מקיפין בריאה.

לשפות. לערוך ולהושיב עליהם קדרה והאור בין שתי החביות. ואסר לה משום דדמי לבנין.

[ואין סומכין] את הקדרה בבקעת.  דלא נתנו עצים אלא להסקה. ובקעת, עצים שנתבקעו.

וכן הדלת.  אין סומכין אותה בבקעת, דעצים מוקצים הם אצל כל תשמיש חוץ מן ההסקה.

ואין מנהיגים את הבהמה במקל.  משום דנראה כמוליכה למכור בשוק.

 

משנה ו

רַבִּי אֱלִיעֶזֶר אוֹמֵר: נוֹטֵל אָדָם קִיסָם מִשֶּׁלְּפָנָיו לַחֲצוֹץ בּוֹ שִׁנָּיו,

וּמְגַבֵּב מִן הֶחָצֵר וּמַדְלִיק,

שֶׁכָּל מַה שֶּׁבֶּחָצֵר מוּכָן הוּא.

וַחֲכָמִים אוֹמְרִים: מְגַבֵּב מִשֶּׁלְּפָנָיו וּמַדְלִיק.

 

ברטנורא משנה ו

משלפניו.  ממה שלפניו בבית.

לחצוץ בו שניו.  ליטול בשר החוצץ בין שיניו. ומשלפניו לאו דוקא, דלרבי אליעזר אף מן החצר נמי מותר ליטול, דקאמר כל מה שבחצר מוכן הוא. והא דנקט משלפניו, משום רבנן דפליגי דאפילו משלפניו להדליק אין, לחצוץ לא, דסברי לא ניתנו עצים אלא להסקה.

וחכמים אומרים מגבב משלפניו ומדליק.  אבל מן החצר לא, דהואיל וקסמין דקין הן, וטורח לקוששן ולגבבן, מאתמול לאו להכי קיימי. ודקאמרת נוטל קיסם לחצוץ בו שיניו, אנן אית לן דאף משלפניו לא יטול אלא להדליק, דלא ניתנו עצים אלא להסקה. ובתרתי פליגי. והלכה כחכמים.

ואין מותר ליטול קיסם לחצוץ בו שיניו אלא מאבוס של בהמה. ולא יחתכנו ויתקננו לכך, אלא אם כן היה לח וראוי למאכל בהמה, שכל דבר הראוי למאכל בהמה, מותר לחתכו בין ביום טוב בין בשבת, ואין בהם משום תקון כלי.

 

משנה ז

אֵין מוֹצִיאִין אֶת הָאוּר

לא מִן הָעֵצִים וְלא מִן הָאֲבָנִים וְלא מִן הֶעָפָר וְלא מִן הַמַּיִם;

וְאֵין מְלַבְּנִין אֶת הָרְעָפִים לִצְלוֹת בָּהֶן.

 

וְעוֹד אָמַר רַבִּי אֱלִיעֶזֶר.

עוֹמֵד אָדָם עַל הַמֻּקְצֶה עֶרֶב שַׁבָּת בַּשְּׁבִיעִית,

וְאוֹמֵר: מִכָּאן אֲנִי אוֹכֵל לְמָחָר.

וַחֲכָמִים אוֹמְרִים: עַד שֶׁיִּרְשֹׁם וְיֹאמַר: מִכָּאן וְעַד כָּאן.

 

ברטנורא משנה ז

אין מוציאין את האור.  משום דמוליד, ודמי למלאכה, שבורא האש הזה ביום טוב.

מן העפר.  יש קרקע כשחופרין אותה מוציאה אור ממקום מחפורת שלה.

ולא מן המים.  נותנים מים בכלי זכוכית לבנה, ונותנו בחמה כשהשמש חם מאוד, והזכוכית מוציאה שלהבת, ומביאים נעורת ומגיעים בזכוכית והיא בוערת.

רעפים.  כלי חרס חלולים באמצען שמכסים בהן הגגות.

אין מלבנין.  באור  את הרעפים.  דוקא ברעפים חדשים, משום דמשוי ליה מנא בהיסק זה, שהן מתחסמין ומתחזקים על ידי האור.

ועוד אמר רבי אליעזר.  משום דתנא אחת לקולא גבי מוקצה והדר אמר אחריתי, קאמר ועוד.

עומד אדם על המוקצה הצריך הזמנה, והזמנה מועלת לו.

ערב שבת בשביעית.  שאין מעשר נוהג בה ואין מחוסר אלא הזמנה. והוא הדין במעושר ובשאר שני השבוע. אלא אורחא דמלתא נקט, דסתם מוקצה לאו מעושר הוא, דגרוגרות וצמוקים הן סתם מוקצה ואין רגילין לעשר קודם גמר מלאכה.

מכאן אני נוטל למחר.  וסגי בהכי דיש ברירה.

 

עד שירשום.  בסימן, דאין ברירה. והלכה כחכמים.