לחץ כאן לתצוגת הדפסה

שבת, פרק ג

שבת, פרק ג

 

משנה א
כִּירָה שֶׁהִסִּקוּהָ בַּקַּשׁ וּבַגְּבָבָא, נוֹתְנִין עָלֶיהָ תַּבְשִׁיל.
בַּגֶּפֶת וּבָעֵצִים -
לא יִתֵּן עַד שֶׁיִּגְרֹף, אוֹ עַד שֶׁיִּתֵּן אֶת הָאֵפֶר.
בֵּית שַׁמַּאי אוֹמְרִים: חַמִּין אֲבָל לא תַּבְשִׁיל.
וּבֵית הִלֵּל אוֹמְרִים: חַמִּין וְתַבְשִׁיל.
 
בֵּית שַׁמַּאי אוֹמְרִים: נוֹטְלִין אֲבָל לא מַחֲזִירִין;
וּבֵית הִלֵּל אוֹמְרִים: אַף מַחֲזִירִין.
 
ברטנורא משנה א  
כירה. מקום עשוי בארץ כדי שפיתת שתי קדרות והאש עוברת תחת שתי הקדרות. 
בגבבא. עצים דקים כקש שגובבין מן השדה.
נותנים עליה תבשיל. מערב שבת להשהותו שם בשבת. 
בגפת. פסולת של זיתים ושומשמין לאחר שהוציאו שמנן. 
לא יתן. מערב שבת כדי להשהותה שם בשבת. 
עד שיגרוף. הגחלים ויוציאם מן הכירה. 
או שיתן האפר על גבי גחלים לכסותם ולצננם. וטעמא, גזירה שמא יחתה בגחלים בשבת כדי למהר בישולו. ודוקא בתבשיל שלא בישל כל צרכו, או אפילו בישל כל צרכו ומצטמק ויפה לו, הוא דגזרינן שמא יחתה, אבל תבשיל שלא בישל כלל, או בישל כל צרכו ומצטמק ורע לו, מותר להשהותו על גבי כירה אע"פ שאינה גרופה וקטומה, ולא חיישינן שמא יחתה, הואיל והסיח דעתו ממנו. וכן תבשיל שבישל כל צרכו, והשליך בתוכו אבר חי סמוך לבין השמשות, נעשה הכל כתבשיל שלא בישל כלל, שהרי הסיח דעתו ממנו. 
בית שמאי אומרים. מים חמין נותנין על גבי כירה לאחר שגרף, דלא צריכי לבישולי וליכא למגזר שמא יחתה. 
אבל לא תבשיל. אע"פ שגרף, שאי אפשר לגרף כל הגחלים עד שלא ישאר שם ניצוץ אחד, ואתי לחתויי, מאחר דניחא ליה בבשוליה. 
בית שמאי אומרים נוטלים וכו'. אפילו חמין דשרינן להשהות על גבי כירה גרופה, ושנתן את האפר, לאחר שנטלן אין מחזירין דמיחזי כמבשל בשבת. 
ובית הלל אומרים. בין חמין בין תבשיל יכולין להחזיר לאחר שנטלן. ולא שרו בית הלל להחזיר אלא בעודן בידו שלא הניחן על גבי דבר אחר, אבל לאחר שהניחן בקרקע או על גבי דבר אחר, אסור להחזירן אפילו לבית הלל, דהוי כמטמין לכתחלה בשבת.
 
משנה ב
תַּנּוּר שֶׁהִסִּיקוּהוּ בַּקַּשׁ וּבַגְּבָבָא
לא יִתֵּן בֵּין מִתּוֹכוֹ בֵּין מֵעַל גַּבָּיו.
כֻּפַּח שֶׁהִסִּיקוּהוּ בַּקַּשׁ וּבַגְּבָבָא
הֲרֵי זֶה כַּכִּירַיִם;
בַּגֶּפֶת וּבָעֵצִים הֲרֵי הוּא כַּתַּנּוּר.
 
ברטנורא משנה ב  
תנור. מתוך שצר למעלה ורחב למטה, נקלט חומו לתוכו טפי מכירה, ואפילו הסיקוהו בקש ובגבבא חיישינן שמא יחתה, דלעולם אינו מסיח דעתו ממנו. 
בין מגביו. לסמוך אצל דופנו. 
כופח. עשוי ככירה, אלא שארכו כרחבו, ואין בו אלא מקום שפיתת קדרה אחת, והאש עוברת תחתיה והבלו רב מהבל הכירה. שהכירה פתוחה מלמעלה שיעור שתי קדרות, והכופח אין פתוח אלא שיעור קדרה אחת, ופחות מהבל התנור.
 
משנה ג
אֵין נוֹתְנִין בֵּיצָה בְּצַד הַמֵּחַם בִּשְׁבִיל שֶׁתִּתְגַּלְגֵּל,
וְלא יַפְקִעֶנָּה בְּסוּדָרִין;
וְרַבִּי יוֹסֵי מַתִּיר.
וְלא יַטְמִינֶנָּה בַּחוֹל וּבַאֲבַק דְּרָכִים בִּשְׁבִיל שֶׁתִּצָּלֶה.
 
ברטנורא משנה ג  
אין נותנין בשבת. 
ביצה בצד המיחם. קומקום של נחושת שמחממים בו המים על גבי האש.
שתתגלגל. שתצלה קצת עד שתהא מגולגלת כלומר מעורבת. 
ולא יפקיענה בסודרין. לא ישברנה על סודר שהוחם בחמה כדי שתצלה בו, דגזרינן תולדות חמה אטו תולדות האור. 
ורבי יוסי מתיר. דסבר לא גזרינן תולדות חמה אטו תולדות האור. ואין הלכה כרבי יוסי. 
לא יטמיננה בחול ובאבק דרכים. שהוחמו מכח החמה, ובהא לא שרי רבי יוסי, דגזר חול אטו רמץ, הואיל ותרווייהו דרך הטמנה, אתי למימר מה לי רמץ מה לי חול.
אי נמי: גזר רבי יוסי שמא יזיז עפר ממקומו, שמא לא יהא שם חול עקור ככל הצורך, ואתי לאזוזי עפר הדבוק, והוי תולדה דחורש.
 
משנה ד
מַעֲשֶֹה שֶׁעָשׁוּ אַנְשֵׁי טְבֶרְיָא,
וְהֵבִיאוּ סִילוֹן שֶׁל צוֹנֵן לְתוֹךְ אַמָּה שֶל חַמִּין.
אָמְרוּ לָהֶן חֲכָמִים: אִם בַּשַּׁבָּת, כְּחַמִּין שֶׁהוּחַמּוּ בַּשַּׁבָּת,
אֲסוּרִין בִּרְחִיצָה וּבִשְׁתִיָּה;
בְּיוֹם טוֹב, כְּחַמִּין שֶׁהוּחַמּוּ בְּיוֹם טוֹב,
אֲסוּרִים בִּרְחִיצָה וּמֻתָּרִין בִּשְׁתִיָּה.
מֻלְיָאר הַגָּרוּף שׁוֹתִין הֵימֶנּוּ בַּשַּׁבָּת.
אַנְטִיכִי, אַף עַל פִּי שֶׁגְּרוּפָה
אֵין שׁוֹתִין מִמֶּנָּה.
 
ברטנורא משנה ד  
סלון. צינור שממשיכין המים לתוכו, והיה אותו צינור משוקע בחמי טבריא, ומתחמם מכוח אותם המים החמים. וכשהיו המים צוננין, נמשכין בתוכו מתחממין באותו סלון שנתחמם בתוך חמי טבריא. ואמרו חכמים, שהמים שנמשכו באותו צינור בשבת, דינם כדין חמין שהוחמו בשבת, שאסורים לרחוץ בהן אפילו אבר קטן, ואסורים אף בשתיה. והמים שעוברים בו ביום טוב, דינם כדין חמין שהוחמו ביום טוב, שאסורים לרחוץ בהם כל הגוף, אבל מותר לרחוץ בהן ידיו ורגליו, ומותרין בשתיה.
והלכה כחכמים. וחזרו בהם אנשי טבריא ושברו את הסלון. 
מוליאר. פירשו בגמרא מים מבפנים וגחלים מבחוץ, והוא כלי שיש לו בית קיבול קטן אצל דופנו מבחוץ מחובר לו, ונותנים שם גחלים, והמים בקבולו הגדול. ואם גרפוהו מן הגחלים מבעוד יום שותין מן המים שבקבולו הגדול בשבת, ואע"פ שהוחמו קצת מחמת כלי, לפי שאינו מוסיף הבל אלא משמר ומקיים חום שלהם שלא יצטננו. 
אנטיכי. הוא כלי נחושת שיש לו שתי שולים, ומשימין המים למעלה והאש למטה בין שתי השולים. ומתוך שהאש למטה בין שתי השולים, חומו נשאר הרבה, ואע"פ שגרף הגחלים מערב שבת המים מתחממים בו בשבת, לפיכך אין שותים מהם בשבת.
 
משנה ה
הַמֵּחַם שֶׁפִּנָּהוּ
לא יִתֵּן לְתוֹכוֹ צוֹנֵן בִּשְׁבִיל שֶׁיֵּחַמּוּ;
אֲבָל נוֹתֵן הוּא לְתוֹכוֹ אוֹ לְתוֹךְ הַכּוֹס כְּדֵי לְהַפְשִׁירָן.
הָאִלְפָּס וְהַקְּדֵרָה שֶׁהֶעֱבִירָן מְרֻתָּחִין
לא יִתֵּן לְתוֹכָן תַּבְלִין;
אֲבָל נוֹתֵן הוּא לְתוֹךְ הַקְּעָרָה אוֹ לְתוֹךְ הַתַּמְחוּי.
רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר: לַכֹּל הוּא נוֹתֵן,
חוּץ מִדָּבָר שֶׁיֶּשׁ בּוֹ חֹמֶץ וָצִיר.
 
ברטנורא משנה ה  
המיחם. קומקום של נחושת שמשימין אותו על גב האש לחמם המים שבתוכו. 
שפינהו. מעל הכירה, ויש בתוכו מים חמין. 
לא יתן לתוכו. מים מועטים כדי שיתחממו מן המים החמין שנשארו בתוך המיחם, דהוה ליה כמבשל בשבת. 
אבל נותן לתוכו. מים מרובים עד שישובו הכל פושרין. 
או לתוך הכוס. ואע"פ שהוא כלי שני, דוקא להפשירן מותר, אבל מועטים כדי שיוחמו לא, דסבירא ליה להאי תנא דכלי שני מבשל. ולקמן תנינן אבל נותן הוא לתוך הקערה, דמשמע דכלי שני אינו מבשל.
והלכה דכלי שני אינו מבשל.
שהעבירן. מן האור. 
מרותחין. בין השמשות. 
לא יתן לתוכן תבלין. משתחשך, דכלי ראשון כל זמן שרותח מבשל. 
אבל נותן הוא לתוך הקערה. דכלי שני אינו מבשל. 
תמחוי. כמין קערה גדולה שמערה כל האילפס לתוכו, ומשם מערה לקערות. 
לכל הוא נותן. אפילו לכלי ראשון. 
חוץ מדבר שיש בו חומץ או ציר. הנוטף ממליחת דגים שהם מבשלין התבלין, ואין הלכה כרבי יהודה.
ודוקא תבלין הוא דאסור ליתן בכלי ראשון אפילו לאחר שהעבירו מן האור, אבל מלח, אפילו בכלי ראשון לא בשלה, אלא על גבי האור בלבד, לפיכך מותר לתת מלח אפילו בכלי ראשון לאחר שהעבירו מן האור.
 
משנה ו
אֵין נוֹתְנִין כְּלִי תַּחַת הַנֵּר לְקַבֵּל בּוֹ אֶת הַשֶּׁמֶן,
וְאִם נוֹתְנוֹ מִבְּעוֹד יוֹם מֻתָּר.
וְאֵין נֵאוֹתִין מִמֶּנּוּ, לְפִי שֶׁאֵינוֹ מִן הַמּוּכָן.
מְטַלְטְלִין נֵר חָדָשׁ, אֲבָל לא יָשָׁן.
רַבִּי שִׁמְעוֹן אוֹמֵר: כָּל הַנֵּרוֹת מִטַּלְטְלִין,
חוּץ מִן הַנֵּר הַדּוֹלֵק בַּשַּׁבָּת.
נוֹתְנִין כְּלִי תַּחַת הַנֵּר לְקַבֵּל נִיצוֹצוֹת;
וְלא יִתֵּן לְתוֹכוֹ מַיִם מִפְּנֵי שֶׁהוּא מְכַבֶּה.
 
ברטנורא משנה ו  
אין נותנין בשבת. 
כלי תחת הנר לקבל בו את השמן המטפטף, משום דשמן מוקצה הוא ואסור לבטל כלי מהיכנו, כלומר להושיב כלי במקום שלא יוכל עוד ליטלו משם, דהוה ליה כקובע לו מקום ומחברו בטיט ודמי למלאכה, וכלי זה משיפול בו השמן, מוקצה הוא ואסור לטלטלו. 
אין ניאותין. אין נהנין מן השמן המטפטף מן הנר בשבת, לפי שאינו מן המוכן, שכבר הוקצה להדלקה. 
מטלטלין נר חדש. שאינו מאוס וחזי לאשתמושי ביה. 
אבל לא ישן. דמוקצה מחמת מיאוס הוא. 
חוץ מן הנר הדולק. בעוד שהוא דולק אסור, גזירה שמא יכבה. ולית ליה לרבי שמעון מוקצה מחמת מיאוס, ולא מוקצה מחמת איסור.
ואין הלכה כרבי שמעון, שמתיר לטלטל כל הנרות חוץ מן הנר הדולק, שנר שהדליקוהו ללילי שבת אע"פ שכבה, אסור לטלטלו כל אותו שבת, דמגו דאיתקצאי לבין השמשות אתקצאי לכולי יומא. אבל בשאר נרות - הלכה כמותו, שאין מוקצה לשבת אלא מוקצה מחמת חסרון כיס, דמודה ביה רבי שמעון. 
נותנים כלי תחת הנר בשבת לקבל ניצוצות של שלהבת הנוטפת מן הנר, כדי שלא ידלק מה שתחתיו, דניצוצות אין בהם ממש, ואין הכלי מבוטל מהיכנו בהכי. 
ולא יתן לתוכו מים. ואפילו מערב שבת, דגזרינן ערב שבת אטו שבת, ובשבת אי הוה עביד כי האי גוונא הוי מכבה וחייב, הילכך בערב שבת אסור.