לחץ כאן לתצוגת הדפסה

עירובין, פרק ד

עירובין, פרק ד

משנה א

מִי שֶׁהוֹצִיאוּהוּ גּוֹיִם אוֹ רוּחַ רָעָה -

אֵין לוֹ אֶלָּא אַרְבַּע אַמּוֹת.

הֶחֱזִירוּהוּ - כְּאִלּוּ לא יָצָא.

 

הוֹלִיכוּהוּ לְעִיר אַחֶרֶת, נְתָנוּהוּ בְּדִיר אוֹ בְּסַהַר -

רַבָּן גַּמְלִיאֵל וְרַבִּי אֶלְעָזָר בֶּן עֲזַרְיָה אוֹמְרִים.

מְהַלֵּךְ אֶת כֻּלָּהּ.

רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ וְרַבִּי עֲקִיבָא אוֹמְרִים.

אֵין לוֹ אֶלָּא אַרְבַּע אַמּוֹת.

 

מַעֲשֶֹה שֶׁבָּאוּ מִפְּרַנְדִּיסִין וְהִפְלִיגָה סְפִינָתָם בַּיָּם,

רַבָּן גַּמְלִיאֵל וְרַבִּי אֶלְעָזָר בֶּן עֲזַרְיָה הִלְּכוּ אֶת כֻּלָּהּ;

רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ וְרַבִּי עֲקִיבָא לא זָזוּ מֵאַרְבַּע אַמּוֹת,

שֶׁרָצוּ לְהַחְמִיר עַל עַצְמָן.

 

ברטנורא משנה א 

מי  שהוציאוהו גויים.  לאנסו חוץ לתחום.

או רוח רעה.  שנכנס בו שד ונטרפה דעתו, ויצא חוץ לתחום, וחזר ונשתפה והרי הוא חוץ לתחום.

החזירוהו לתוך התחום כאילו לא יצא.  והרי כל העיר לו כארבע אמות כאשר בתחלה, וחוצה לה אלפים אמה לכל רוח. ודוקא כשהוציאוהו והחזירוהו בעל כרחו. אבל יצא לדעתו, אע"פ שהחזירוהו בעל כרחו, או הוציאוהו בעל כרחו וחזר לדעתו - אין לו אלא ארבע אמות.

הוליכוהו לעיר אחרת.  והרי היא מוקפת מחיצות, או שנתנוהו בדיר או בסהר שהן מוקפין והקיפן גדול.

מהלך את כולה. דהואיל ומוקפת מחיצות, הרי היא כארבע אמות.

רבי יהושע ורבי עקיבא אומרים: אין לו אלא ארבע אמות.  דכיון דלא שבת באויר מחיצות מבעוד יום לא מהני ליה מחיצות.

ורבותי פירשו משום דגזרי דיר וסהר אטו בקעה שאין לה מחיצות, ובבקעה כולי עלמא מודו, דאין לו אלא ארבע אמות.

מפרנדסין.  שם מקום.

והפליגה.  כשהיא מתרחקת משפת הים ונכנסת באמצעו קרי "הפלגה", לשון "פלגי מים" (תהלים א).

הלכו את כולה.  היו מהלכין בכל הספינה. ואע"פ שהספינה הלכה בשבת ויצאו חוץ לתחום, הוי כמי שיצא חוץ לתחום וניתן בדיר או בסהר, שהספינה מוקפת מחיצות.

שרצו להחמיר על עצמן.  דלדידהו נמי דגזרי דיר וסהר אטו בקעה, בספינה כל זמן שהיא מהלכת היה מותר להלך את כולה. ועוד שהרי שבתו באויר מחיצות מבעוד יום, אלא שרצו להחמיר.

והלכה כרבי גמליאל וכרבי אלעזר בן עזריה.

 

משנה ב

פַּעַם אַחַת לא נִכְנְסוּ לַנָּמָל עַד שֶׁחָשֵׁכָה.

אָמְרוּ לוֹ לְרַבָּן גַּמְלִיאֵל: מָה אָנוּ לֵירֵד?

אָמַר לָהֶן: מֻתָּרִים אַתֶּם,

שֶׁכְּבָר הָיִיתִי מִסְתַּכֵּל,

וְהָיִינוּ בְּתוֹךְ הַתְּחוּם עַד שֶׁלֹּא חָשֵׁכָה.

 

ברטנורא משנה ב 

לנמל.  מקום שהספינות חונות כשיוצאות מן הים אל שפתו.

מה אנו לירד.  מן הספינה לתוך העיר, כלום באנו מחוץ לתחום משחשיכה. והאי נמל לאו מוקף מחיצות הוה. דאי הוה מוקף מחיצות, הא קאמר רבן גמליאל לעיל בנתנוהו בדיר או בסהר דמהלך את כולה.

שכבר הייתי מסתכל.  בשפופרת של קנה חלול שהיתה מתוקנת למידת צפיית אלפים אמה.

 

משנה ג

מִי שֶׁיָּצָא בִּרְשׁוּת,

וְאָמְרוּ לוֹ: כְּבָר נַעֲשָֹה מַעֲשֶֹה -

יֶשׁ לוֹ אַלְפַּיִם אַמָּה לְכָל רוּחַ;

אִם הָיָה בְּתוֹךְ הַתְּחוּם - כְּאִלּוּ לא יָצָא,

שֶׁכָּל הַיּוֹצְאִים לְהַצִּיל חוֹזְרִין לִמְקוֹמָן.

 

ברטנורא משנה ג 

מי שיצא ברשות.  כגון לעדות החדש, או להציל מן העובדי כוכבים, או מן הנהר.

כבר נעשה מעשה.  ואינך צריך לילך.

יש לו אלפים אמה לכל רוח.  ממקום שנאמר לו.

כאילו לא יצא.  הכי קאמר: אם היו אותן אלפים אמה הנתונות לו לכל רוח ממקום שנאמר לו, נכנסות לתוך אלפים של תחום ביתו, כאלו לא יצא מתחומו דמי, והולך עד ביתו והרי הוא כבתחילה.

שכל היוצאין להציל חוזרין למקומן.  הכי קאמר, שכן מצינו קולא אחרת בכל היוצאין להציל מן העובדי כוכבים ומן המפולת, שמפני שיצאו ברשות, התירו להם לחזור בכלי זיינן למקומם, ולא הצריכום להניח כלי זיינן, הכי נמי הקילו [לזה שיצא] ברשות להיות כאילו לא יצא.

 

משנה ד

מִי שֶׁיָּשַׁב בַּדֶּרֶךְ,

וְעָמַד וְרָאָה וַהֲרֵי הוּא סָמוּךְ לָעִיר,

הוֹאִיל וְלא הָיְתָה כַּוָּנָתוֹ לְכָךְ -

לא יִכָּנֵס; דִּבְרֵי רַבִּי מֵאִיר.

רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר: יִכָּנֵס.

אָמַר רַבִּי יְהוּדָה: מַעֲשֶֹה הָיָה וְנִכְנַס רַבִּי טַרְפוֹן בְּלא מִתְכַּוֵּן.

 

ברטנורא משנה ד 

מי שישב בדרך לנוח, ולא היה יודע שהיה בתחום העיר, וחשכה לו שם, וכשעמד ראה שהוא סמוך לעיר ובתחומה.

לא יכנס לעיר להיות כאנשי העיר, אלא ממקום שחשכה לו ימדוד אלפים אמה, ועד מקום שיכלו ילך בעיר ותו לא.

רבי יהודה אומר יכנס וילך כל העיר וחוצה לה אלפים אמה כבני העיר.

והלכה כרבי יהודה.

בלא מתכוין. שלא ידע כשחשיכה לו שהוא בתחום העיר, ולא נתכוין להיות שביתתו בעיר אלא במקומו.

 

משנה ה

מִי שֶׁיָּשַׁן בַּדֶּרֶךְ וְלא יָדַע שֶׁחָשֵׁכָה -

יֶשׁ לוֹ אַלְפַּיִם אַמָּה לְכָל רוּחַ; דִּבְרֵי רַבִּי יוֹחָנָן בֶּן נוּרִי.

וַחֲכָמִים אוֹמְרִים: אֵין לוֹ אֶלָּא אַרְבַּע אַמּוֹת.

רַבִּי אֱלִיעֶזֶר אוֹמֵר: וְהוּא בְּאֶמְצָעָן.

רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר: לְאֵיזֶה רוּחַ שֶׁיִּרְצֶה יֵלֵךְ.

וּמוֹדֶה רַבִּי יְהוּדָה: שֶׁאִם בֵּרַר לוֹ, שֶׁאֵינוֹ יָכֹל לַחֲזוֹר בּוֹ.

 

ברטנורא משנה ה 

יש לו אלפים אמה לכל רוח.  דסבר רבי יוחנן בן נורי, חפצי הפקר שאין להם דעת בעלים, קונים שביתה במקומן, ויש להם אלפים אמה לכל רוח. והישן שאין לו דעת, בשעה שקונה שביתה, דינו כחפצי הפקר ויש לו אלפים אמה לכל רוח. ורבנן סברי, חפצי הפקר אין קונין שביתה במקומן, אלא הזוכה בהן מוליכן למקום שהוא יכול לילך, הכא נמי הישן אינו קונה שביתה, ואין לו אלא ארבע אמות בלבד.

והלכה כרבי יוחנן בן נורי, שהישן קונה שביתה במקומו, ויש לו אלפים אמה לכל רוח. אבל בנכסי הפקר הלכה כחכמים, שהן כרגלי כל אדם ואין קונין שביתה במקומן, אלא הזוכה בהן מוליכן למקום שהוא יכול לילך.

וחכמים אומרים: אין לו אלא ארבע אמות.  הואיל ובשעה שקידש היום היה ישן, לא קנה שביתה, ואין לו אלא ארבע אמות שזכתה לו תורה דכתיב (שמות טז) "שבו איש תחתיו", וקומתו של אדם בינוני שלוש אמות ואמה אחת לפשוט ידיו ורגליו.

רבי אליעזר אומר: והוא באמצען.  חכמים סברי יהבינן ליה ארבע אמות לכל רוח, ורבי אליעזר סבר כי יהבינן ליה ארבע אמות היינו שתי אמות לכל צדיו.

לאיזה רוח שירצה.  יטול ארבע אמות, ואחר שבירר צד אחד אין יכול לחזור ולברור צד אחר.

 

משנה ו

הָיוּ שְׁנַיִם,

מִקְצָת אַמּוֹתָיו שֶׁל זֶה בְּתוֹךְ אַמּוֹתָיו שֶׁל זֶה -

מְבִיאִין וְאוֹכְלִין בָּאֶמְצַע,

וּבִלְבַד שֶׁלֹּא יוֹצִיא זֶה מִתּוֹךְ שֶׁלּוֹ לְתוֹךְ שֶׁל חֲבֵרוֹ.

הָיוּ שְׁלשָׁה, וְהָאֶמְצָעִי מֻבְלָע בֵּינֵיהֶן -

הוּא מֻתָּר עִמָּהֶן וְהֵן מֻתָּרִין עִמּוֹ,

וּשְׁנַיִם הַחִיצוֹנִים אֲסוּרִים זֶה עִם זֶה.

 

אָמַר רַבִּי שִׁמְעוֹן.

לְמָה הַדָּבָר דּוֹמֶה?

לְשָׁלשׁ חֲצֵרוֹת הַפְּתוּחוֹת זוֹ לָזוֹ וּפְתוּחוֹת לִרְשׁוּת הָרַבִּים,

עֵרְבוּ שְׁתֵּיהֶן עִם הָאֶמְצָעִית -

הִיא מֻתֶּרֶת עִמָּהֶן וְהֵן מֻתָּרוֹת עִמָּהּ,

וּשְׁתַּיִם הַחִיצוֹנוֹת אֲסוּרוֹת זוֹ עִם זוֹ.

 

ברטנורא משנה ו 

היו שנים עומדים רחוק זה מזה שש אמות, דמובלעין שתי אמות של כל אחד לתוך של חבירו, מביאין ואוכלין בתוך שתי אמות. ובלבד שלא יפשוט זה ידו לתוך שתים החיצונות, שאין לו בהם כלום, ויוציא לשם פתו או חפציו.

והאמצעי מובלע ביניהם.  שתי אמותיו בתוך של זה ושתי אמותיו בתוך של זה. הוא מותר עם כל אחד, פונה לכאן ומשתמש עם זה, ופונה לכאן ומשתמש עם זה.

לשלוש חצרות.  והם זו אצל זו.

פתוחות לרשות הרבים.  דכל אחת רשות לעצמה, ואין להם דריסת הרגל זו על זו, דהשתא אינן אוסרות זו על זו.

עירבו שתיהן עם האמצעית, היא מותרת עמהן וכו'.  ורבנן אפליגו עליה דרבי שמעון בהא, ואמרי כולן אסורות זו בזו. והשתא קאמר להו רבי שמעון: והלא זה הדבר שהיו שלושה והאמצעי מובלע בינתיים, ואתם מודים שהוא מותר עמהן והם מותרים עמו, דומה לשלוש חצרות; ואמאי קמפלגיתו עלי בשלוש חצירות? ואמרי ליה רבנן: התם בשלוש חצירות, מתוך שמרובים הם, שתים החיצונות האסורות זו בזו יבואו להוציא מזו לזו, והאמצעית לא יהבה אדעתה ולא מדכרא להו, דאמרי שמא אחד מדיורי האמצעית שמותר בזו ובזו הוא שמוציא. אבל הכא בשלושה אנשים, אי אתי חד משני החיצונים לאפוקי לתוך שתי אמות של החיצון האחר, האמצעי יהיב אדעתיה ומדכר ליה.

והלכה כרבי שמעון בשלוש חצירות, ששתי החיצונות בלבד אסורות זו עם זו.

 

משנה ז

מִי שֶׁבָּא בַּדֶּרֶךְ וְחָשְׁכָה לוֹ,

וְהָיָה מַכִּיר אִילָן אוֹ גָּדֵר,

וְאָמַר: "שְׁבִיתָתִי תַּחְתָּיו" -

לא אָמַר כְּלוּם.

"שְׁבִיתָתִי בְּעִקָּרו"ֹ -

מְהַלֵּךְ מִמְּקוֹם רַגְלָיו וְעַד עִקָּרוֹ אַלְפַּיִם אַמָּה,

וּמֵעִקָּרוֹ וְעַד בֵּיתוֹ אַלְפַּיִם אַמָּה.

נִמְצָא מְהַלֵּךְ מִשֶּׁחָשֵׁכָה אַרְבַּעַת אֲלָפִים אַמָּה.

 

ברטנורא משנה ז 

והיה מכיר אילן או גדר.  שיכול להגיע שם קודם שתחשך, אלא שהוא עיף ורוצה לנוח במקומו.

לא אמר כלום, הואיל ולא פירש איזה ארבע אמות בחר לו מתחתיו של אילן, לאו שביתה היא. ואין לו אלא ארבע אמות במקום שהוא שם, שהרי לא קנה שביתה במקומו, כיון שעקר דעתו מלשבות כאן, ותחת האילן נמי לא קנה שביתה.

והני מילי כשיש תחתיו של אילן שמונה אמות או יותר, דאיכא למימר דהאי גיסא בחר, או דהאי גיסא בחר, ולא הוי סיום. אבל שבע אמות, על כרחך מקצת ביתו ניכר באמה אמצעית, דאי אפשר שלא בררה, דאי באמצע האילן בירר לו ארבע אמות הרי היא מהן, ואי מהאי גיסא או מהאי גיסא הרי היא מהן, הלכך קנה שם [שביתה] .

אמר שביתתי בעיקרו.  הואיל וסיים מקומו, אותה שביתה קונה לו אלפים לצד רגליו, ואלפים לצד ביתו.

 

משנה ח

אִם אֵינוֹ מַכִּיר, אוֹ שֶׁאֵינוֹ בָּקִי בַּהֲלָכָה,

וְאָמַר: שְׁבִיתָתִי בִּמְקוֹמִי -

זָכָה לוֹ מְקוֹמוֹ אַלְפַּיִם אַמָּה לְכָל רוּחַ.

עֲגֻלּוֹת; דִּבְרֵי רַבִּי חֲנִינָא בֶּן אַנְטִיגְנוֹס.

וַחֲכָמִים אוֹמְרִים: מְרֻבָּעוֹת,

כְּטַבְלָא מְרֻבַּעַת,

כְּדֵי שֶׁיְּהֵא נִשְֹכָּר לַזָּוִיּוֹת.

 

ברטנורא משנה ח 

ואם אינו מכיר אילן או גדר.

או שאינו בקי בהלכה.  ואינו יודע שיועיל לו כשיאמר שביתתי במקום פלוני. ואמר שביתתי במקומו. זכה לו מקומו.

עגולות.  דבערי מקלט דמינייהו ילפינן אלפים אמה של תחום שבת, כתיב (במדבר לה ) ["זה יהיה להם מגרשי הערים"]. לזה אתה נותן פאות, דהיינו זויות, ואי אתה נותן פאות לשובתי שבת. ורבנן דבעו מרובעות דרשי זה לרבויי, כזה יהיו כל שובתי שבת.

והלכה כחכמים.

כטבלא מרובעת. כתב הרמב"ם, לפי שאי אפשר לעשות מרובע מצומצם בכיון, תנא כטבלא מרובעת, כלומר כדרך שבני אדם רגילים לרבע, אע"פ שאינו מרובע בצמצום.

נשכר את הזויות.  ארבע הפיאות שבאלכסונו של מרובע העודפות על העגול שבתוכו.

 

משנה ט

וְזוֹ הִיא שֶׁאָמְרוּ: הֶעָנִי מְעָרֵב בְּרַגְלָיו.

אָמַר רַבִּי מֵאִיר: אָנוּ אֵין לָנוּ אֶלָּא עָנִי.

רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר: אֶחָד עָנִי וְאֶחָד עָשִׁיר;

לא אָמְרוּ מְעָרְבִין בַּפַּת, אֶלָּא לְהָקֵל עַל הֶעָשִׁיר,

שֶׁלֹּא יֵצֵא וִיעָרֵב בְּרַגְלָיו.

 

ברטנורא משנה ט 

זהו שאמרו.  כגון זה שהוא בדרך ואין עמו פת, דהשתא עני הוא, לו התירו חכמים לערב ברגליו. דסבירא ליה לרבי מאיר עיקר עירוב בפת, וקולא היא דאקילו גבי עני, או מי שבא בדרך ואין עמו פת לערב ברגליו. ורבי יהודה סבר עיקר עירוב ברגל, וקולא היא דאקילו לעשיר שאינו יכול לילך ברגליו לשלוח עירובו על ידי שליח. והלכה כרבי יהודה.

ובין רבי מאיר ובין רבי יהודה שוים הם שהאומר שביתתי במקום פלוני אינו קונה שביתה באותו מקום שאמר, אלא אם כן הוא עני או בא בדרך שאין עמו פת, אבל עשיר צריך שישלח פת במקום שביתתו. והאומר "שביתתי במקום פלוני", אינו קונה שם שביתה אלא אם כן יש שהות ביום, שהיה יכול לרוץ ולהגיע שם קודם שתחשך, ואם אין כל כך שהות ביום, בשעה שאומר שביתתי במקום פלוני לא קנה שם שביתה.

 

משנה י

מִי שֶׁיָּצָא לֵילֵךְ בָּעִיר שֶׁמְּעָרְבִין בָּהּ, וְהֶחֱזִירוֹ חֲבֵרוֹ -

הוּא מֻתָּר לֵילֵךְ, וְכָל בְּנֵי הָעִיר אֲסוּרִין; דִּבְרֵי רַבִּי יְהוּדָה.

רַבִּי מֵאִיר אוֹמֵר: כָּל שֶׁהוּא יָכֹל לְעָרֵב וְלא עֵרֵב -

הֲרֵי זֶה חַמָּר גַּמָּל.

 

ברטנורא משנה י  

מי שיצא.  מעירו, ששלחוהו אנשי עירו להוליך להם עירוב, כדי שיוכלו לילך מחר לעיר שמערבין לה, שהיא סמוכה להם שני תחומי שבת, ויכולין לילך מזו לזו על ידי עירוב.

והחזירו חבירו.  דאמר ליה: עת חמה היא, עת צנה היא.

הוא מותר לילך.  למחר לאותה עיר אחרת, שכיון שהחזיק בדרך כדי לקנות שביתה לסוף אלפים אמה רחוק מן העיר, הוי כעני שאומר שביתתי במקום פלוני וקנה לשם שביתה.

וכל בני עירו אסורין.  שלא החזיקו בדרך, ואין להם אלא אלפים אמה לכל רוח מעירם.

רבי מאיר אומר כו'. רבי מאיר מספקא ליה, אי עני הוא, הואיל ויצא מביתו והחזיק בדרך, או דלמא כיון שהיה יכול לערב בפת ולא עירב, לאו עני הוא. הילכך הרי זה חמר גמל, שאין לו אלפים אמה לכל רוח מעירו, שמא שביתתו במקום שהיה הולך להוליך שם העירוב בסוף אלפים מעירו. ולסוף האלפים מעירו נמי לא קנה אלפים לצד עיר האחרת, שמא לא קנה שביתה אלא בביתו.

והלכה כרבי יהודה.

 

משנה יא

מִי שֶׁיָּצָא חוּץ לַתְּחוּם, אֲפִלּוּ אַמָּה אַחַת -

לא יִכָּנֵס.

רַבִּי אֱלִיעֶזֶר אוֹמֵר: שְׁתַּיִם - יִכָּנֵס; שָׁלשׁ - לא יִכָּנֵס.

 

מִי שֶׁהֶחְשִׁיךְ חוּץ לַתְּחוּם, אֲפִלּוּ אַמָּה אַחַת -

לא יִכָּנֵס.

רַבִּי שִׁמְעוֹן אוֹמֵר: אֲפִלּוּ חֲמֵשׁ עֶשְֹרֵה אַמּוֹת - יִכָּנֵס,

שֶׁאֵין הַמָּשׁוֹחוֹת מְמַצִּין אֶת הַמִּדּוֹת, מִפְּנֵי הַטּוֹעִין.

 

ברטנורא משנה יא 

אפילו אמה אחת לא יכנס.  ואין לו אלא ארבע אמות מכאן וארבע אמות מכאן. ואע"פ שמובלעות אלו ארבע אמות בתוך תחום העיר, לא אמרינן כיון דעל על, דסבירא ליה הבלעת תחומים לאו מלתא היא.

שתים יכנס.  רבי אליעזר לטעמיה, דאמר "והוא באמצען", שבסוף האלפים יש לו ארבע אמות שתים מצד זה בתוך התחום ושתים מצד זה לסוף התחום, הילכך אם הוא עומד באמה השניה יכנס, דהבלעת תחומין מלתא היא. ואין הלכה כרבי אליעזר.

מי שהחשיך.  שהיה בא מן הדרך, וחשכה לו חוץ לתחום.

לא יכנס. דבמקומו לא קנה שביתה, שהרי גילה דעתו שאינו רוצה לקנות שביתה במקומו, ובעיר לא קנה שביתה, שיש בינו ובין העיר יותר מאלפים אמה, הילכך אין לו אלא ארבע אמות, כדין מי שיצא מחוץ לתחום.

עד חמש עשרה אמה.  לאו דוקא, דהוא הדין פחות או יותר מעט. ואית דמפרשי חמש עשרה דוקא, ולא ידעתי לישבו יפה.

המשוחות. מודדי התחומים לעיירות ועושין סימן לסוף התחום. אין ממצין את המדות לעשות הסימן בסוף אלפים ממש, אלא כונסין אותן לתוך אלפים.

 

מפני הטועין. שאין מכירין הסימן, ופעמים שיוצאים להלן ממנו וחוזרין ולאו אדעתייהו, ומשום הכי רגילין תמיד לכנוס בתוך אלפים, ונמצא שאלו חמש עשרה אמות בתוך התחום הן, וכיון שהיה זה אנוס - שרינן ליה ליכנס, ולא מחמירין ליה כי היכי דמחמירינן למי שיצא חוץ לתחום, דהתם הוה ליה ליזהר ולתת בדעתו שלא יצא. ואין הלכה כרבי שמעון.