לחץ כאן לתצוגת הדפסה

פסחים, פרק ט

פסחים, פרק ט

משנה א

מִי שֶׁהָיָה טָמֵא אוֹ בְּדֶרֶךְ רְחוֹקָה,

וְלא עָשָֹה אֶת הָרִאשׁוֹן

יַעֲשֶֹה אֶת הַשֵּׁנִי.

שָׁגַג אוֹ נֶאֱנַס, וְלא עָשָֹה אֶת הָרִאשׁוֹן

יַעֲשֶֹה אֶת הַשֵּׁנִי.

אִם כֵּן,

לָמָּה נֶאֱמַר טָמֵא אוֹ שֶׁהָיָה בְּדֶרֶךְ רְחוֹקָה?

שֶׁאֵלּוּ פְּטוּרִין מֵהִכָּרֵת, וְאֵלּוּ חַיָּבִין בְּהִכָּרֵת.

 

ברטנורא משנה א   

מי שהיה טמא. שאלו פטורין מן הכרת: הטמא או שהיה בדרך רחוקה פטרן הכתוב מלעשות פסח ראשון, ועיקר כרת בפסח ראשון הוא, לפיכך אם לא עשו פסח שני, פטורים מן הכרת.

ואלו חייבין בהכרת. השוגג או האנוס חייבין היו בפסח ראשון, אלא שהשגגה והאונס עכבתן, וכשהזידו ולא עשו פסח שני חייבין בהכרת, כדכתיב (במדבר ט) "והאיש אשר הוא טהור ובדרך לא היה וחדל לעשות הפסח ונכרתה", משמע דעל כל שאר שגגות ואונסין שאירעו בראשון, חוץ מטמא ודרך רחוקה, חייבין כרת אם לא עשו פסח שני.

 

משנה ב

אֵיזוֹ הִיא דֶּרֶךְ רְחוֹקָה?

מִן הַמּוֹדִיעִים וְלַחוּץ, וּכְמִדָּתָהּ לְכָל רוּחַ; דִּבְרֵי רַבִּי עֲקִיבָא.

רַבִּי אֱלִיעֶזֶר אוֹמֵר: מֵאִסְקֻפַּת הָעֲזָרָה וְלַחוּץ.

אָמַר רַבִּי יוֹסֵי: לְפִיכָךְ נָקוּד עַל ה', לוֹמַר.

לא מִפְּנֵי שֶׁרְחוֹקָה וַדַּאי,

אֶלָּא מֵאִסְקֻפַּת הָעֲזָרָה וְלַחוּץ.

 

ברטנורא משנה ב   

מן המודעית. שם מקום רחוק מירושלים מהלך חמשה עשר מילין, והוא שיעור מהלך אדם בינוני בימי ניסן וימי תשרי שהימים והלילות שוים מהנץ החמה עד בין הערבים, שהוא שעת הקרבת הקרבן.

חוץ לאסקופת העזרה.  אפילו היה קרוב לירושלים, וחלה ונתעכב ולא הגיע לאסקופת העזרה עד סוף שעת הקרבת הקרבן, נדון בדין דרך רחוקה.

ורבי עקיבא סבר שאין לו אלא דין נאנס, אבל לא דין דרך רחוקה, הואיל והיה מן המודעית ולפנים. והלכה כרבי עקיבא. 

לפיכך נקוד על ה' של רחוקה. אני שמעתי לדרוש, רחוק חמש אמות מאסקופת העזרה, שאפילו אינו רחוק אלא חמש אמות בלבד בסוף שעת [הקרבת] הקרבן, נדון בדין דרך רחוקה.

 

משנה ג

מַה בֵּין פֶּסַח הָרִאשׁוֹן לַשֵּׁנִי?

הָרִאשׁוֹן אָסוּר בְּבַּל יֵרָאֶה וּבַּל יִמָּצֵא,

וְהַשֵּׁנִי מַצָּה וְחָמֵץ עִמּוֹ בַּבַּיִת;

הָרִאשׁוֹן טָעוּן הַלֵּל בַּאֲכִילָתוֹ,

וְהַשֵּׁנִי אֵינוֹ טָעוּן הַלֵּל בַּאֲכִילָתוֹ.

זֶה וָזֶה טְעוּנִין הַלֵּל בַּעֲשִֹיָּתָן,

וְנֶאֱכָלִין צָלִי עַל מַצָּה וּמְרוֹרִים,

וְדוֹחִין אֶת הַשַּׁבָּת.

 

ברטנורא משנה ג   

והשני חמץ ומצה עמו בבית.  דכתיב (במדבר ט) "ככל חוקת הפסח יעשו אותו", משמע מצות שבגופו כגון צלי ועל מצות ומרורים יאכלוהו, עושין אותו ככל חוקת הפסח, אבל מצוות שעל גופו ממקום אחר, כגון תשביתו שאור ולא תשחט על חמץ - אין עושין אותו ככל חוקת הפסח.

הראשון טעון הלל באכילתו וכו'. דכתיב (ישעיה ל') "השיר יהיה לכם כליל התקדש חג", ליל המקודש לחג שהוא פסח ראשון טעון הלל, ושאינו מקודש לחג אינו טעון הלל.

זה וזה טעונים הלל בעשייתן.  דלילה מיעט קרא משיר, יום לא מיעט.

 

משנה ד

הַפֶּסַח שֶׁבָּא בְּטֻמְאָה

לא יֹאכְלוּ מִמֶּנּוּ זָבִין וְזָבוֹת נִדּוֹת וְיוֹלְדוֹת;

וְאִם אָכְלוּ פְּטוּרִים מִכָּרֵת.

רַבִּי אֱלִיעֶזֶר - פּוֹטֵר אַף עַל בִּיאַת מִקְדָּשׁ.

 

ברטנורא משנה ד   

לא יאכלו ממנו זבין. דגבי טמא לנפש כתיב "איש", דדרשינן מיניה איש נדחה ואין צבור נדחין, (אבל גבי זיבה אף ציבור נידחין).

ואם אכלו פטורים מכרת.  דאוכל קדשים בטומאת הגוף דכתיב (ויקרא ז) "כל טהור יאכל בשר", וסמיך ליה "והנפש אשר תאכל בשר כו' וטומאתו עליו ונכרתה", בשר הנאכל לטהורים, טמאים חייבין עליו משום טומאה, ושאינו נאכל לטהורים כגון פסח הבא בטומאה, אין טמאין חייבין עליו משום טומאה.

אף על ביאת מקדש.  פוטר הזבין והזבות אם נכנסו למקדש פטורים, כשהפסח נדחה מפני הטומאה, דכתיב (במדבר ח) "וישלחו מן המחנה כל צרוע וכל זב וכל טמא לנפש", בזמן שטמאי מתים משתלחין, זבין ומצורעים משתלחין, אין טמאי מתים משתלחין - אין זבין ומצורעים משתלחין. ותנא קמא לא דריש לקרא להכי, דכולהו אצטריכו לחלקם ממחנותיהם. ואין הלכה כרבי אליעזר.

 

משנה ה

מַה בֵּין פֶּסַח מִצְרַיִם לְפֶסַח דּוֹרוֹת?

פֶּסַח מִצְרַיִם מִקְחוֹ מִבֶּעָשׁוֹר,

וְטָעוּן הַזָּאָה בַּאֲגֻדַּת אֵזוֹב, עַל הַמַּשְׁקוֹף וְעַל שְׁתֵּי הַמְּזוּזוֹת,

וְנֶאֱכָל בְּחִפָּזוֹן, בְּלַיְלָה אֶחָד;

וּפֶסַח דּוֹרוֹת נוֹהֵג כָּל שִׁבְעָה.

 

ברטנורא משנה ה   

בלילה אחד ופסח דורות נוהג כל שבעה.  מתניתין חסורי מחסרא והכי קתני:

ונאכל בחפזון בלילה אחד, וחמוצו כל היום. ופסח דורות חמוצו נוהג כל שבעה.

דבפסח מצרים כתיב (שמות י"ג) "ולא יאכל חמץ" "היום אתם יוצאים", קרי ביה ולא יאכל חמץ היום שאתם יוצאים בלבד.

 

משנה ו

אָמַר רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ.

שָׁמַעְתִּי שֶׁתְּמוּרַת הַפֶּסַח קְרֵבָה וּתְמוּרַת הַפֶּסַח אֵינָהּ קְרֵבָה,

וְאֵין לִי לְפָרֵשׁ.

אָמַר רַבִּי עֲקִיבָא: אֲנִי אֲפָרֵשׁ:

הַפֶּסַח שֶׁנִּמְצָא קֹדֶם שְׁחִיטַת הַפֶּסַח,

יִרְעֶה עַד שֶׁיִּסְתָּאֵב,

וְיִמָּכֵר, וְיִקַּח בְּדָמָיו שְׁלָמִים,

וְכֵן תְּמוּרָתוֹ;

אַחַר שְׁחִיטַת הַפֶּסַח

קָרֵב שְׁלָמִים וְכֵן תְּמוּרָתוֹ.

 

ברטנורא משנה ו   

שמעתי מרבותי.

שתמורת הפסח, קריבה שלמים אחר הפסח.

ותמורת הפסח אינה קריבה.  ויש תמורת פסח שאינה קריבה היא עצמה שלמים, אלא תרעה עד שתפול בה מום ותמכר ויביא בדמיה שלמים, דמותר הפסח קרב שלמים.

ואין לי לפרש.  שכחתי על איזו שמעתי תקרב, ועל איזו תרעה עד שתסתאב.

הפסח שאבד והפריש אחר תחתיו, ונמצא פסח ראשון קודם שחיטת השני, שהיה עומד לפנינו בשעת שחיטה, הרי קבעתו שעת שחיטה בשם פסח, וזה שלא הקריבו דחהו בידים ולא יקרב הוא עצמו שלמים.

עד שיסתאב.  שיפול בו מום שלא יהיה ראוי לקרבן.

וכן תמורתו.  אם המיר בו בהמת חולין אחרי כן.

לאחר הפסח.  כלומר ואם לאחר שחיטת השני נמצא, הרי לא קבעתו שעת שחיטה בשם פסח, ולא נדחה בידים, ויקרב הוא עצמו שלמים.

וכן תמורתו.  והוא הדין דמצי רבי יהושע למיתני בפסח עצמו, יש פסח קרב ויש פסח שאינו קרב.

 

משנה ז

הַמַּפְרִישׁ נְקֵבָה לְפִסְחוֹ, אוֹ זָכָר בֶּן שְׁתֵּי שָׁנִים

יִרְעֶה עַד שֶׁיִּסְתָּאֵב, וְיִמָּכֵר,

וְיִפְּלוּ דָּמָיו לִנְדָבָה.

הַמַּפְרִישׁ פִּסְחוֹ וָמֵת

לא יְבִיאֶנּוּ בְּנוֹ אַחֲרָיו לְשֵׁם פֶּסַח,

אֶלָּא לְשֵׁם שְׁלָמִים.

 

ברטנורא משנה ז   

ויפלו דמיו לנדבה.  נותנים אותן המעות לתיבה שבמקדש, ומקריבין מהן עולות נדבה.

לא יביאנו בנו אחריו לשם פסח.  דהוה ליה פסח שמתו בעליו ואין כאן מנויין.

 

משנה ח

הַפֶּסַח שֶׁנִּתְעָרַב בַּזְּבָחִים

כֻּלָּן יִרְעוּ עַד שֶׁיִּסְתָּאֲבוּ, וְיִמָּכְרוּ,

וְיָבִיא בִּדְמֵי הַיָּפֶה שֶׁבָּהֶן מִמִּין זֶה,

וּבִדְמֵי הַיָּפֶה שֶׁבָּהֶן מִמִּין זֶה,

וְיַפְסִיד הַמּוֹתָר מִבֵּיתוֹ.

נִתְעָרַב בַּבְּכוֹרוֹת

רַבִּי שִׁמְעוֹן אוֹמֵר: אִם חֲבוּרַת כֹּהֲנִים, יֹאכֵלוּ.

 

ברטנורא משנה ח   

הפסח שנתערב. שלושה טלאים, אחד של פסח ואחד של אשם ואחד של עולה, שנתערבו. כולן ירעו עד שיסתאבו.

ויביא בדמי היפה שבהן עולה, דשמא היפה עולה היה. ובדמי היפה שבהן אשם, דשמא היפה אשם היה. ובדמי היפה שבהן פסח אם קודם הפסח נסתאבו כולן, ואם לאחר הפסח נסתאבו יביאם לשלמים דשמא היפה פסח היה. ואותו מותר שצריך להוסיף על השניים, עד שיגיעו לדמי היפה, יפסיד משלו. וכיצד עושה? אם היפה שבהן שוה סלע, מביא שלושה סלעים מביתו, ונוטל הסלע האחד ואומר: 'כל מקום שהיא העולה הרי היא מחוללת על סלע זו', ויביא ממנו עולה. ונוטל הסלע השני ואומר, 'כל מקום שהוא אשם הרי הוא מחולל על סלע זו', ויביא בו אשם. וכן לשלמים.

נתערב הפסח בבכורות.  שמתן דמם ודם הפסח שוה.

רבי שמעון אומר אם חבורת כהנים יאכלו  כולן בו בלילה, שהבכור נאכל לכהנים. ויקרב פסח לשם פסח בכל מקום שהוא, ובכורות לשם בכורות בכל מקום שהן. ואף על פי שהן ממעטין בזמן אכילת הבכור, שהבכור נאכל לשני ימים ולילה אחד, ועכשיו אין אוכלין אותו אלא עד חצות כזמן הפסח ונמצאו מביאין קדשים לבית הפסול, רבי שמעון סבר שיכולין להביא קדשים לבית הפסול, ורבנן פליגי עליה, ואמרי ירעו כולן עד שיסתאבו, ויביא מעות בדמי היפה שבהן, כדאמרן בפסח שנתערב בזבחים. ואין הלכה כרבי שמעון.

 

משנה ט

חֲבוּרָה שֶׁאָבַד פִּסְחָהּ,

וְאָמְרָה לְאֶחָד: צֵא וּבַקֵּשׁ וּשְׁחֹט עָלֵינוּ,

וְהָלַךְ וּמָצָא וְשָׁחַט, וְהֵם לָקְחוּ וְשָׁחֲטוּ;

אִם שֶׁלּוֹ נִשְׁחַט רִאשׁוֹן

הוּא אוֹכֵל מִשֶּׁלּוֹ, וְהֵם אוֹכְלִים עִמּוֹ מִשֶּׁלּוֹ;

וְאִם שֶׁלָּהֶן נִשְׁחַט רִאשׁוֹן

הֵם אוֹכְלִים מִשֶּׁלָּהֶן וְהוּא אוֹכֵל מִשֶּׁלּוֹ;

וְאִם אֵינוֹ יָדוּעַ אֵיזֶה מֵהֶן נִשְׁחַט רִאשׁוֹן,

אוֹ שֶׁשָּׁחֲטוּ שְׁנֵיהֶן כְּאֶחָד

הוּא אוֹכֵל מִשֶּׁלּוֹ, וְהֵם אֵינָם אוֹכְלִים עִמּוֹ,

וְשֶׁלָּהֶן יֵצֵא לְבֵית הַשְֹּׂרֵפָה, וּפְטוּרִין מִלַּעֲשׁוֹת פֶּסַח שֵׁנִי.

אָמַר לָהֶן: אִם אֵחַרְתִּי, צְאוּ וְשַׁחֲטוּ עָלַי;

הָלַךְ וּמָצָא וְשָׁחַט, וְהֵן לָקְחוּ וְשָׁחֲטוּ;

אִם שֶׁלָּהֶן נִשְׁחַט רִאשׁוֹן

הֵן אוֹכְלִין מִשֶּׁלָּהֶן, וְהוּא אוֹכֵל עִמָּהֶן;

וְאִם שֶׁלּוֹ נִשְׁחַט רִאשׁוֹן

הוּא אוֹכֵל מִשֶּׁלּוֹ וְהֵן אוֹכְלִין מִשֶּׁלָּהֶן;

וְאִם אֵינוֹ יָדוּעַ אֵיזֶה מֵהֶם נִשְׁחַט רִאשׁוֹן,

אוֹ שֶׁשָּׁחֲטוּ שְׁנֵיהֶם כְּאֶחָד

הֵן אוֹכְלִין מִשֶּׁלָּהֶן וְהוּא אֵינוֹ אוֹכֵל עִמָּהֶן,

וְשֶׁלּוֹ יֵצֵא לְבֵית הַשְֹּׂרֵפָה, וּפָטוּר מִלַּעֲשׁוֹת פֶּסַח שֵׁנִי.

אָמַר לָהֶן וְאָמְרוּ לוֹ: אוֹכְלִין כֻּלָּן מִן הָרִאשׁוֹן;

וְאִם אֵין יָדוּעַ אֵיזֶה מֵהֶן נִשְׁחַט רִאשׁוֹן

שְׁנֵיהֶם יוֹצְאִין לְבֵית הַשְֹּׂרֵפָה.

לא אָמַר לָהֶן וְלא אָמְרוּ לוֹ אֵינָן אַחֲרָאִין זֶה לָזֶה.

 

ברטנורא משנה ט   

צא ובקש את האבוד ושחוט עלינו.

אם שלו נשחט ראשון.  הואיל והם אמרו לו 'שחוט עלינו', על שלו הם נמנים ושלהם ישרף, דפסח בלא בעלים הוא, ואוכלין כולם משלו.

ואם שלהן נשחט ראשון.  הוא אוכל משלו, שהרי לא נמנה על שלהן. והן אוכלין משלהן, שהרי חזרו בהן מן האבוד ומשכו ידיהן ממנו.

והן אינן אוכלין עמו.  שמא שלהן נשחט ראשון ומשכו ידיהן מזה.

ושלהן יצא לבית השריפה.  שמא שלו נשחט ראשון ואין נמנין על השני.

ופטורין מפסח שני.  דממה נפשך בראשון נמנו, ואכילה לא מעכבת.

אמר להן.  אותו היחיד שהלך לבקש את האבוד, 'אם אחרתי תמנוני עמכם ושחטו עלי'. והם לא אמרו לו 'שחוט עלינו'.

הוא אוכל עמהן ושלו ישרף. כיון שהמנוהו על שלהן, הרי נמשך מן הראשון וחזר בו משליחותו.

ושלו יצא לבית השריפה.  שמא שלהן נשחט ראשון ונמשך [משלו, שהרי] עשאן שלוחין.

ופטור מפסח שני.  דממה נפשך בראשון נמנה, ואכילה לא מעכבת.

אמר להן.  שחטו עלי אם אחרתי.

ואמרו לו.  בקש ושחוט עלינו.

יאכלו כולם מן הראשון.  דהוא שלוחם והם שלוחיו.

ואם אין ידוע איזה ראשון שניהם ישרפו.  ופטורים מפסח שני.

אינן חייבין באחריות זה לזה.  אין להם טענה זה על זה. אין חוששין איזה ראשון, אלא הוא אוכל משלו, והן אוכלין משלהן.

 

משנה י

שְׁתֵּי חֲבוּרוֹת שֶׁנִּתְעָרְבוּ פִּסְחֵיהֶן

אֵלּוּ מוֹשְׁכִין לָהֶן אֶחָד וְאֵלּוּ מוֹשְׁכִין לָהֶן אֶחָד;

אֶחָד מֵאֵלּוּ בָּא לוֹ אֵצֶל אֵלּוּ,

וְאֶחָד מֵאֵלּוּ בָּא לוֹ אֵצֶל אֵלּוּ;

וְכָךְ הֵם אוֹמְרִים: אִם שֶׁלָּנוּ הוּא הַפֶּסַח הַזֶּה,

יָדֶיךָ מְשׁוּכוֹת מִשֶּׁלָּךְ וְנִמְנֵיתָ עַל שֶׁלָּנוּ;

וְאִם שֶׁלָּךְ הוּא הַפֶּסַח הַזֶּה,

יָדֵינוּ מְשׁוּכוֹת מִשֶּׁלָּנוּ וְנִמְנֵינוּ עַל שֶׁלָּךְ.

וְכֵן חָמֵשׁ חֲבוּרוֹת שֶׁל חֲמִשָּׁה חֲמִשָּׁה וְשֶׁל עֲשָֹרָה עֲשָֹרָה,

מוֹשְׁכִין לָהֶן אֶחָד מִכָּל חֲבוּרָה וַחֲבוּרָה,

וְכֵן הֵם אוֹמְרִים.

 

ברטנורא משנה י   

אלו מושכין להם אחד מן הפסחים. ואלו מושכין להם אחד.

אחד. מבני חבורה זו בא לו אצל בני חבורה זו, ואחד מזו בא לו אצל זו.

וכך הם אומרים.  לאותו יחיד הבא אצלם.

אם שלנו הוא.  אותו הפסח שמשכנו אלינו, יפה בררנו את שלנו, המשך ידך משלך והמנה עמנו על שלנו.

אם שלך הוא פסח זה.  הרי אתה עליו, וידינו משוכות משלנו, ויהא לבני חבורה האחרת, ונמנינו על זה שלך. נמצא אם החליפו, הרי נמשכו כל החבורה משלהם ונמנו על אותו שבררו. וכך אומרים בני חבורה השניה ליחיד הבא אצלם. ועל כרחם צריך אחד מאלו לבא אצל אלו ולמנות עמהן, ולא אמרינן ימשכו אלו משלהן בכל מקום שהוא, ואלו משלהן ויחזרו וימנו אלו על אחד ואלו על אחד, משום דאמרינן בברייתא בגמרא, דאסור לימשך כל בני החבורה מן הפסח ולהניחו בלא בעלים, ושמא החליפו ורוצים למשוך מפסחם ולמנות על אחר, כשאמרו 'הרי ידינו משוכות משלנו', הרי נותר פסח בלא בעלים מיד, וזה אסור. ועכשיו כשאחד מחבורה זו בא אצל האחרת, ממה נפשך אין כאן פסח בלא בעלים, אם יפה בררו להם, הרי כל בני חבורתו עליו, חוץ מן האחד שפירש מהן ומשך ידו. ואם החליפו, הרי הלך אחד מהם עם פסחו, וכשמשכו הנותרים ידיהם הימנו, נשאר הוא עליו.

וכן חמש חבורות של חמשה חמשה בני אדם, שנתערבו פסחיהן. כל חבורה וחבורה מושכין להם אחד מן הפסחים, וחמשה אנשים שבכל חבורה וחבורה מתחלקין [לחמשה] פסחים, שאם החליפו לא יהא כאן פסח שאין אחד מבעליו הראשונים עליו.

וכך הם אומרים.  כשנעשו עתה החבורות החדשים אומרים הארבעה לאחד, 'אם שלך הוא פסח זה הרי ידינו ארבעתנו מסולקות מארבע פסחינו בכל מקום שהם ונמנינו עמך'. וכן הוא ושלושה חוזרין ואומרין לשני, וכן הארבע לכל אחד שבחבורה. וכל חבורה וחבורה כן.

 

משנה יא

שְׁנַיִם שֶׁנִּתְעָרְבוּ פִּסְחֵיהֶם

זֶה מוֹשֵׁךְ לוֹ אֶחָד וְזֶה מוֹשֵׁךְ לוֹ אֶחָד;

זֶה מַמְנֶה עִמּוֹ אֶחָד מִן הַשּׁוּק,

וְזֶה מַמְנֶה עִמּוֹ אֶחָד מִן הַשּׁוּק;

זֶה בָּא אֵצֶל זֶה וְזֶה בָּא אֵצֶל זֶה,

וְכָךְ הֵם אוֹמְרִים: אִם שֶׁלִּי הוּא פֶּסַח זֶה,

יָדֶיךָ מְשׁוּכוֹת מִשֶּׁלָּךְ וְנִמְנֵיתָ עַל שֶׁלִּי;

וְאִם שֶׁלָּךְ הוּא פֶּסַח זֶה,

יָדַי מְשׁוּכוֹת מִשֶּׁלִּי וְנִמְנֵיתִי עַל שֶׁלָּךְ.

 

משנה יא   

שנים שנתערבו פסחיהן. ראובן ושמעון שנתערבו פסחיהן, ראובן מושך לו אחד ושמעון מושך לו אחד. ראובן הולך וממנה עמו אחד מן השוק, ואומר: 'כל מקום שהוא פסח שלי הרי אתה נמנה עליו', וראובן בא לו אצל פסח שמשך לו שמעון, ושמעון בא לו אצל פסח שמשך לו ראובן, וכך אומר לו ראובן ליהודה הנשאר על פסח שמשך לו שמעון, 'אם שלך הוא פסח זה, שיפה בירר לו שמעון תחלה, הרי ידי משוכות משלי והריני נמנה עמך על זה, ואם שלי הוא פסח זה, שלא כוונתי מתחלה לברור יפה ואין זה פסח שנמנית עליו עם שמעון, הרי ידיך מסולקות משלך, והמנה עמי על זה'. ולכך הוצרך כל אחד להמנות עמו אחד מן השוק, שאם באו להתנות כשהן יחידים, ולומר 'אם שלי הוא פסח זה ושלך שלך הרי יפה בררנו, ואם לאו הרי אני מושך ידי משלי ונמנה על שלך', נמצא כשהוא מושך משלו הרי הוא מניח את פסחו בלא בעלים, שעדיין לא נמנה עליו אחר. והא ליכא למימר שימנה כל אחד על של חבירו קודם שימשוך ידו משלו, דאין נמנין על שני פסחים כאחד, ואין זה מנוייו.