לחץ כאן לתצוגת הדפסה

עירובין, פרק ז

עירובין, פרק ז

משנה א

חַלּוֹן שֶׁבֵּין שְׁתֵּי חֲצֵרוֹת,

אַרְבָּעָה עַל אַרְבָּעָה, בְּתוֹךְ עֲשָֹרָה -

מְעָרְבִין שְׁנַיִם, וְאִם רָצוּ, מְעָרְבִין אֶחָד;

פָּחוֹת מֵאַרְבָּעָה עַל אַרְבָּעָה, אוֹ לְמַעְלָה מֵעֲשָֹרָה -

מְעָרְבִין שְׁנַיִם וְאֵין מְעָרְבִין אֶחָד.

 

ברטנורא משנה א 

חלון בתוך עשרה.  שיהא קצת ממנו ואפילו משהו בתוך עשרה סמוך לקרקע.

מערבין שנים.  שני עירובין, אלו לעצמן ואלו לעצמן ואסורים זו עם זו.

ואם רצו מערבין אחד.  עירוב אחד, שיתנו אלו עירובן באחרת ויערבו עמהן ויהיו אחד.

פחות מארבע.  לאו פתח הוא ואין ראוי לעבור מזו לזו. ולמעלה מעשרה נמי לא ניחא תשמישתיה, הילכך אין מערבין אחד. ודוקא בחצר שאינו מקורה, אבל בבית המקורה אפילו למעלה מעשרה מערבין אחד. שדרך לשום ספסלים ותיבות סביבות הבית וניחא תשמישתיה.

 

משנה ב

כֹּתֶל שֶׁבֵּין שְׁתֵּי חֲצֵרוֹת גָּבוֹהַּ עֲשָֹרָה וְרָחָב אַרְבָּעָה -

מְעָרְבִין שְׁנַיִם וְאֵין מְעָרְבִין אֶחָד.

הָיוּ בְּרֹאשׁוֹ פֵּרוֹת -

אֵלּוּ עוֹלִין מִכָּאן וְאוֹכְלִין וְאֵלּוּ עוֹלִין מִכָּאן וְאוֹכְלִין,

וּבִלְבַד שֶׁלֹּא יוֹרִידוּ לְמַטָּה.

 

נִפְרַץ הַכֹּתֶל עַד עֶשֶֹר אַמּוֹת -

מְעָרְבִין שְׁנַיִם, וְאִם רָצוּ מְעָרְבִין אֶחָד,

מִפְּנֵי שֶׁהוּא כַּפֶּתַח;

יוֹתֵר מִכָּאן -

מְעָרְבִין אֶחָד וְאֵין מְעָרְבִין שְׁנַיִם.

 

ברטנורא משנה ב 

כותל שבין שתי חצרות.  האי דנקט רחב ארבעה לאו משום דצריך רוחב ארבעה למיהוי סתימה, דמחיצה ברוחב כל דהו הויא סתימה. אלא משום דבעי למיתני סיפא: היו [בראשו] פירות, אלו עולין מכאן ואוכלין, ובלבד שלא יורידו למטה, דחשיב רשות באנפי נפשה, ולהאי דינא צריך שיהיה רוחב ארבעה, דפחות מארבעה הוי מקום פטור, ומותרין אלו ואלו להוריד למטה.

ובלבד שלא יורידו למטה.  לדיורין בבתים, אבל בחצר שרי.

יותר מכאן הוי פירצה, והויא כולה כחצר אחת. ואם עירבה כל אחת לעצמה, הוי כאילו חולקין את עירובן ואוסרין אלו על אלו.

 

משנה ג

חָרִיץ שֶׁבֵּין שְׁתֵּי חֲצֵרוֹת,

עָמֹק עֲשָֹרָה וְרָחָב אַרְבָּעָה -

מְעָרְבִין שְׁנַיִם וְאֵין מְעָרְבִין אֶחָד,

אֲפִלּוּ מָלֵא קַשׁ אוֹ תֶּבֶן;

מָלֵא עָפָר אוֹ צְרוֹרוֹת -

מְעָרְבִין אֶחָד וְאֵין מְעָרְבִין שְׁנַיִם.

 

ברטנורא משנה ג 

חריץ.  ארוך הוא ומפסיק על פני כל החצר כולה.

ורחב ארבעה.  דפחות מכאן נוח לפסעו משפתו לשפתו.

ואפילו מלא תבן וקש.  לאו סתימה היא, דלא מבטל ליה להתם דסופו ליטלו.

 

משנה ד

נָתַן עָלָיו נֶסֶר שֶׁהוּא רָחָב אַרְבָּעָה טְפָחִים,

וְכֵן שְׁתֵּי גְזֻזְטְרָאוֹת זוֹ כְּנֶגֶד זוֹ -

מְעָרְבִין שְׁנַיִם, וְאִם רָצוּ מְעָרְבִין אֶחָד;

פָּחוֹת מִכָּאן - מְעָרְבִין שְׁנַיִם וְאֵין מְעָרְבִין אֶחָד.

 

ברטנורא משנה ד

נתן עליו נסר.  משפתו לשפתו כעין גשר, הוי כמו פתח.

שתי גזוזטראות.  כמין תקרה בולטת מרשות היחיד על רשות הרבים, ונתן נסר רחב ארבעה מזו לזו, הוי נמי פתח.

פחות מכאן.  שאין הנסר רחב ארבעה, אדם ירא לעבור עליו ולא ניחא תשמישתיה.

 

משנה ה

מַתְבֵּן שֶׁבֵּין שְׁתֵּי חֲצֵרוֹת גָּבוֹהַּ עֲשָֹרָה טְפָחִים -

מְעָרְבִין שְׁנַיִם וְאֵין מְעָרְבִין אֶחָד.

אֵלּוּ מַאֲכִילִין מִכָּאן וְאֵלּוּ מַאֲכִילִין מִכָּאן.

 

נִתְמָעַט הַתֶּבֶן מֵעֲשָֹרָה טְפָחִים -

מְעָרְבִין אֶחָד וְאֵין מְעָרְבִין שְׁנַיִם.

 

ברטנורא משנה ה 

מתבן.  גדיש של תבן, ומפסיק על פני כל רוחב החצרות.

אלו מאכילין.  מניחין בהמתן לאכול מן התבן, ולא חיישינן דלמא ממעיט התבן מעשרה, והוה ליה חדא רשותא ואסרי אהדדי, ומטלטלי בחצר ולא מסקי אדעתייהו, להא לא חיישינן, דהא אפילו אמעיט אי לא הוי המיעוט על פני עשר אמות ויותר לא אסרי, דהא עשר אמות פתחא הוי, ואין בהמה ממעטת כ"כ באכילתה [בשבת אחד] .

נתמעט התבן מעשרה טפחים.  על פני כל אורך החצר או במשך עשר אמות [ועוד] .

מערבין אחד.  אם נתמעט בחול לפני השבת.

 

משנה ו

כֵּיצַד מִשְׁתַּתְּפִין בַּמָּבוֹי?

מַנִּיחַ אֶת הֶחָבִית וְאוֹמֵר.

הֲרֵי זוֹ לְכָל בְּנֵי הַמָּבוֹי,

וּמְזַכֶּה לָהֶן עַל יְדֵי בְּנוֹ וּבִתּוֹ הַגְּדוֹלִים,

וְעַל יְדֵי עַבְדּוֹ וְשִׁפְחָתוֹ הָעִבְרִים וְעַל יְדֵי אִשְׁתּוֹ;

אֲבָל אֵינוֹ מְזַכֶּה

לא עַל יְדֵי בְּנוֹ וּבִתּוֹ הַקְּטַנִּים,

וְלא עַל יְדֵי עַבְדּוֹ וְשִׁפְחָתוֹ הַכְּנַעֲנִים,

מִפְּנֵי שֶׁיָּדָן כְּיָדוֹ.

 

ברטנורא משנה ו 

מניח את החבית.  משלו אם ירצה ואז צריך לזכות, דאילו משלהם אין צריך לזכות.

ומזכה להם על ידי בנו ובתו.  אומר להם קבלו חבית זו וזכו בה לשם כל בני המבוי. והזוכה מגביה העירוב בידו טפח מן הקרקע, דכל היכא דמנחא ברשותיה לא הויא זכיה, ואומר זכיתי להם.

שידן כידו.  ולאו זכיה היא.

 

משנה ז

נִתְמָעַט הָאֹכֶל -

מוֹסִיף וּמְזַכֶּה, וְאֵין צָרִיךְ לְהוֹדִיעַ.

 

נִתּוֹסְפוּ עֲלֵיהֶם -

מוֹסִיף וּמְזַכֶּה, וְצָרִיךְ לְהוֹדִיעַ.

 

ברטנורא משנה ז 

נתמעט האוכל משעורו המפורש לקמן במתניתין.

מוסיף ומזכה.  אם בא להוסיף משלו, אפילו ממין אחר שאינו ממין השתוף הראשון, מוסיף ומזכה ואינו צריך להודיען. כיון שנשאר קצת מן המין הראשון, אינו נראה כמערב בתחלה. אבל אם נותן ממין השיתוף הראשון, אפילו כלה לגמרי, מביא מאותו המין ומזכה ואינו צריך להודיען.

נתוספו עליהם דיורים, מוסיף ומזכה וצריך להודיע.  ודוקא בזמן שיש לחצר שני פתחים לשתי מבואות, שכשעושה עירוב עם אנשי מבוי זה, אסור להשתמש במבוי אחר, לפיכך צריך להודיע, דלמא לא ניחא להו לקנות ברוח זו ולהניח יד ברוח שכנגדה. אבל אם אין לו פתח אלא למבוי זה שנשתתפו בו תחלה, אינו צריך להודיע, דזכין לאדם שלא בפניו ואין חבין לאדם אלא בפניו.

 

משנה ח

כַּמָּה הוּא שִׁעוּרוֹ?

בִּזְמַן שֶׁהֵן מְרֻבִּין -

מְזוֹן שְׁתֵּי סְעוּדוֹת לְכֻלָּם.

בִּזְמַן שֶׁהֵן מֻעָטִין -

כַּגְּרוֹגֶרֶת, לְהוֹצָאַת שַׁבָּת, לְכָל אֶחָד וְאֶחָד.

 

ברטנורא משנה ח 

מרובין.  שמונה עשר בני אדם ולמעלה.

מועטין.  פחות משמונה עשר.

מזון שתי סעודות.  הן שמונה עשר גרוגרות.

להוצאת שבת.  שיעור של הוצאת שבת. כי המוציא אוכלים בשבת אינו חייב בפחות מכגרוגרת.

 

משנה ט

אָמַר רַבִּי יוֹסֵי.

בַּמֶּה דְּבָרִים אֲמוּרִים?

בִּתְחִלַּת עֵרוּב,

אֲבָל בִּשְׁיָרֵי עֵרוּב - כָּל שֶׁהוּא.

וְלא אָמְרוּ לְעָרֵב בַּחֲצֵרוֹת,

אֶלָּא כְּדֵי שֶׁלֹּא לְשַׁכֵּחַ אֶת הַתִּינוֹקוֹת.

 

ברטנורא משנה ט

בשירי העירוב.  שנתמעט משיעורו.

ולא אמרו לערב בחצרות.  אחר שנשתתפו במבוי, אלא שלא תשתכח תורת עירובי חצירות מתינוקות שאינן יודעין שנשתתפו במבוי, הלכך מקילינן ביה. ואע"ג דטעמא דמערבין עירובי חצרות לאחר שנשתתפו במבוי הוי כדי שלא תשתכח תורת עירוב מן התינוקות, מכל מקום אין הלכה כרבי יוסי בשירי עירוב, דלא מקילינן ביה כולי האי.

 

משנה י

בַּכֹּל מְעָרְבִין וּמִשְׁתַּתְּפִין,

חוּץ מִן הַמַּיִם וּמִן הַמֶּלַח; דִּבְרֵי רַבִּי אֱלִיעֶזֶר.

וְרַבִּי יְהוֹשֻׁעַ אוֹמֵר: כִּכָּר הוּא עֵרוּב.

אֲפִלּוּ מַאֲפֵה סְאָה וְהִיא פְּרוּסָה - אֵין מְעָרְבִין בָּהּ;

כִּכָּר בָּאִסָּר וְהוּא שָׁלֵם - מְעָרְבִין בּוֹ.

 

ברטנורא משנה י 

בכל מערבין עירובי תחומין, דאילו עירובי חצרות אין מערבין אלא בפת. ומיהו בכל מערבין דאמר רבי אליעזר הכא, לאתויי עירובי חצירות שמערבין בפת פרוסה, ואין צריך כיכר שלימה, ופליג עליה רבי יהושע ואמר דוקא כיכר שלם הוא עירוב. והלכה כרבי יהושע.

אין מערבין בה.  וטעמא משום איבה, שבאים בני החצר לידי מחלוקת לומר אני נותן שלימה והוא נותן פרוסה.

ככר באיסר והוא שלם מערבין בו.  נותנין אותו בעירוב עם שאר ככרות של בני חצר, ובלבד שיהיה בין כולם כגרוגרת לכל אחד ואחד.

ורמב"ם פירש דכיכר שלם כאיסר, מערבין בו לבדו לכל בני החצר ואין צריך שיעור.

 

משנה יא

נוֹתֵן אָדָם מָעָה לַחֶנְוָנִי וְלַנַּחְתּוֹם כְּדֵי שֶׁיִּזְכֶּה לוֹ עֵרוּב; דִּבְרֵי רַבִּי אֱלִיעֶזֶר.

וַחֲכָמִים אוֹמְרִים: לא זָכוּ לוֹ מָעוֹתָיו.

וּמוֹדִים בִּשְׁאָר כָּל אָדָם - שֶׁזָּכוּ לוֹ מָעוֹתָיו,

שֶׁאֵין מְעָרְבִין לָאָדָם אֶלָּא מִדַּעְתּוֹ.

 

אָמַר רַבִּי יְהוּדָה.

בַּמֶּה דְּבָרִים אֲמוּרִים?

בְּעֵרוּבֵי תְחוּמִין;

אֲבָל בְּעֵרוּבֵי חֲצֵרוֹת

מְעָרְבִין לְדַעְתּוֹ וְשֶׁלֹּא לְדַעְתּוֹ;

לְפִי שֶׁזָּכִין לָאָדָם שֶׁלֹּא בְּפָנָיו,

וְאֵין חָבִין לָאָדָם שֶׁלֹּא בְּפָנָיו.

 

ברטנורא משנה יא

נותן אדם מעה לחנוני המוכר יין, ודר עמו במבוי.

או לנחתום המוכר ככרות ודר עמו בחצר, שיזכה לו בעירוב עם חבריו. אם יבואו בני מבוי לקנות ממך יין לשתוף, או בני חצר לקנות ככר לעירוב, שיהיה לי חלק בו.

לא זכו לו מעותיו.  שאין מעות קונות עד שימשוך. ואפילו עירב זה החנוני לכל האחרים וזכה גם לזה, אינו עירוב, שהרי לא נתכוין לזכות לו במתנת חינם כשאר המזכין בעירוב אלא שיקנה במעה, והרי אינה קונה לו, דמעות אינן קונות, ונמצא מערב לו במעותיו.

ומודים בשאר כל אדם.  בעל הבית שאמר לו חבירו הילך מעה זו וזכה לי בעירוב, והלך וזיכה לו, שקנה עירוב, דהואיל ואין בעל הבית רגיל למכור כיכרות, לא נתכוין זה אלא לעשותו שליח, ונעשה כאומר לו ערב לי.

שאין מערבין לאדם.  כשמערבין לו משלו אלא מדעתו. הלכך גבי חנוני כי אמר לו זכה לי, לא נתכוין אלא לקנות ממנו, ולא סמך עליו שיעשה שלוחו, ומעות אינן קונות ולא סמכיה דעתיה. נמצא מערב לו שלא מדעתו.

עירובי תחומין.  חוב הוא שמפסיד לצד האחר, ושמא אין נוח לו. והלכה כרבי יהודה.