לחץ כאן לתצוגת הדפסה

חגיגה, פרק ג

חגיגה, פרק ג

 

משנה א
חֹמֶר בַּקֹּדֶשׁ מִבַּתְּרוּמָה.
שֶׁמַּטְבִּילִין כֵּלִים בְּתוֹךְ כֵּלִים לַתְּרוּמָה,
אֲבָל לא לַקֹּדֶשׁ.
אֲחוֹרַיִם וְתוֹךְ וּבֵית הַצְּבִיטָה - בַּתְּרוּמָה,
אֲבָל לא בַּקֹּדֶשׁ.
הַנּוֹשֵֹא אֶת הַמִּדְרָס - נוֹשֵֹא אֶת הַתְּרוּמָה,
אֲבָל לא אֶת הַקֹּדֶשׁ.
בִּגְדֵי אוֹכְלֵי תְרוּמָה מִדְרָס לַקֹּדֶשׁ.
לא כְּמִדַּת הַקֹּדֶשׁ מִדַּת הַתְּרוּמָה,
שֶׁבַּקֹּדֶש מַתִּיר וּמְנַגֵּב וּמַטְבִּיל וְאַחַר כָּךְ קוֹשֵׁר,
וּבַתְּרוּמָה קוֹשֵׁר וְאַחַר כָּךְ מַטְבִּיל.
 
ברטנורא משנה א
חומר בקודש. שמטבילין כלי בתוך כלי כששניהם טמאים.
אבל לא לקודש. דאמרינן כובדו של כלי הפנימי המכביד על החיצון שהוא מונח בתוכו, חוצץ בפני הטומאה. (צ"ל "בפני המים", וכן הוא ברש"י בגמרא) ואין טבילה עולה לא לזה ולא לזה.
אחוריים ותוך ובית הצביטה לתרומה. כלי הראוי להשתמש בתוכו ובאחוריו ובית צביטתו. כל תשמיש ותשמיש שבו, חשוב כלי בפני עצמו לענין תרומה, שאם נטמא זה לא נטמא זה. ובטומאות דרבנן קאמר, שאם נטמאו אחוריו במשקים טמאים, לא נטמא תוכו ולא בית צביטתו, ואם נטמא בית צביטתו, לא נטמאו אחוריו ותוכו. ופירוש "בית הצביטה" - בית אחיזה. לשון "ויצבט לה קלי". (רות ב'). ואית דגרסי בית הצביעה, לשון אצבע, שעושין לכלי בית אחיזה להכניס אצבעו בתוכו כשהוא שותה, כדי שלא יכניס ידו לתוך הכלי.
אבל לא לקודש. שאם נטמא אחד מהם בטומאות דרבנן, כולו טמא לקודש.
הנושא את המדרס. מנעל של זב.
נושא את התרומה. אם ירצה, בחבית של חרס, שאינו נוגע באוירה.
אבל לא את הקודש. משום מעשה שהיה באדם אחד שהיה נושא חבית יין של נסכים, ונפסקה לו רצועה של סנדל שהיה מדרס הזב, ונטלה בידו, ומתוך כך נפלה לאויר החבית ונטמא הקודש. באותה שעה אמרו, הנושא את המדרס לא ישא את הקודש. ולפי שמעשה שהיה בקודש היה, לפיכך לא גזרו אלא בקודש ולא בתרומה.
לא כמידת הקודש. בחציצת טבילותיו, מדת התרומה.
שבקודש. אם יש בגד טמא ובא להטבילו, אם קשור הוא מתיר את קשרו, משום דדמי לחציצה.
ומנגב. אם לח הוא מנגבו תחלה, דשמנונית שעליו הוי כחוצץ.
ובתרומה. אם ירצה קושרו ואח"כ מטביל כשהוא קשור, ואין בכך כלום.
 
משנה ב
כֵּלִים הַנִּגְמָרִין בְּטַהֲרָה -
צְרִיכִין טְבִילָה לַקֹּדֶשׁ, אֲבָל לא לַתְּרוּמָה.
הַכְּלִי מְצָרֵף מַה שֶּׁבְּתוֹכוֹ לַקֹּדֶשׁ, אֲבָל לא לַתְּרוּמָה.
הָרְבִיעִי בַּקֹּדֶשׁ פָּסוּל, וְהַשְּׁלִישִׁי בַּתְּרוּמָה.
וּבַתְּרוּמָה: אִם נִטְמֵאת אַחַת מִיָּדָיו - חֲבֶרְתָּהּ טְהוֹרָה;
וּבַקֹּדֶשׁ - מַטְבִּיל שְׁתֵּיהֶן;
שֶׁהַיָּד מְטַמָּא אֶת חֲבֶרְתָּהּ בַּקֹּדֶשׁ, אֲבָל לא בַּתְּרוּמָה.
 
ברטנורא משנה א
כלים הנגמרים בטהרה. שגמרן חבר, ונזהר בהם משבאו קרוב לגמרן שהם ראויין לקבל טומאה. אעפ"כ צריכין טבילה לקודש. חיישינן שמא נתז רוק מפי עם הארץ על הכלי בשעה שהיה החבר אוחז בו. ואע"פ שבאותה שעה עדיין לא נגמר הכלי ולא היה מקבל טומאה, שמא לאחר שנגמר והיה ראוי לקבל טומאה עדיין היה הרוק לח ומטמא, דתנן במסכת נדה: הזוב והרוק מטמאין לחים.
הכלי מצרף מה שבתוכו. היו חתיכות הרבה של אוכלין בכלי אחד, ונגע טבול יום שהוא פוסל את התרומה באחת מהן, הכלי מצרפן להיות כולן חשובים כחתיכה אחת ונפסלו כולן, דכתיב (במדבר ז' ) "כף אחת עשרה זהב", הכתוב עשאו לכל מה שבכף אחת.
אבל לא לתרומה. אלא אותה חתיכה שנגע בה היא פסולה, והשאר טהורות.
הרביעי בקודש פסול. ואינו פוסל.
אם נטמאת אחת מידיו. בטומאות דרבנן, כגון באוכלין ומשקין טמאים וכיוצא בהן, שאין מטמאין אלא ידים ולא את הגוף.
ובקודש מטביל את שתיהן. והוא שתישאר לחלוחית ביד הטמאה בשעה שנטמאה. אבל לא היה לחלוחית ביד הטמאה אין היד האחרת טמאה עד שתגע בה.
 
משנה ג
אוֹכְלִין אֹכָלִים נְגוּבִין בְּיָדַיִם מְסֹאָבוֹת בַּתְּרוּמָה,
אֲבָל לא בַּקֹּדֶשׁ.
הָאוֹנֵן וּמְחֻסַּר כִּפּוּרִים צְרִיכִין טְבִילָה לַקֹּדֶשׁ,
אֲבָל לא לַתְּרוּמָה.
 
ברטנורא משנה ג
אוכלין אוכלים נגובים בידים מסואבות בתרומה. הכי קאמר: אוכלין אוכלים של חולין נגובין, בידים מסואבות עם התרומה, אבל לא עם הקודש. מי שתחב לו חבירו אוכלין של קודש בפיו בידים טהורות, וזה האוכל ידיו מסואבות, או שתחב הוא עצמו אוכלין של קודש בפיו ע"י כוש או כרכר, ובקש לאכול צנון או בצל של חולין עמהן, שאין ידים מסואבות השניות לטומאה מטמאות את החולין, אפ"ה גזור רבנן שלא יאכלם עם הקודש, שמא יגע בידיו מסואבות באוכלין של קודש שבפיו. ולענין תרומה, אע"פ שהידים המסואבות פוסלות, לא עשו מעלה זו, אלא אמרינן זהיר ולא נגע. ולהכי נקט נגובים, שאילו היה עכשיו משקין עליהם, היו המשקין נעשים ראשונים מחמת הידים ועושין את החולין שניים, וכשנוגעין בתרומה שבפיו פוסלים אותה.
האונן. שלא נטמא במתו.
ומחוסר כפורים. שטבל והעריב שמשו ולא הביא קרבנותיו.
צריכין טבילה. לאחר שיביא קרבנו אם רצה לאכול קודש. כיון דעד האידנא היו אסורים בקודש, אצרכינהו רבנן טבילה. ומחוסר כיפורים פוסל את הקודש בנגיעה. והאונן אע"פ שאסור לאכול, אינו פוסל בנגיעה.
אבל לא בתרומה. דמחוסר כפורים ואונן מותרים בתרומה. ואע"ג דאונן אסור במעשר שני, מותר הוא בתרומה, דמרבינן ליה מ"וכל זר לא יאכל קודש" (ויקרא כ"ב), זרות אמרתי לך, ולא אנינות.
 
משנה ד
חֹמֶר בַּתְּרוּמָה,
שֶׁבִּיהוּדָה נֶאֱמָנִים עַל טַהֲרַת יַיִן וָשֶׁמֶן כָּל יְמוֹת הַשָּׁנָה,
וּבְשָׁעַת הַגִּתּוֹת וְהַבַּדִּים אַף עַל הַתְּרוּמָה.
עָבְרוּ הַגִּתּוֹת וְהַבַּדִּים, וְהֵבִיאוּ לוֹ חָבִית שֶׁל יַיִן שֶׁל תְּרוּמָה -
לא יְקַבְּלֶנָּה מִמֶּנּוּ;
אֲבָל מַנִּיחָהּ לְגַת הַבָּאָה.
וְאִם אָמַר לוֹ: הִפְרַשְׁתִּי לְתוֹכָהּ רְבִיעִית קֹדֶשׁ -
נֶאֱמָן.
כַּדֵּי יַיִן וְכַדֵּי שֶׁמֶן הַמְדֻמָּעוֹת -
נֶאֱמָנִין עֲלֵיהֶם בְּשָׁעַת הַגִּתּוֹת וְהַבַּדִּים,
וְקֹדֶם לַגִּתּוֹת שִׁבְעִים יוֹם.
 
ברטנורא משנה ד
שביהודה נאמנין וכו'. להכי נקט ביהודה, לפי שרצועה של ארץ כותיים היתה מפסקת בין גליל ליהודה, וירושלים ארץ יהודה היתה, ולא היה אפשר להביא קודש מארץ הגליל ליהודה, לפי שגזרו טומאה על ארץ העמים, ואפילו של חברים שבגליל לא היה אפשר להביאו לנסכים.
נאמנין על טהרת יין ושמן כל ימות השנה. עם הארץ שאמר יין זה טהור והוא לנסכים, שמן זה טהור והוא למנחות, נאמן לעולם, דמשום חומרא דקודש מזדהר ולא משקר. אבל אם אמר יין ושמן אלו טהורים והן לתרומה, אינו נאמן, שאין אסור טומאת תרומה חמור בעיני עמי הארץ וחיישינן דלמא משקרי בה.
ובשעת הגתות והבדים. בעת הבציר ובעת שעוצרים הזיתים בבד, נאמנין אף על התרומה, לפי שכל בני אדם מטהרים את כליהם בעת עשיית היין והשמן כדי להפריש התרומה בטהרה.
עברו הגתות וכו'. לאחר שעבר זמן הבציר או זמן עצירת הזיתים בבית הבד, והביא עם הארץ חבית של יין או של שמן של תרומה לכהן חבר ואומר שהיא טהורה. לא יקבלנה ממנו בחזקת טהורה, דלאחר הגיתות והבדים אינו נאמן.
אבל מניחה לגת הבאה. עם הארץ שיודע שלאחר הגתות והבדים אינו נאמן, מניח חבית זו לגת הבאה ואז נותנה לכהן, דבאותה שעה הוא נאמן עליה.
רביעית. הלוג יין לנסכים נאמן על כל החבית. דמגו דמהימן אקודש מהימן נמי אתרומה.
כדי יין וכדי שמן המדומעות. המטהר את טבלו לנסכים, והשתא איכא חולין ותרומה וקודש מעורבין ומדומעין זה בזה, ובא לומר גם על הכדים שהן טהורים, אע"ג דעם הארץ אינו נאמן על הכדים אפילו בשעת הגתות, האידנא מהמנינן ליה על הכדים, אפילו קודם שעת הגתות, שבעים יום, דמגו דמהימן אקודש מהימן נמי אתרומה ואכדים. דגנאי הוא לקודש שיהיו הכדים שעירוהו מהם בחזקת טומאה והוא קרב. ושבעים יום דנקט, משום דאורחא דעלמא הוא להזמין את הכלים ולטהרם שבע יום קודם הגתות.
 
משנה ה
מִן הַמּוֹדִיעִית וְלִפְנִים - נֶאֱמָנִין עַל כְּלֵי חֶרֶס;
מִן הַמּוֹדִיעִית וְלַחוּץ - אֵין נֶאֱמָנִים.
כֵּיצַד?
הַקַּדָּר שֶׁהוּא מוֹכֵר הַקְּדֵרוֹת,
נִכְנַס לִפְנִים מִן הַמּוֹדִיעִית,
הוּא הַקַּדָּר וְהֵן הַקְּדֵרוֹת וְהֵן הַלּוֹקְחִים - נֶאֱמָן.
יָצָא - אֵינוֹ נֶאֱמָן.
 
ברטנורא משנה ה
מן המודיעית ולפנים. מודיעית כרך רחוק מירושלים חמשה עשר מיל. ממנו ולפנים, לצד ירושלים, נאמנים קדרים עמי הארץ ליקח מהן כלי חרס הדקים, כגון כוסות קדרות וקיתונות. לפי שאי אפשר בלא הם. ובירושלים אין עושין כבשונות מפני העשן, לא לסיד ולא לקדרות, לפיכך האמינום ולא גזרו עליהם, שאין גוזרים גזירה על הצבור שאין יכולין לעמוד בה.
הוא הקדר. מי שהביאן מחוץ למודיעית, לו בלבד האמינו, לפי שאי אפשר שלא להאמינו, אבל אם מסרם ליד קדר אחר עם הארץ היושב במודיעית או לפנים, לא האמינוהו.
והן הקדרות. על אותן קדרות שהביא הוא נאמן. ואינו נאמן לצרף עמהם קדרות של קדר אחר שיושב במודיעית או לפנים.
והן הלוקחין. חברים שראוהו שהביאם, נאמן הקדר אצלם. ולא אצל לוקחים אחרים.
יצא. מן המודיעית לשוב לאחוריו, אינו נאמן.
 
משנה ו
הַגַּבָּאִין שֶׁנִּכְנְסוּ לְתוֹךְ הַבַּיִת,
וְכֵן הַגַּנָּבִים שֶׁהֶחֱזִירוּ אֶת הַכֵּלִים -
נֶאֱמָנִין לוֹמַר: לא נָגַעְנוּ.
וּבִירוּשָׁלַיִם נֶאֱמָנִין עַל הַקֹּדֶשׁ,
וּבְשָׁעַת הָרֶגֶל אַף עַל הַתְּרוּמָה.
 
ברטנורא משנה ו
הגבאים. ישראל שהן גבאים למלכי אומות העולם, לגבות מישראל מסים וארנוניות. ונכנסו לתוך הבית לעבוט עבוטו.
וכן הגנבים. שגנבו כלי חרס והחזירום.
נאמנים לומר לא נגענו. לתוכו. והוא שהחזירום מחמת תשובה שעשו מעצמם, לא מחמת יראה.
ובירושלים נאמנים על הקודש. נאמנים על כל כלי חרס בין גדולים בין קטנים, לומר שהן טהורין לקודש, לפי שאין עושין כבשונות בירושלים, לפיכך האמינום ולא גזרו עליהם.
ובשעת הרגל אף על התרומה. דאמר קרא (שופטים כ' י"א) "ויאסף כל איש ישראל אל העיר כאיש אחד חברים", הכתוב קראם בשעת אסיפה כולם חברים, ורגל שעת אסיפה היא.
 
משנה ז
הַפּוֹתֵחַ אֶת חָבִיתוֹ וְהַמַּתְחִיל בְּעִסָּתוֹ, עַל גַּב הָרֶגֶל -
רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר: יִגְמֹר.
וַחֲכָמִים אוֹמְרִים: לא יִגְמֹר.
מִשֶּׁעָבַר הָרֶגֶל הָיוּ מַעֲבִירִין עַל טַהֲרַת הָעֲזָרָה.
עָבַר הָרֶגֶל בְּיוֹם שִׁשִּׁי, לא הָיוּ מַעֲבִירִין,
מִפְּנֵי כְּבוֹד הַשַּׁבָּת.
רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר: אַף לא בְּיוֹם חֲמִישִׁי, שֶׁאֵין הַכֹּהֲנִים פְּנוּיִין.
 
ברטנורא משנה ז
הפותח את חביתו. חבר שפתח חביתו למכור יין בירושלים ברגל, ומשמשו בו עמי הארץ.
לא יגמור. לאחר הרגל. שאע"פ שבשעת הרגל הן טהורין, לא שטהרתן טהרה עולמית, אלא שבשעת הרגל הכל חברים, אבל לאחר הרגל טמא מגען למפרע, כדאמרינן במתניתין "לאחר הרגל מטבילין כלי העזרה, מפני שנגעו בהן עמי הארץ ברגל". ורבי יהודה דאמר "יגמור", סבר אם אתה אומר לא יגמור אף הוא לא יתחיל, ואין מזון מצוי לעולי רגלים. ואין הלכה כרבי יהודה.
מעבירין על טהרת העזרה. מעבירין את הכלים ממקומן להטבילן ולטהר את העזרה מטומאת עמי הארץ שנגעו בהן ברגל.
מפני כבוד השבת. שהיו הכהנים צריכין להתעסק בצרכי שבת איש בביתו.
אף לא ליום ה'. אף אם עבר הרגל ליום ה', אין מטבילין אותן עד לאחר השבת. לפי שאין הכהנים פנויין ליום מוצאי יום טוב להטבילן, שטרודין להוציא את הדשן שעל התפוח באמצע המזבח, שקבצו שם כל ימות הרגל כל דשן של המערכה. ואין הלכה כרבי יהודה.
 
משנה ח
כֵּיצַד מַעֲבִירִים עַל טַהֲרַת הָעֲזָרָה?
מַטְבִּילִין אֶת הַכֵּלִים שֶׁהָיוּ בַּמִּקְדָּשׁ,
וְאוֹמְרִין לָהֶם.
הִזָּהֲרוּ שֶׁלֹּא תִּגְּעוּ בַּשֻּׁלְחָן (וּבַמְּנוֹרָה) וּתְטַמְּאוּהוּ.
כָּל הַכֵּלִים שֶׁהָיוּ בַּמִּקְדָּשׁ, יֵשׁ לָהֶם שְׁנִיִּים וּשְׁלִישִׁים,
שֶׁאִם נִטְמְאוּ הָרִאשׁוֹנִים יָבִיאוּ שְׁנִיִּים תַּחְתֵּיהֶן.
כָּל הַכֵּלִים שֶׁהָיוּ בַּמִּקְדָּשׁ טְעוּנִין טְבִילָה,
חוּץ מִמִּזְבַּח הַזָּהָב וּמִזְבַּח הַנְּחֹשֶׁת,
מִפְּנֵי שֶׁהֵן כַּקַּרְקַע; דִּבְרֵי רַבִּי אֱלִיעֶזֶר.
וַחֲכָמִים אוֹמְרִים: מִפְּנֵי שֶׁהֵן מְצֻפִּין.
 
ברטנורא משנה ח
ואומרין להם. לעמי הארץ ברגל. היזהרו שלא תגעו בשלחן. לפי שלא יוכלו להטבילו לאחר הרגל, שאי אפשר לסלקו ממקומו דכתיב ביה (שמות כ"ח) "לחם פנים לפני תמיד".
טעונים טבילה. מפני טומאת הרגל.
חוץ ממזבח הזהב ומזבח הנחושת מפני שהן כקרקע. מזבח הנחושת שהתורה קראתו "מזבח אדמה". ומזבח הזהב כתיב (במדבר ג') "המנורה והמזבחות", אתקש מזבחות זה לזה. ושלחן הא אמרן דלא נגעו בו.
מפני שהן מצופין. הכי קאמר,
וחכמים מטמאין ואומרין שצריכין טבילה גם הם מפני שהן מצופין,
דאי לא הוו מצופין יש לטהרן משום כלי עץ העשויין לנחת.
פירוש אחר: וחכמים אומרים דטעמא דאין צריכין טבילה לפי שהם מצופין זהב ונחשת, וצפויין בטיל לגביהן, והוו ככלי עץ העשויין לנחת שאינן מטמאין. ולא פליגי על רבי אליעזר אלא בטעמא דמלתא בלבד. כך פירש הרמב"ם בהלכות מטמאי משכב ומושב.
 
סליק מסכת חגיגה
הדרן עלך סדר מועד