לחץ כאן לתצוגת הדפסה

פסחים, פרק ז

פסחים, פרק ז

משנה א

כֵּיצַד צוֹלִין אֶת הַפֶּסַח?

מְבִיאִין שְׁפוּד שֶׁל רִמּוֹן,

תּוֹחֲבוֹ מִתּוֹךְ פִּיו עַד בֵּית נְקוּבָתוֹ,

וְנוֹתֵן אֶת כְּרָעָיו וְאֶת בְּנֵי מֵעָיו לְתוֹכוֹ; דִּבְרֵי רַבִּי יוֹסֵי הַגְּלִילִי.

רַבִּי עֲקִיבָא אוֹמֵר: כְּמִין בִּשּׁוּל הוּא זֶה, אֶלָּא תּוֹלָן חוּצָה לוֹ.

 

ברטנורא משנה א   

כיצד צולין. שפוד של רמון.  ולא שאר עצים, דמפקי מיא, והוה ליה בשל מבושל במים, ורמון לא מפיק מיא. ובשפוד של מתכת לא, כדלקמן, דחם מקצתו חם כולו, ונצלה מחמת שפוד, ורחמנא אמר "צלי אש", ולא צלי דבר אחר.

כמין בשול הוא זה.  שמתבשלין בני מעיו לתוכו כבתוך הקדרה.

תולין חוצה לו.  תוחבן בשפוד למעלה מפיו של טלה. והלכה כרבי עקיבא.

 

משנה ב

אֵין צוֹלִין אֶת הַפֶּסַח לא עַל הַשְּׁפוּד, וְלא עַל הָאַסְכְּלָא.

אָמַר רַבִּי צָדוֹק.

מַעֲשֶֹה בְּרַבָּן גַּמְלִיאֵל שֶׁאָמַר לְטָבִי עַבְדּוֹ.

צֵא וּצְלֵה לָנוּ אֶת הַפֶּסַח עַל הָאַסְכְּלָא.

נָגַע בְּחַרְסוֹ שֶׁל תַּנּוּר

יִקְלף אֶת מְקוֹמוֹ.

נָטַף מֵרָטְבּוֹ עַל הַחֶרֶס וְחָזַר עָלָיו

יִטֹּל אֶת מְקוֹמוֹ.

נָטַף מֵרָטְבּוֹ עַל הַסֹּלֶת

יִקְמֹץ אֶת מְקוֹמוֹ.

 

ברטנורא משנה ב   

אמר רבי צדוק כו'.  מתניתין חסורי מחסרא והכי קתני:

ואם אסכלה מנוקבת היא כשרה. וא"ר צדוק וכו',

והלכה כרבי צדוק.

נגע הפסח בחרסו של תנור יקלף מן הפסח מקום הנוגע בתנור, שנצלה שם מחום חרס התנור ולא צלי אש הוא.

נטף מרוטבו על החרס וחזר אליו.  שחזר שומן שנתחמם מן החרס ונבלע בפסח.

יטול את מקומו.  ולא סגי בקליפה אלא בנטילה כעובי אצבע, דשומן נבלע בתוכו הרבה, ואותו שומן צלי מן החרס הוא.

נטף מרוטבו על הסולת.  והסולת רותחת דמצלי רוטב מחמת סולת, וההוא רוטב שבתוך הסולת אסור למיכליה דהוה ליה צלי מחמת דבר אחר, הלכך יקמוץ את מקומו, וישרוף אותו קומץ כשאר קדשים הפסולים.

 

משנה ג

סָכוֹ בְּשֶׁמֶן תְּרוּמָה,

אִם חֲבוּרַת כֹּהֲנִים יֹאכֵלוּ;

אִם יִשְֹרָאֵל,

אִם חַי הוּא יְדִיחֶנּוּ,

וְאִם צָלִי הוּא יִקְלף אֶת הַחִיצוֹן.

 

סָכוֹ בְּשֶׁמֶן שֶׁל מַעֲשֵֹר שֵׁנִי

לא יַעֲשֶֹנּוּ דָּמִים עַל בְּנֵי חֲבוּרָה,

שֶׁאֵין פּוֹדִין מַעֲשֵֹר שֵׁנִי בִּירוּשָׁלַיִם.

 

ברטנורא משנה ג   

סכו בשמן תרומה.  שמותר לסוך הפסח במי פירות.

אם חי ידיחנו. דלא בלע.

ואם צלי הוא.  בעי קליפה משום דבלע.

שאין פודים.  מוכרים.

מעשר שני בירושלים.  ואפילו לאכלו בטהרה, דכתיב (דברים יד) "ונתת בכסף וצרת הכסף בידך והלכת אל המקום".

 

משנה ד

חֲמִשָּׁה דְּבָרִים בָּאִין בְּטֻמְאָה וְאֵינָן נֶאֱכָלִין בְּטֻמְאָה.

הָעֹמֶר, וּשְׁתֵּי הַלֶּחֶם, וְלֶחֶם הַפָּנִים,

וְזִבְחֵי שַׁלְמֵי צִבּוּר, וּשְֹעִירֵי רָאשֵׁי חֳדָשִׁים.

הַפֶּסַח שֶׁבָּא בְּטֻמְאָה נֶאֱכָל בְּטֻמְאָה,

שֶׁלֹּא בָּא מִתְּחִלָּתוֹ אֶלָּא לַאֲכִילָה.

 

ברטנורא משנה ד   

חמשה דברים.  אין לך בצבור קרבן נאכל אלא אלו, וקרבן צבור דוחה את הטומאה, דילפינן מפסח דכתיב ביה "במועדו", ודוחה את הטומאה כשרוב הקהל טמאים, דהכי אמרינן "איש כי יהיה טמא" וכו', יחיד נדחה ואין צבור נדחין, ובקרבנות צבור כתיב (במדבר כט) "אלה תעשו לה' במועדיכם", כמו שנאמר בפסח "במועדו", ואשמעינן מתניתין דאע"ג דקרבין בטומאה, לאפוקי צבור ידי חובתן, אין נאכלים בטומאה. והא דתני חמשה דברים, ולא תני קרבנות צבור וכו', מנינא למעוטי חגיגת הרגלים כולם, דדמו לקרבן צבור משום דאתו בכנופיא באסיפת חברים לרגל, ואינם דוחים את הטומאה כדרך שאין דוחים את השבת.

זבחי שלמי צבור.  כבשי עצרת, שאין שלמים אחרים לצבור.

ושעירי ראשי חדשים.  ולא תני שעירי רגלים, דכיון דאשמעינן זבחי שלמי צבור שהן מיני דמים, ואין נאכלין בטומאה, הוא הדין לכל שאר מיני דמים, ולא איצטריך למתני שעירי ראשי חדשים, אלא משום דלא כתיב בהו מועד, וסלקא דעתך אמינא לא לדחו את הטומאה, דהא כל קרבנות צבור ממועד נפקא לן, דכתיב בכולהו "אלה תעשו לה' במועדיכם".

שלא בא מתחלתו אלא לאכילה.  שכשנצטוה עיקר מצות פסח לאכילה נצטוה. דכתיב ( שמות יב) "לפי אכלו", וכי שרייה רחמנא לאתויי בטומאה מאיש נדחה ואין צבור נדחין, אדעתא למיכלה שרייה.

 

משנה ה

נִטְמָא הַבָּשָֹר וְהַחֵלֶב קַיָּם

אֵינוֹ זוֹרֵק אֶת הַדָּם.

 

נִטְמָא הַחֵלֶב וְהַבָּשָֹר קַיָּם

זוֹרֵק אֶת הַדָּם.

וּבַמֻּקְדָּשִׁין אֵינוֹ כֵן,

אֶלָּא אַף עַל פִּי שֶׁנִּטְמָא הַבָּשָֹר וְהַחֵלֶב קַיָּם

זוֹרֵק אֶת הַדָּם.

 

ברטנורא משנה ה   

נטמא בשר וחלב קיים אינו זורק את הדם.  דעיקר פסח לאכילת אדם אתי.

ובמוקדשים אינו כן.  שאפילו נטמא בשר, וחלב קיים זורק את הדם.

 

משנה ו

נִטְמָא הַקָּהָל אוֹ רֻבּוֹ,

אוֹ שֶׁהָיוּ הַכֹּהֲנִים טְמֵאִים וְהַקָּהָל טְהוֹרִים

יֵעָשֶֹה בְּטֻמְאָה.

 

נִטְמָא מִעוּט הַקָּהָל

הַטְּהוֹרִין עוֹשִֹין אֶת הָרִאשׁוֹן, וְהַטְּמֵאִין עוֹשִֹין אֶת הַשֵּׁנִי.

 

ברטנורא משנה ו   

נטמא הקהל בטומאת מת, שאין פסח נדחה מפני הטומאה אלא מטומאת מת.

יעשו בטומאה.  ואפילו טמאים יחידים, דהא [פסח] דטהורים גופייהו בטומאה אתו משום כהנים, שאין קרבן צבור הבא בטומאה חלוק, מאחר שקרבן רובם בא בטומאה אף היחידים עושים בטומאה.

 

משנה ז

הַפֶּסַח שֶׁנִּזְרַק דָּמוֹ, וְאַחַר כָּךְ נוֹדַע שֶׁהוּא טָמֵא

הַצִּיץ מְרַצֶּה.

נִטְמָא הַגּוּף אֵין הַצִּיץ מְרַצֶּה;

מִפְּנֵי שֶׁאָמְרוּ.

הַנָּזִיר וְעוֹשֶֹה פֶּסַח

הַצִּיץ מְרַצֶּה עַל טֻמְאַת הַדָּם,

וְאֵין הַצִּיץ מְרַצֶּה עַל טֻמְאַת הַגּוּף.

נִטְמָא טֻמְאַת הַתְּהוֹם הַצִּיץ מְרַצֶּה.

 

ברטנורא משנה ז   

ואחר כך נודע שהוא טמא.  הפסח או הדם.

הציץ מרצה ופטור מפסח שני.

נטמא בעליו טומאת הגוף במת.

אין הציץ מרצה. וחייב בפסח שני, דהא בשעת זריקה לאו בר מעבד פסח הוא דרחמנא דחייה.

הנזיר.  דכתיב (במדבר ו') "וכי ימות מת עליו וגו' והימים הראשונים יפלו", דאם נטמא במת קודם הבאת קרבנותיו סותר.

הציץ מרצה על טומאת הדם. ותגלחתו כשרה, ומותר לשתות יין וליטמא למתים.

ואין הציץ מרצה על טומאת הגוף.  ואם [טמא] בשעת הבאת קרבנותיו סותר הכל.  

נטמא גופו.

בטומאת התהום.  כל טומאת מת שלא ידע בה אדם קודם לכן, נקראת טומאת התהום.

הציץ מרצה.  דהלכה למשה מסיני שהותר טומאת התהום להם. כיון שלא הכיר בה אדם בטומאה זו מעולם, ואם נודע לו בטומאה זו אחר שהקריב פסחו, אין צריך לעשות פסח שני. וכן נזיר שנודע לו בטומאת התהום לאחר שהביא קרבנותיו, אין צריך להביא קרבן טומאה. ולא אמרו טומאת התהום אלא בטומאת מת בלבד.

 

משנה ח

נִטְמָא שָׁלֵם אוֹ רֻבּוֹ

שׁוֹרְפִין אוֹתוֹ לִפְנֵי הַבִּירָה מֵעֲצֵי הַמַּעֲרָכָה.

נִטְמָא מִעוּטוֹ, וְהַנּוֹתָר

שׁוֹרְפִין אוֹתוֹ בְּחַצְרוֹתֵיהֶן אוֹ עַל גַּגּוֹתֵיהֶן מֵעֲצֵי עַצְמָן.

הַצַּיְקָנִין שׁוֹרְפִין אוֹתוֹ לִפְנֵי הַבִּירָה,

בִּשְׁבִיל לֵהָנוֹת מֵעֲצֵי הַמַּעֲרָכָה.

 

ברטנורא משנה ח   

לפני הבירה.  כל המקדש כולו קרוי בירה. ושורפים אותו שם כדי לביישן, שיזהרו שלא יבואו עוד לידי טומאה.

מעצי המערכה.  שלא לבייש את מי שאין לו עצים.

נטמא מיעוטו.  וכן נותר של פסח טהור.

הציקנין. העצרנין. צרי עין, שורפין אותו מיעוט שנטמא, והנותר מפסח טהור, לפני הבירה.

 

משנה ט

הַפֶּסַח שֶׁיָּצָא אוֹ שֶׁנִּטְמָא

יִשָֹּׂרֵף מִיָּד.

נִטְמְאוּ הַבְּעָלִים אוֹ שֶׁמֵּתוּ

תְּעֻבַּר צוּרָתוֹ וְיִשָֹּׂרֵף בְּשִׁשָּׁה עָשָֹר.

רַבִּי יוֹחָנָן בֶּן בְּרוֹקָה אוֹמֵר.

אַף זֶה יִשָֹּׂרֵף מִיָּד, לְפִי שֶׁאֵין לוֹ אוֹכְלִין.

 

ברטנורא משנה ט   

הפסח שיצא.  חוץ לחומה.

ישרף מיד בארבעה עשר, ולא צריך לאשהויי עד הבוקר של ט"ו כדי שתעובר צורתו, דהיינו שיבא לידי נותר. ומיהו ביום טוב לא מצי שריף ליה, דאין שורפין קדשים ביום טוב.

נטמאו בעלים או שמתו.  אין פסולו בגופו אלא מחמת דבר אחר.

תעובר צורתו.  ימתין עד שיבא לידי נותר, ואחר כך ישרפנו.

אף זה ישרף מיד.  רבי יוחנן בן ברוקא לא פליג אתנא קמא, אלא כשנטמאו הבעלים או מתו קודם זריקת הדם, דלא איחזי בשר באכילה והוה ליה כפסולו בגופו.

ואין הלכה כרבי יוחנן בן ברוקא.

 

משנה י

הָעֲצָמוֹת וְהַגִּידִין וְהַנּוֹתָר

יִשָֹּׂרְפוּ בְּשִׁשָּׁה עָשָֹר.

חָל שִׁשָּׁה עָשָֹר לִהְיוֹת בַּשַּׁבָּת

יִשָֹּׂרְפוּ בְּשִׁבְעָה עָשָֹר,

לְפִי שֶׁאֵינָן דּוֹחִין לא אֶת הַשַּׁבָּת וְלא אֶת יוֹם טוֹב.

 

ברטנורא משנה י   

העצמות שאינו יכול לשברן מפני שנאסרה שבירת עצם, ונותר בהן מוח וטעון שריפה.

והגידין שהן אסורין באכילה, ואין חייבין עליהן מן התורה, כגון שומנו של גיד הנשה, שהוא מותר אלא שישראל קדושים נהגו בו איסור.

אי נמי, הגיד החיצון הסמוך לבשר שהוא אסור ואין חייבין עליו, ומן התורה הוי נותר, ולאכלו אי אפשר דרבנן אסרוהו.

והנותר.  בשר פסח שנתעצלו באכילתו ונתותר.

בששה עשר.  שהוא חולו של מועד. אע"פ שנפסל בבוקר ראשון, אין רשאי לשורפו ביום טוב, דשריפת קדשים עשה, ויום טוב עשה ולא תעשה, ואין עשה דוחה את לא תעשה ועשה.

 

משנה יא

כָּל הַנֶּאֱכָל בְּשׁוֹר הַגָּדוֹל

יֵאָכֵל בִּגְדִי הָרַךְ,

וְרָאשֵׁי כְנָפַיִם וְהַסְּחוּסִים.

הַשּׁוֹבֵר אֶת הָעֶצֶם בַּפֶּסַח הַטָּהוֹר

הֲרֵי זֶה לוֹקֶה אַרְבָּעִים;

אֲבָל הַמּוֹתִיר בַּטָּהוֹר וְהַשּׁוֹבֵר בַּטָּמֵא

אֵינוֹ לוֹקֶה אֶת הָאַרְבָּעִים.

 

משנה יא   

כל הנאכל בשור הגדול.  שכבר הוקשה כל העתיד להקשות בו.

יאכל בגדי הרך.  ראוי לאכילה בפסח בן שמונה ימים. אבל מה שאין נאכל בשור הגדול, אין נמנין עליו בפסח, אף על פי שעכשיו הוא רך, הואיל וסופו להקשות.

וראשי כנפים והסחוסים.  הכי קאמר, ומהו הנאכל בשור הגדול? ראשי כנפים, הסחוס שקורין טנרוס בלע"ז שבראש כף הכתף, ושאר סחוסים כגון תנוך האזן וסחוסי החזה והצלעות הקטנות שבסוף השדרה, הואיל ובשור הגדול נאכלים על ידי שליקה, יאכלו בגדי הרך צלי.

אבל המותיר בטהור כו'.  דכתיב (שמות יב) "לא תותירו ממנו עד בוקר והנותר ממנו עד בוקר באש תשרופו", בא הכתוב ליתן עשה אחר לא תעשה, לומר אם עברת על לאו, קיים עשה שבו ואינך לוקה.

אי נמי, דהוי לאו שאין בו מעשה, וכל לאו שאין בו מעשה. אין לוקין עליו.

והשובר בטמא כו'.  דכתיב (שם) "ועצם לא תשברו בו", בכשר מוזהר על שבירת עצם ואינו מוזהר על שבירת עצם בפסול.

 

משנה יב

אֵבֶר שֶׁיָּצָא מִקְצָתוֹ

חוֹתֵךְ עַד שֶׁמַּגִּיעַ לָעֶצֶם,

וְקוֹלֵף עַד שֶׁמַּגִּיעַ לַפֶּרֶק, וְחוֹתֵךְ.

וּבַמֻּקְדָּשִׁין קוֹצֵץ בַּקּוֹפִיץ,

שֶׁאֵין בּוֹ מִשּׁוּם שְׁבִירַת הָעֶצֶם.

מִן הָאֲגַף וְלִפְנִים כְּלִפְנִים,

מִן הָאֲגַף וְלַחוּץ כְּלַחוּץ.

הַחַלּוֹנוֹת וְעֹבִי הַחוֹמָה כְּלִפְנִים.

 

משנה יב   

אבר מן הפסח.

שיצא מקצתו חוץ למחיצתו, וצריך לחתוך את היוצא דכתיב (שמות כב) "ובשר בשדה טריפה לא תאכלו", ודרשינן ביה "כל בשר שיצא בשדה" - כלומר שיצא חוץ למחיצתו, כגון קדשי קדשים שיצאו חוץ לעזרה וקדשים קלים שיצאו חוץ לירושלים, אותו בשר היוצא "טריפה הוא ולא תאכלו".

חותך. את הבשר היוצא סביב עד שמגיע לעצם.

וקולף.  את הבשר שלא יצא לחוץ, עד שמגיע לפרק שמתחברים שם שני עצמות, ואוכל את הבשר שקלף שהרי לא יצא, וחותך את הפרק, ומשליך כל העצם שיצא מקצתו.

ובמוקדשים -  בשאר קדשים חוץ מהפסח,  קוצץ בקופיץ.  אותו מקצת האבר שיצא. ובפסח אינו יכול לעשות כן מפני שהוא מוזהר על שבירת עצם.

מן האגף ולפנים כלפנים.  אגף קרי כל מקום הגפת הדלתות, שהוא חופף ונוקש שם כשסוגרו, דהיינו [משפת הפנימי של עובי הפתח עד מקום הנקישה. מן האגף ולפנים, דהיינו] תוך העיר ממש.

כלפנים.  ואוכלים שם קדשים קלים.

מן האגף ולחוץ.  דהיינו ממקום הנקישה ולחוץ, כלחוץ.

החלונות  שבחומת ירושלים. ועובי ראש החומה בגגה, כלפנים.

 

משנה יג

שְׁתֵּי חֲבוּרוֹת שֶׁהָיוּ אוֹכְלוֹת בְּבַיִת אֶחָד

אֵלּוּ הוֹפְכִין אֶת פְּנֵיהֶם הֵילָךְ וְאוֹכְלִין,

וְאֵלּוּ הוֹפְכִין אֶת פְּנֵיהֶם הֵילָךְ וְאוֹכְלִין;

וְהַמֵּחַם בָּאֶמְצַע.

וּכְשֶׁהַשַּׁמָּשׁ עוֹמֵד לִמְזוֹג

קוֹפֵץ אֶת פִּיו וּמַחֲזִיר אֶת פָּנָיו,

עַד שֶׁמַּגִּיעַ אֵצֶל חֲבוּרָתוֹ, וְאוֹכֵל.

וְהַכַּלָּה הוֹפֶכֶת אֶת פָּנֶיהָ וְאוֹכֶלֶת.

 

משנה יג   

שתי חבורות שהיו אוכלות  פסח אחד.

אלו הופכים פניהם הילך, ואלו הופכים פניהם הילך. ואפילו נראים כשתי חבורות על פסח אחד לא אכפת לן, דרחמנא אמר (שם יב) "על הבתים אשר יאכלו אותו", דמשמע שני בני אדם אוכלין פסח אחד בשני בתים, דכתיב "יאכלו [שנים]", אותו חד פסח, [בתים] שנים. אבל אדם אחד אינו אוכל בשני מקומות, ולהכי מוקי "בבית אחד יאכל", שאין אחד אוכל בשני בתים. ושתי חבורות ההופכות פניהם כשני בתים דמי.

והמיחם.  שמחממין בו את החמין שמוזגים בו היין, רשאי ליתן באמצע, כדי שיהא נוח לשתיהן למזוג לכאן ולכאן. ואע"פ שמפסיק בין החבורות, לא אכפת לן.

וכשהשמש.  המשמש לשתיהן, עומד מחבורה אחת שהתחיל לאכול הפסח עמה, ומוזג לחבורה האחרת.

קופץ את פיו.  סוגר ובולם את פיו ומחזיר את פניו לצד חבורתו, שלא יחשדוהו שהוא אוכל עם החבורה האחרת, דאין אדם אחד אוכל בשתי חבורות כדאמרן.

 

והכלה.  שהיא בושה, רשאה להפוך פניה לצד אחר ולאכול, דפסח נאכל בשתי חבורות.