לחץ כאן לתצוגת הדפסה

פסחים, פרק ה

פסחים, פרק ה

משנה א

תָּמִיד נִשְׁחָט בִּשְׁמוֹנֶה וּמֶחֱצָה וְקָרֵב בְּתֵשַׁע וּמֶחֱצָה.

בְּעַרְבֵי פְסָחִים

נִשְׁחָט בְּשֶׁבַע וּמֶחֱצָה וְקָרֵב בִּשְׁמוֹנֶה וּמֶחֱצָה,

בֵּין בַּחֹל בֵּין בַּשַּׁבָּת.

חָל עֶרֶב פֶּסַח לִהְיוֹת בְּעֶרֶב שַׁבָּת

נִשְׁחָט בְּשֵׁשׁ וּמֶחֱצָה וְקָרֵב בְּשֶׁבַע וּמֶחֱצָה,

וְהַפֶּסַח אַחֲרָיו.

 

ברטנורא משנה א   

תמיד נשחט.  תמיד של בין הערבים נשחט כל שאר ימות השנה בשמנה ומחצה. דזמן שחיטת התמיד מכי ינטו צללי ערב, שהוא משש שעות ומחצה ולמעלה, שחמה נוטה למערב, שחצי שש וחצי שבע היא עומדת באמצע הרקיע, ואין צל נוטה אלא צל כל אדם תחתיו. ומאחרין שחיטתו שתי שעות אחר זמנו, מפני נדרים ונדבות שאי אפשר להקריבם אחר תמיד של בין הערבים, כדכתיב (ויקרא ו) "והקטיר עליה חלבי השלמים, על עולת הבוקר השלם כל הקרבנות כולן", שלא יהא דבר מאוחר לתמיד של בין הערבים. ואפילו בשבת שאין קרבים נדרים ונדבות, מאחרים זמן שחיטת תמיד של בין הערבים משום סרך נדרים ונדבות דחול. ובערב פסח, שהפסח קרב אחר תמיד של בין הערבים, מקדמינן ליה שעה אחת, ועבדינן ליה בשבע ומחצה.

חל להיות בערב שבת.  דאיכא נמי צליית הפסח, דלא דחיא שבת וצריך לצלותו מבעוד יום, מקדמינן ליה ומותבינן ליה אדיניה שיהיה נשחט בו' ומחצה.

וקרב בשבע ומחצה.  גמר הקרבתו בשבע ומחצה, ששוהין שעה אחת בעשייתו.

 

משנה ב

הַפֶּסַח שֶׁשְּׁחָטוֹ שֶׁלֹּא לִשְׁמוֹ,

וְקִבֵּל וְהִלֵּךְ וְזָרַק שֶׁלֹּא לִשְׁמוֹ,

אוֹ לִשְׁמוֹ וְשֶׁלֹּא לִשְׁמוֹ,

אוֹ שֶׁלֹּא לִשְׁמוֹ וְלִשְׁמוֹ

פָּסוּל.

כֵּיצַד לִשְׁמוֹ וְשֶׁלֹּא לִשְׁמוֹ?

לְשֵׁם פֶּסַח וּלְשֵׁם שְׁלָמִים;

שֶׁלֹּא לִשְׁמוֹ וְלִשְׁמוֹ?

לְשֵׁם שְׁלָמִים וּלְשֵׁם פֶּסַח.

 

ברטנורא משנה ב   

ששחטו שלא לשמו.  כגון ששחטו לשם שלמים. או קבל הדם במזרק. או הוליך הדם למזבח. או זרק הדם על גבי המזבח. שלא לשמו. שבארבע עבודות הללו המחשבה פוסלת הזבח.

או לשמו ושלא לשמו.  כגון ששחט לשמו וקבל הדם שלא לשמו.

או שלא לשמו.  הך סיפא אשמעינן דמחשבין מעבודה לעבודה, שאם חשב בשעת עבודה זו על חברתה לעשותה במחשבה פסולה, כגון דאמר הריני שוחט לשמו על מנת לזרוק דמו שלא לשמו, נפסל הזבח מיד, ואפילו לא עשה השניה במחשבה פסולה כמו שחשב. והכי משמעותא דמתניתין: או שחשב בשעת שחיטה לזרוק הדם שלא לשמו, ושחט לשמו - פסול. ופסח דפסול שלא לשמו, נפקא לן מקרא דכתיב (שמות יב) "ואמרתם זבח פסח הוא", עד שיהיה הזבח לשם פסח, והוא משמע לעכב.

 

משנה ג

שְׁחָטוֹ שֶׁלֹּא לְאוֹכְלָיו וְשֶׁלֹּא לִמְנוּיָיו,

לָעֲרֵלִים וְלַטְּמֵאִים

פָּסוּל.

לְאוֹכְלָיו וְשֶׁלֹּא לְאוֹכְלָיו,

לִמְנוּיָיו וְשֶׁלֹּא לִמְנוּיָיו,

לַמּוּלִים וְלָעֲרֵלִים,

לַטְּמֵאִים וְלַטְּהוֹרִים כָּשֵׁר.

שְׁחָטוֹ קֹדֶם חֲצוֹת פָּסוּל,

מִשּׁוּם שֶׁנֶּאֱמַר (שמות יב, ו) "בֵּין הָעַרְבָּיִם".

שְׁחָטוֹ קֹדֶם לַתָּמִיד כָּשֵׁר,

וּבִלְבַד שֶׁיְּהֵא אֶחָד מְמָרֵס בְּדָמוֹ,

עַד שֶׁיִּזָּרֵק דַּם הַתָּמִיד;

וְאִם נִזְרַק כָּשֵׁר.

 

ברטנורא משנה ג   

שחטו שלא לאוכליו.  חולה וזקן וקטן שאין יכולין לאכול כזית בשר, ואין בו מנויין אחרים אלא הן, פסול, ד"לפי אכלו" כתיב (שם), הראוי לאכול.

שלא למנוייו.  נמנו עליו חבורה זו ושחטו לשם חבורה אחרת.

לערלים.  לישראלים שמתו אחיהם מחמת מילה, והני פסולים לאכול פסח. דכתיב (שם) "וכל ערל לא יאכל בו". וטמאים נמי אסורין בקדשים, ובכרת הן על אכילתן.

לאוכליו ושלא לאוכליו כשר.  ולא דמי לשמו ושלא לשמו דפסול, דהתם פסולו בגופו שהמחשבה שפוסלתו היתה בגופו של קרבן, אבל לאוכליו ושלא לאוכליו אין המחשבה הפוסלת בגופו של קרבן אלא בדבר שהוא חוץ ממנו.

ממרס בדמו.  שלא יקרוש כדי שיהא ראוי לזריקה.

ואם זרק קודם לתמיד כשר.  דאע"ג דפסח מאוחר לתמיד משום דכתיב ביה בערב ובין הערבים, לא מפסל בהכי.

 

משנה ד

הַשּׁוֹחֵט אֶת הַפֶּסַח עַל הֶחָמֵץ

עוֹבֵר בְּלא תַעֲשֶֹה.

רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר: אַף הַתָּמִיד.

רַבִּי שִׁמְעוֹן אוֹמֵר: הַפֶּסַח בְּאַרְבָּעָה עָשָֹר,

לִשְׁמוֹ חַיָּב, וְשֶׁלֹּא לִשְׁמוֹ פָּטוּר;

וּשְׁאָר כָּל הַזְּבָחִים,

בֵּין לִשְׁמָן וּבֵין שֶׁלֹּא לִשְׁמָן פָּטוּר.

וּבַמּוֹעֵד,

לִשְׁמוֹ פָּטוּר, שֶׁלֹּא לִשְׁמוֹ חַיָּב;

וּשְׁאָר כָּל הַזְּבָחִים,

בֵּין לִשְׁמָן, בֵּין שֶׁלֹּא לִשְׁמָן חַיָּב,

חוּץ מִן הַחַטָּאת שֶׁשְּׁחָטָהּ שֶׁלֹּא לִשְׁמָהּ.

 

ברטנורא משנה ד   

השוחט את הפסח על החמץ.  כלומר ובשעת שחיטה היה חמץ ברשות השוחט או אחד מבני חבורה, אפילו לא היה החמץ בעזרה.

עובר בלא תעשה.  ד"לא תשחט על חמץ דם זבחי" (שמות לד). ואין הזבח נפסל.

אף התמיד. של בין הערבים דערבי פסחים ששחטו על חמץ, שהיה חמץ ברשות השוחט או המקריב, עובר בלאו, דריש "זבחי", המיוחד לי, והוא התמיד. ואין הלכה כרבי יהודה.

רבי שמעון אומר הפסח בארבעה עשר.  ששחטו על חמץ, לשמו חייב, משום לא תשחט על חמץ, דפסח כשר הוא ושחיטה ראוייה היא ושמה שחיטה.

שלא לשמו פטור.  דפסול הוא ושחיטה שאינה ראויה היא ולאו שמה שחיטה.

ושאר כל הזבחים.  שנשחטו בי"ד אחר חצות על החמץ.

בין לשמן בין שלא לשמן פטור. ואע"פ שכשרים הן, כדתנן כל הזבחים שנזבחו שלא לשמן כשרים וכו', אע"פ כן פטור, דכתיב "זבחי" "זבחי", שני פעמים, "לא תשחט על חמץ דם זבחי" "ולא תזבח על חמץ דם זבחי" (שם כג), ולמאי הלכתא פלגינהו רחמנא ולא כתב זבחי בחד קרא, והכל במשמע בין פסח בין שאר זבחים, לומר לך בזמן דאיכא זבח דהיינו בי"ד דאיכא פסח, לא מחייב אשאר זבחים, ובזמן דליכא זבח, כגון בתוך הפסח, מחייב אשאר זבחים אם שחטן על חמץ.

ובמועד.  בתוך הפסח, אם לשמו שחטו לפסח על החמץ.

פטור.  מלא תשחט, דפסח שלא בזמנו לשמו פסול, והויא לה שחיטה שאינה ראויה.

שלא לשמו.  אלא לשם שלמים.

חייב.  דלהכי קאי והויא לה שחיטה ראויה, וחייב משום לא תשחט, בהדי לאו דלא יראה ולא ימצא.

ושאר כל הזבחים.  שנזבחו בתוך המועד על חמץ.

בין לשמן בין שלא לשמן חייב.  דקרא אשאר זבחים נמי אזהר.

חוץ מן החטאת ששחטה שלא לשמה.  דפסולה היא משום דכתיב בשחיטתה "חטאת היא", היא ולא הנשחטה שלא לשמה.

 

משנה ה

הַפֶּסַח נִשְׁחָט בְּשָׁלשׁ כִּתּוֹת,

שֶׁנֶּאֱמַר (שמות יב, ו) "וְשָׁחֲטוּ אֹתוֹ כֹּל קְהַל עֲדַת-יִשְֹרָאֵל"

קָהָל וְעֵדָה וְיִשְֹרָאֵל.

נִכְנְסָה כַּת הָרִאשׁוֹנָה, נִתְמַלֵּאת הָעֲזָרָה,

נָעֲלוּ דַּלְתוֹת הָעֲזָרָה, תָּקְעוּ הֵרִיעוּ וְתָקְעוּ.

 

הַכֹּהֲנִים עוֹמְדִים שׁוּרוֹת שׁוּרוֹת,

וּבִידֵיהֶם בָּזִכֵּי כֶסֶף וּבָזִכֵּי זָהָב;

שׁוּרָה שֶׁכֻּלָּהּ כֶּסֶף, כֶּסֶף, וְשׁוּרָה שֶׁכֻּלָּהּ זָהָב, זָהָב;

לא הָיוּ מְעֹרָבִין.

וְלא הָיוּ לַבָּזִכִּין שׁוּלַיִם,

שֶׁמָּא יַנִּיחוּם וְיִקְרַשׁ הַדָּם.

 

ברטנורא משנה ה   

הפסח נשחט בשלוש כתות.  [בין שהצבור מרובים] בין שהצבור מועטים, ויכולים כולן לשחוט בבת אחת, מצוה ליחלק לשלוש כתות זו אחר זו.

שנאמר ושחטו אותו כל קהל עדת ישראל, קהל, עדה, וישראל.  הרי שלוש כתות.

בזיכי.  כפות גדולות לקבל בהם הדם.

שורה שכולה כסף כסף.  דהכי שפיר טפי.

ולא היו לבזיכים שולים. רחבים היו מלמעלה ותחתיהם חדים, כדי שלא יוכלו לישב על הקרקע:  שמא יניחום הכהנים לישב על הקרקע עד שיקבל דם אחר, מחמת שהם מרובים, וישכחום ויקרוש הדם ולא יהיה ראוי ליזרק.

 

משנה ו

שָׁחַט יִשְֹרָאֵל וְקִבֵּל הַכֹּהֵן,

נוֹתְנוֹ לַחֲבֵרוֹ וַחֲבֵרוֹ לַחֲבֵרוֹ,

וּמְקַבֵּל אֶת הַמָּלֵא וּמַחֲזִיר אֶת הָרֵיקָן.

כֹּהֵן הַקָּרוֹב אֵצֶל הַמִּזְבֵּחַ,

זוֹרְקוֹ זְרִיקָה אַחַת כְּנֶגֶד הַיְסוֹד.

 

ברטנורא משנה ו   

שחט ישראל אם ירצה, שהשחיטה כשרה בזר בכל הקרבנות.

וקבל כהן הדם בבזך, שמקבלה ואילך מצות כהונה.

נתנו לחבירו.  שהרי כשורה הן עומדים.

וחברו לחברו.  הא קמ"ל דברוב עם הדרת מלך.

וקבל המלא מיד הנותן, תחלה, ואחר כך מחזיר את הריקן. אבל איפכא, מחזיר את הריקן ברישא לא, דמכי מושיט ליה האי מיד בעי לקבולי דאין מעבירין על המצות.

זריקה אחת.  בבזך עצמו, ולא מתנה באצבע, שאין לך קרבן שטעון אצבע אלא חטאת לבדה, דכתיב "באצבעו".

כנגד היסוד.  ברוחות שבמזבח שהיסוד תחתיהן, וזורק לזקיפתו של מזבח, והוא נופל ליסוד. ולפי שאין היסוד מקיף כל המזבח אלא את הצפון ואת המערב ואוכל בדרום אמה אחת ובמזרח אמה אחת כמו שמפורש במסכת מדות, לכך הוצרך לומר נגד היסוד.

 

משנה ז

יָצְתָה כַּת רִאשׁוֹנָה וְנִכְנְסָה כַּת שְׁנִיָּה.

יָצְתָה שְׁנִיָּה, נִכְנְסָה שְׁלִישִׁית.

כְּמַעֲשֶֹה הָרִאשׁוֹנָה, כָּךְ מַעֲשֶֹה הַשְּׁנִיָּה וְהַשְּׁלִישִׁית.

קָרְאוּ אֶת הַהַלֵּל.

אִם גָּמְרוּ שָׁנוּ, וְאִם שָׁנוּ שִׁלֵּשׁוּ,

אַף עַל פִּי שֶׁלֹּא שִׁלְּשׁוּ מִימֵיהֶם.

רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר: מִימֵיהֶם שֶׁל כַּת שְׁלִישִׁית,

לא הִגִּיעוּ לְ "אָהַבְתִּי כִּי-יִשְׁמַע ה' ",

מִפְּנֵי שֶׁעַמָּהּ מֻעָטִין.

 

ברטנורא משנה ז   

קראו את ההלל.  כל השלוש כתות.

אם גמרו שנו. כשהיו מתחילים לשחוט היו מתחילים לקרות, ואם רבו הפסחים ומשך זמן שחיטתן עד שגמרו, ועדיין רבים לשחוט, חוזרים וקורין שניה. ואם קראו שניה ועדיין לא גמרו שחיטת הפסחים של אותו הכת, חוזרין וקורין שלישית. וכן כת שניה ושלישית.

אע"פ שמעולם לא שלשו.  שהכהנים היו רבים וזריזין.

לא הגיעו לאהבתי.  אפילו פעם ראשונה.

 

משנה ח

כְּמַעֲשֵֹהוּ בַּחֹל כָּךְ מַעֲשֵֹהוּ בַּשַּׁבָּת,

אֶלָּא שֶׁהַכֹּהֲנִים מְדִיחִים אֶת הָעֲזָרָה שֶׁלֹּא כִּרְצוֹן חֲכָמִים.

רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר: כּוֹס הָיָה מְמַלֵּא מִדַּם הַתַּעֲרֹבוֹת,

זְרָקוֹ זְרִיקָה אַחַת עַל גַּבֵּי הַמִּזְבֵּחַ;

וְלא הוֹדוּ לוֹ חֲכָמִים.

 

ברטנורא משנה ח   

שהכהנים היו מדיחין את העזרה.  מפני שהדמים מרובים היו מדיחין אותה בשבת. שאמת המים היתה מהלכת בעזרה, וכשהן רוצים להדיח פוקקים את נקב יציאתה והמים פושטים על כל גדותיה ומדיחין כל העזרה [שהעזרה רצפה של שיש היתה כולה] ואחר כך פותחין הנקב והמים יוצאים.

מדם התערובות המוטל על הרצפה. ואין הלכה כרבי יהודה.

 

משנה ט

כֵּיצַד תּוֹלִין וּמַפְשִׁיטִין?

אֻנְקְלָיוֹת שֶׁל בַּרְזֶל הָיוּ קְבוּעִין בַּכְּתָלִים וּבָעַמּוּדִים,

שֶׁבָּהֶן תּוֹלִין וּמַפְשִׁיטִין.

וְכָל מִי שֶׁאֵין לוֹ מָקוֹם לִתְלוֹת וּלְהַפְשִׁיט,

מַקְלוֹת דַּקִּים חֲלָקִים הָיוּ שָׁם,

וּמַנִּיחַ עַל כְּתֵפוֹ וְעַל כֶּתֶף חֲבֵרוֹ וְתוֹלֶה וּמַפְשִׁיט.

רַבִּי אֱלִיעֶזֶר אוֹמֵר: אַרְבָּעָה עָשָֹר שֶׁחָל לִהְיוֹת בַּשַּׁבָּת,

מַנִּיחַ יָדוֹ עַל כֶּתֶף חֲבֵרוֹ וְיַד חֲבֵרוֹ עַל כְּתֵפוֹ,

וְתוֹלֶה וּמַפְשִׁיט.

 

ברטנורא משנה ט   

אונקליות. מסמרים שראשיהן כפופים למעלה.

ובעמודים שהיו קבועין בבית המטבחים בעזרה עמודים קטנים נקראים ננסים.

חלקים.  מפוצלות קליפתן.

שחל להיות בשבת ואין יכול לטלטל המקלות.

ידו על כתף חבירו.  ותולה אותו בגידי ארכובותיו בזרועו.

ואין הלכה כרבי אליעזר. שמותר לטלטל אותן המקלות דאין שבות במקדש.

 

משנה י

קְרָעוֹ וְהוֹצִיא אֵמוּרָיו,

נְתָנוֹ בַּמָּגִיס וְהִקְטִירָן עַל גַּבֵּי הַמִּזְבֵּחַ.

יָצְתָה כַּת רִאשׁוֹנָה וְיָשְׁבָה לָהּ בְּהַר הַבַּיִת,

שְׁנִיָּה בַּחֵיל,

וְהַשְּׁלִישִׁית בִּמְקוֹמָהּ עוֹמֶדֶת.

חָשֵׁכָה,

יָצְאוּ וְצָלוּ אֶת פִּסְחֵיהֶן.

 

ברטנורא משנה י   

אימוריו.  החלבים הקרבים על גבי המזבח.

במגיס.  בקערה. תרגום קערותיו מגיסוהי.

ישבה לה בהר הבית.  בשבת קאמר, שאין יכולין להוליך פסחיהן.

בחיל.  בין הסורג לחומת העזרה של נשים בתחלת עליית הבית.

 

חשיכה יצאו וצלו את פסחיהן.  שאין צליית הפסח דוחה את השבת.