לחץ כאן לתצוגת הדפסה

עירובין, פרק א

עירובין, פרק א

 משנה א

מָבוֹי שֶׁהוּא גָּבוֹהַּ לְמַעְלָה מֵעֶשְֹרִים אַמָּה - יְמַעֵט.

רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר: אֵינוֹ צָרִיךְ.

וְהָרָחָב מֵעֶשֶֹר אַמּוֹת - יְמַעֵט;

וְאִם יֶשׁ לוֹ צוּרַת הַפֶּתַח,

אַף עַל פִּי שֶׁהוּא רָחָב מֵעֶשֶֹר אַמּוֹת -

אֵין צָרִיךְ לְמַעֵט.

 

ברטנורא משנה א 

מבוי.   שאינו רחב שש עשרה אמה, אעפ"י שהוא פתוח משני ראשיו לרשות הרבים, אי נמי רחב שש עשרה אמה ואינו מפולש, אלא ראשו אחד פתוח לרשות הרבים וראשו אחד סתום. ומן התורה שרי לטלטולי ביה בלא שום תקון, ורבנן הוא דגזור עליה דלמא אתי לטלטולי ברשות הרבים גמור, ושריוה בתקנתא דלחי או קורה דתיהוי ליה הכירא. ואם הניח את הקורה למעלה מעשרים אמה ימעט, כלומר ישפיל את הקורה עד שתהיה למטה מעשרים, דלמעלה מעשרים לא שלטא בה עינא. ואם יש בקורה [זו] אמלתרא, פירוש ציורים ופיתוחים, אפילו למעלה מעשרים אמה אין צריך למעט, שעל ידי אותם הציורים שלטא בה עינא.

רבי יהודה אומר אין צריך.  דטעמא דקורה לאו משום הכירא, אלא משום מחיצה, דאמרינן פי תקרה יורד וסותם, וכיון שכן הוא, מה לי בתוך עשרים מה לי למעלה מעשרים. ואין הלכה כרבי יהודה.

והרחב מעשר אמות ימעט.  דטפי מעשר אמות לא מקרי פתח אלא פרצה, ואנן פתח בעינן, הלכך ימעט רוחב כניסתו ויעמידנו על עשר או על פחות.

ואם יש לו צורת פתח.  בכל מקום שאמרו חכמים 'צורת פתח' הוא אפילו קנה מכאן וקנה מכאן גבוהים עשרה טפחים או יותר, וקנה על גביהן, ואע"פ שאינו נוגע בהן, ואע"פ שגבוה מהן יותר משלושה טפחים.

וכל האמות השנויות במשנה זו ובכל עירובין וסוכה וכלאים, הם אמה בת ששה טפחים, וכל טפח ארבע אצבעות בגודל. אלא שפעמים צריך למדוד בטפח עצב, כלומר שלא ישים ריוח באצבעות הגודל בין זו לזו אלא יהיו מצומצמות ונוגעות זו בזו, ופעמים צריך ליתן ריוח בין גודל לגודל שלא יהיו נוגעים זה בזה, וזהו הנקרא טפח שוחק. כיצד? בזמן שהמדידה בטפח עצב היא לחומרא, כגון מבוי שהוא גבוה מעשרים אמה ימעט, וסוכה שהיא גבוהה מעשרים אמה פסולה, מודדים בטפח עצב. ובזמן שהמדידה בטפח שוחק הוא לחומרא, כגון מבוי אין גבהו פחות מעשרה טפחים, סוכה אין גבהה פחות מעשרה טפחים, מודדין בטפח שוחק, וכן לעולם.

 

משנה ב

הֶכְשֵׁר מָבוֹי -

בֵּית שַׁמַּאי אוֹמְרִים: לֶחִי וְקוֹרָה;

וּבֵית הִלֵּל אוֹמְרִים: לֶחִי אוֹ קוֹרָה;

רַבִּי אֱלִיעֶזֶר אוֹמֵר: לְחָיַיִן.

מִשּׁוּם רַבִּי יִשְׁמָעֵאל אָמַר תַּלְמִיד אֶחָד לִפְנֵי רַבִּי עֲקִיבָא.

לא נֶחְלְקוּ בֵּית שַׁמַּאי וּבֵית הִלֵּל,

עַל מָבוֹי שֶׁהוּא פָּחוֹת מֵאַרְבַּע אַמּוֹת,

שֶׁהוּא אוֹ בְּלֶחִי אוֹ בְּקוֹרָה;

 

עַל מַה נֶּחֱלָקוּ?

עַל רָחָב מֵאַרְבַּע אַמּוֹת וְעַד עֶשֶֹר,

שֶׁבֵּית שַׁמַּאי אוֹמְרִים: לֶחִי וְקוֹרָה;

וּבֵית הִלֵּל אוֹמְרִים: אוֹ לֶחִי אוֹ קוֹרָה.

אָמַר רַבִּי עֲקִיבָא: עַל זֶה וְעַל זֶה נֶחֱלָקוּ.

 

ברטנורא משנה ב 

הכשר מבוי.  הכנתו והזמנתו של מבוי לטלטל בתוכו על ידי שתופי מבואות.

בית שמאי אומרים לחי וקורה.  שניהן צריך, דסבירא להו מן התורה ארבע מחיצות שלימות בעינן, ואתאי הלכה למשה מסיני ואוקימתא לרביעית אלחי וקורה.

ובית הלל אומרים או לחי או קורה.  דמן התורה שלוש מחיצות [שלימות] בעינן, ותו לא. ואתאי הלכה למשה מסיני להוסיף הרביעית, או בלחי משהו או בקורה להיכר מחיצה.

 

ומבוי דאיירי ביה הכא, הוא מבוי סתום משלוש רוחותיו ורוח רביעית פתוחה לרשות הרבים, וארכו יותר על רחבו. דאי ארכו כרחבו, הוי כחצר שנפרצה הפתוחה לרשות הרבים, וצריך פס ארבעה ומשהו או שני פסין של כל שהן.

וכן חצר שנפרצה לרשות הרבים וארכה יותר על רחבה, נדונה כמבוי, וניתרת בלחי או קורה.

ומבוי שהוכשר בלחי חלוק ממבוי שהוכשר בקורה, דאילו מבוי שהוכשר בלחי הוי כאילו יש לו ארבע מחיצות והזורק מרשות הרבים לתוכו חייב; ומבוי שהוכשר בקורה אע"פ שמותר לטלטל בתוכו על ידי שתוף, לא הוי כרשות היחיד גמור, והזורק מרשות הרבים לתוכו פטור, דקיי"ל קורה משום הכירא, ולחי משום מחיצה.

 

רבי אליעזר אומר לחיים.  כבית שמאי סבירא ליה ובעי לחי מכאן ומכאן. ואין הלכה כרבי אליעזר.

אמר תלמיד אחד.  הוא רבי מאיר.

שהוא פחות מארבע אמות.  רוחב פתחו.

אמר רבי עקיבא על זה ועל זה נחלקו.  ותנא קמא נמי הכי קאמר, דלא מפליג בין רחב לקצר. ומפרש תלמודא דאיכא בינייהו מבוי שיש ברוחב פתחו פחות מארבעה טפחים, דחד מינייהו סבר אין צריך לא לחי ולא קורה, ואידך סבר צריך לחי או קורה, ולא הוברר מתוך דבריהם הי מינייהו סבר צריך והי מינייהו סבר אין צריך.

 

משנה ג

הַקּוֹרָה שֶׁאָמְרוּ,

רְחָבָה כְּדֵי לְקַבֵּל אָרִיחַ,

וְאָרִיחַ חֲצִי לְבֵנָה שֶׁל שְׁלשָׁה טְפָחִים;

דַּיָּהּ לַקּוֹרָה שֶׁתְּהֵא רְחָבָה טֶפַח,

כְּדֵי לְקַבֵּל אָרִיחַ לְאָרְכּוֹ.

 

ברטנורא משנה ג 

רחבה כדי לקבל אריח.  שתהא ראויה לבנות עליה בנין לקביעות.

והאריח חצי לבנה של שלושה טפחים.  נמצא אריח טפח ומחצה רוחב.

דיה לקורה ברוחב טפח.  הכי קאמר, כיון שהקורה רחבה טפח, אותו חצי טפח הנותר, שהאריח רחב טפח ומחצה, יכול למרח בטיט אצבע מכאן ואצבע מכאן, ועל ידי כן תהיה רחבה לקבל אריח, והכי מפרש לה בגמרא.

 

משנה ד

רְחָבָה כְּדֵי לְקַבֵּל אָרִיחַ, וּבְרִיאָה כְּדֵי לְקַבֵּל אָרִיחַ.

רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר: רְחָבָה אַף עַל פִּי שֶׁאֵינָהּ בְּרִיאָה.

 

ברטנורא משנה ד 

בריאה לקבל אריח. חזקה לסבול כובד האריח שלא תשבר. וכן הלכה.

 

משנה ה

הָיְתָה שֶׁל קַשׁ אוֹ שֶׁל קָנִים,

רוֹאִין אוֹתָהּ כְּאִלּוּ הִיא שֶׁל מַתֶּכֶת;

עֲקֻמָּה - רוֹאִין אוֹתָהּ כְּאִלּוּ הִיא פְּשׁוּטָה;

עֲגֻלָּה - רוֹאִין אוֹתָהּ כְּאִלּוּ הִיא מְרֻבַּעַת.

כָּל שֶׁיֵּשׁ בְּהֶקֵּפוֹ שְׁלשָׁה טְפָחִים, יֶשׁ בּוֹ רֹחַב טֶפַח.

 

ברטנורא משנה ה 

היתה של קש ושל קנים כו'.  רבי יהודה קאמר לה, ולית הלכתא כוותיה.

עקומה.  שאין אריח יכול לנוח עליה, וכן עגולה אין אריח נח בה.

אם יש בהקיפה.  כלומר: ואיזו היא מידת העגולה להכשיר, כל שיש בהקיפה שלושה טפחים, שצריכה חוט שלושה טפחים להקיפה סביב, בידוע שיש בה רוחב טפח אם תחלק.

שכן מצינו בים שעשה שלמה (ד"ה ב' ד') "עשר באמה משפתו אל שפתו, עגול סביב, וקו שלושים באמה יסוב אותו סביב", אלמא לכל אמה רוחב בעגול, איכא שלוש אמות היקף.

 

משנה ו

לְחָיַיִן שֶׁאָמְרוּ,

גָּבְהָן עֲשָֹרָה טְפָחִים,

וְרָחְבָּן וְעָבְיָן כָּל שֶׁהוּא.

רַבִּי יוֹסֵי אוֹמֵר: רָחְבָּן שְׁלשָׁה טְפָחִים.

 

ברטנורא משנה ו 

לחיים שאמרו.  לחיים שנחלקו בה רבי אליעזר וחכמים, דלרבי אליעזר תרתי בעינן ולרבנן חדא, זהו שיעורן.

גבהן עשרה טפחים.  כשיעור גובה המבוי דאין גבהו פחות מעשרה טפחים. ואפילו היה המבוי גבוה הרבה דיו בלחי גבוה עשרה טפחים.

ורבי יוסי אומר רחבן שלושה.  דבעי דבר חשוב במחיצה. ואין הלכה כרבי יוסי.

 

משנה ז

בַּכֹּל עוֹשִֹין לְחָיַיִן,

אֲפִלּוּ בְּדָבָר שֶׁיֶּשׁ בּוֹ רוּחַ חַיִּים;

וְרַבִּי יוֹסֵי - אוֹסֵר.

וּמְטַמֵּא מִשּׁוּם גּוֹלֵל,

וְרַבִּי מֵאִיר - מְטַהֵר.

וְכוֹתְבִין עָלָיו גִּטֵּי נָשִׁים,

וְרַבִּי יוֹסֵי הַגְּלִילִי - פּוֹסֵל.

 

ברטנורא משנה ז 

רבי יוסי אוסר. דחיישינן שמא תמות, ולא הוי גבוהה עשרה, ולא יהיב אדעתיה וסמיך עלה.

ומטמא משום גולל.  אם עשאן גולל לקבר, מטמא לעולם אם נגע בו אדם וכלים כאהל המת, אפילו ניטל משם דכתיב (במדבר יט) "וכל אשר יגע על פני השדה", ודרשינן לרבות גולל ודופק.

גולל הוא כסוי הקבר.

ורבי מאיר מטהר.  טעמא דרבי מאיר משום דקסבר כל מחיצה העומדת ברוח חיים אינה מחיצה. ואינה הלכה.

ורבי יוסי הגלילי פוסל.  דכתיב (דברים כד) וכתב לה ספר, מה ספר אין בו רוח חיים אף כל שאין בו רוח חיים. ורבנן: אי כתיב "וכתב לה בספר", כדקאמרת, השתא דכתיב "וכתב לה ספר", לסיפור דברים הוא דאתא. והלכה כתנא קמא.

[ואם כתב] לה גט בקרן של פרה ונתן לה את הפרה, דהשתא אינו צריך קציצה לאחר שנכתב, כשר. אבל אם לא נתן לה את הפרה אלא את הקרן, כיון שצריך קציצה, לא מגרשה ביה.

 

משנה ח

שְׁיָרָא שֶׁחָנְתָה בַּבִּקְעָה וְהִקִּיפוּהָ בִּכְלֵי בְהֵמָה -

מְטַלְטְלִין בְּתוֹכָהּ,

וּבִלְבַד שֶׁיְּהֵא גָּדֵר גָּבוֹהַּ עֲשָֹרָה טְפָחִים,

וְלא יִהְיוּ פְּרָצוֹת יְתֵרוֹת עַל הַבִּנְיָן.

כָּל פִּרְצָה שֶׁהִיא כְּעֶשֶֹר אַמּוֹת מֻתֶּרֶת,

מִפְּנֵי שֶׁהִיא כַּפֶּתַח;

יָתֵר מִכָּאן - אָסוּר.

 

ברטנורא משנה ח

ולא יהיה פרצות יתרות על הבנין.  ואפילו הן פרצות קטנות פחותות מעשר, אם הפרוץ מרובה על העומד אינה מחיצה, ואף כנגד העומד אסור.

כל פרצה שהיא כעשר אמות מותרת.  ובלבד שיהא העומד רב עליה. אי נמי פרוץ כעומד, הוי מחיצה ואף כנגד הפרוץ מותר.

יתר מכאן אסור.  אפילו פרצה אחת יותר מעשר אוסרת כל ההיקף, ואפילו העומד מרובה, דלא עבדי אינשי פתח יותר מעשר והוי פרצה. ודוקא דאין לה צורת פתח, אבל אית לה צורת פתח אפילו יותר מעשר הוי פתח.

 

משנה ט

מַקִּיפִין שְׁלשָׁה חֲבָלִים זֶה לְמַעְלָה מִזֶּה וְזֶה לְמַעְלָה מִזֶּה,

וּבִלְבַד שֶׁלֹּא יְהֵא בֵּין חֶבֶל לַחֲבֵרוֹ שְׁלשָׁה טְפָחִים.

שִׁעוּר חֲבָלִים וְעָבְיָן יָתֵר עַל טֶפַח,

כְּדֵי שֶׁיְּהֵא הַכֹּל עֲשָֹרָה טְפָחִים.

 

ברטנורא משנה ט 

מקיפין שלושה חבלים.  אשיירא שחנתה בבקעה קאי.

זה למעלה מזה.  על גבי יתדות סביב, מן החבל התחתון לקרקע פחות משלוש, והרי כאילו כולו עומד דכל פחות משלוש כלבוד דמי, וממנו לאמצעי פחות משלושה, הרי עומד ששה טפחים פחות שני משהויין בשני האוירין, ומאמצעי לעליון פחות משלושה הרי תשעה טפחים עומד בשלושה האוירין פחות שלושה משהויין.

שיעור עובי החבלים יותר על טפח. שלושה משהויין, כדי שיהא בין הכל עשרה טפחים.

 

משנה י

מַקִּיפִין בְּקָנִים,

וּבִלְבַד שֶׁלֹּא יְהֵא בֵּין קָנֶה לַחֲבֵרוֹ שְׁלשָׁה טְפָחִים;

בַּשְּׁיָרָא דִּבְּרוּ; דִּבְרֵי רַבִּי יְהוּדָה.

וַחֲכָמִים אוֹמְרִים: לא דִּבְּרוּ בַּשְּׁיָרָא אֶלָּא בַּהוֹוֶה.

כָּל מְחִצָּה שֶׁאֵינָהּ שֶׁל שֶׁתִי וְשֶׁל עֵרֶב -

אֵינָהּ מְחִצָּה; דִּבְרֵי רַבִּי יוֹסֵי בַּר רַבִּי יְהוּדָה.

וַחֲכָמִים אוֹמְרִים: אֶחָד מִשְּׁנֵי דְבָרִים.

אַרְבָּעָה דְּבָרִים פָּטְרוּ בַּמַּחֲנֶה.

מְבִיאִין עֵצִים מִכָּל מָקוֹם,

וּפְטוּרִים מֵרְחִיצַת יָדַיִם, וּמִדְּמַאי, וּמִלְּעָרֵב.

 

ברטנורא משנה י 

מקיפים בקנים נעוצים ועומדים. וזו היא מחיצת שתי, אבל של חבלים הויא מחיצה של עירב.

בשיירא דברו.  הקילו אצלן, שאין צריכים אלא או שתי כגון, קנים או ערב כגון חבלים, אבל ליחיד לא הקילו אלא עד שיהיה בה שתי וערב. ושלושה בני אדם הרי הן כשיירא.

כל מחיצה שאינה של שתי ושל ערב כו'.  רבי יוסי ב"ר יהודה פליג עליה דאבוה, וקאמר אפילו לשיירא בעי שתי וערב.

אחד משני דברים.  או שתי או ערב. ואיכא בין רבנן קמאי לרבנן בתראי, דרבנן קמאי לא שרו ליחיד אלא דומיא דשיירא בדרך, הואיל ואינו יכול לעשות מחיצה ראויה, ולא בישוב. ורבנן בתראי אמרי אחד משני דברים בין ליחיד בין לרבים בין בדרך בין בישוב, והלכתא כותייהו.

אלא שאדם אחד או שנים ששבתו במדבר אין יכולים לעשות מחיצה גדולה יותר מבית סאתים, שהוא מאה אמה אורך על חמשים רוחב כחצר המשכן, ושלושה בני אדם או יותר הן שיירא, ויכולים לעשות מחיצה גדולה ואפילו כמה מילין כפי מה שצריך להם ולכלי תשמישם ולבהמתם, ובלבד שלא ישאר מקום פנוי בתוך המחיצה יותר מבית סאתים.

פטרו במחנה.  ליוצאים למלחמה ואפילו למלחמת הרשות.

מביאין עצים.  ואין חוששים משום גזל, ואפילו כרתו אותם בעליהם ועשאום חבילות.

ופטורים מרחיצת ידים שלפני הסעודה, אבל במים שלאחר הסעודה חייבים. הואיל ונתקנו מחמת הסכנה של מלח סדומית המסמא את העינים, חמירא סכנתא מאיסורא.

ומדמאי.  שאין צריכין להפריש תרומת מעשר של דמאי, כגון אם לקחו תבואה מעם הארץ.

ומלערב. עירובי חצרות, כגון מאהל לאהל במחנה מוקף מחיצות. אבל עירובי תחומין צריכין לערב.