לחץ כאן לתצוגת הדפסה

שקלים, פרק א

שקלים, פרק א

 

משנה א
בְּאֶחָד בַּאֲדַר מַשְׁמִיעִין עַל הַשְּׁקָלִים וְעַל הַכִּלְאַיִם.
בַּחֲמִשָּׁה עָשָֹר בּוֹ קוֹרִין אֶת הַמְּגִלָּה בַּכְּרַכִּין,
וּמְתַקְּנִין אֶת הַדְּרָכִים וְאֶת הָרְחוֹבוֹת וְאֶת מִקְוְאוֹת הַמַּיִם,
וְעוֹשִֹין כָּל צָרְכֵי הָרַבִּים,
וּמְצַיְּנִין אֶת הַקְּבָרוֹת, וְיוֹצְאִין אַף עַל הַכִּלְאַיִם.
 
ברטנורא משנה א
באחד באדר משמיעין על השקלים. בית דין שולחים בכל ערי ישראל ומכריזין שיביאו שקליהן. לפי שבאחד בניסן צריך להביא קרבנות צבור מתרומה חדשה, דכתיב (במדבר כח) זאת עולת חודש בחדשו לחדשי השנה. חדש והבא קרבן מתרומה חדשה, וילפינן חדשי השנה דהכא, מראשון הוא לכם לחדשי השנה (שמות יב), הילכך מקדימין שלשים יום דהיינו מאחד באדר להכריז שיביאו שקליהם.
ועל הכלאים. מכריזין שימעטו הזרע האחר עד שלא ישאר בו רובע קב לסאה, כדתנן בפ"ב דכלאים כל סאה שיש בו רובע קב ממין אחר ימעט. ורבותינו פירשו, דלאחר שגדלו הזרעים אפילו אחד באלף צריך לעקור הכל, דכל תרי מילי דכל חד לחודיה שרי ונאסרו על ידי תערובת לא שייך בהו ביטול, דדוקא כשמין אחר מעורב בשעת הזרע אין צריך כי אם למעט, דמדאורייתא חד בתרי בטיל ולא מקרי זורע כלאים, אלא מפני מראית העין בעלמא צריך למעט. אבל לאחר שגדלו לא שייך בהו ביטול וצריך לעקור את הכל ולא ישייר אלא אחד מן המינים.
בחמשה עשר בו קורין את המגילה בכרכין. המוקפין חומה מימות יהושע בן נון. איידי דבעי למתני דבחמשה עשר באדר שלחנות יושבין במדינה, תני נמי כל מה שהיו עושין בו ביום.
ומתקנים את הדרכים ואת הרחובות. השווקים שנתקלקלו בגשמים בימות החורף, מתקנים אותם בשביל עולי רגלים. ואית דמפרשי בשביל הרוצחים המכים נפש בשגגה שיוכלו לנוס מפני גואל הדם, כדכתיב (דברים יט) תכין לך הדרך.
ואת מקואות המים. אם נתרבה בהן טיט מנקין אותן, ואם נחסר שיעורן ממשיכין להם מים שאובים ומשלימין אותן לכשיעור אם היה שם רוב ארבעים סאה מן הכשר.
ועושים כל צרכי רבים. כגון דיני ממונות ודיני נפשות, ודיני מכות, ופדיית ערכים וחרמים והקדשות, והשקאת סוטה, ושריפת פרה, ורציעת עבד עברי, וטהרת מצורע, ושולחין לפתוח בורות של מים מכונסים כדי שיהיו מצויין לעם לשתות מהן בימות החמה. דכל הנך צרכי רבים נינהו:
ומציינין את הקברות. שלא יאהילו עליהם הכהנים ועושי טהרות. והציון הוא שממחים סיד ושופכים אותו סביב הקבר, ובימות הגשמים היה הסיד נימוח וצריך לחזור ולציינו.
ויוצאים. שלוחי בית דין.
אף על הכלאים. ואע"פ שכבר הכריזו עליה באחד באדר, לא היו סומכים על ההכרזה, דשמא לא עקרום בעלים. והיו הם יוצאים ועוקרים אותם:
 
משנה ב
אָמַר רַבִּי יְהוּדָה: בָּרִאשׁוֹנָה הָיוּ עוֹקְרִין וּמַשְׁלִיכִין לִפְנֵיהֶם.
מִשֶּׁרַבּוּ עוֹבְרֵי עֲבֵרָה,
הָיוּ עוֹקְרִין וּמַשְׁלִיכִין עַל הַדְּרָכִים;
הִתְקִינוּ שֶׁיְּהוּ מַפְקִירִין כָּל הַשָֹּׂדֶה כֻּלָּהּ.
 
ברטנורא משנה ב
היו עוקרים ומשליכים לפניהם. לפני בעלי השדות כדי שיתביישו. והיו בעלי שדות שמחים שמנכשים להם שדותיהם, ועוד שהיו נותנים אותן לפני בהמתן. התקינו שיהיו משליכים אותן בדרכים. ועדיין היו בעלי שדות שמחים שהיו מנכשים להן.
התקינו שיהו מפקירין כל השדה. דהפקר בית דין הפק
 
משנה ג
בַּחֲמִשָּׁה עָשָֹר בּוֹ שֻׁלְחָנוֹת הָיוּ יוֹשְׁבִין בַּמְּדִינָה.
בְּעֶשְֹרִים וַחֲמִשָּׁה יָשְׁבוּ בַּמִּקְדָּשׁ;
מִשֶּׁיָּשְׁבוּ בַּמִּקְדָּשׁ הִתְחִילוּ לְמַשְׁכֵּן.
אֶת מִי מְמַשְׁכְּנִין?
לְוִיִּם וְיִשְֹרְאֵלִים, גֵּרִים וַעֲבָדִים מְשֻׁחְרָרִים,
אֲבָל לא נָשִׁים וַעֲבָדִים וּקְטַנִּים.
כָּל קָטָן שֶׁהִתְחִיל אָבִיו לִשְׁקוֹל עַל יָדוֹ,
שׁוּב אֵינוֹ פּוֹסֵק.
וְאֵין מְמַשְׁכְּנִין אֶת הַכֹּהֲנִים, מִפְּנֵי דַּרְכֵי שָׁלוֹם.
 
ברטנורא משנה ג
במדינה. בירושלים. והיו מחליפין מחצית השקל לאנשים שמביאים כל אחד ממטבע מדינתו ואינו יודע כמה מהם יוצאים למחצית השקל.
ישבו במקדש. לפי שהיה הזמן מתקרב היו יושבים במקדש כדי שימהרו להביא. ורמב"ם פירש, שכל ערי ישראל קרויין מדינה, ובעשרים וחמשה בו היו יושבים במקדש בירושלים.
התחילו למשכן. מי שלא הביא שקלו.
את מי ממשכנין לוים. לאפוקי ממאן דאמר שאין ממשכנין את הלוים דכתיב (שמות ל') כל העובר על הפקודים מבן עשרים שנה ומעלה, ולוים לא היו נמנים מבן עשרים.
אבל לא נשים. ונתנו איש כופר נפשו (שם) כתיב, ולא אשה.
ולא עבדים. דאין עבדים חייבין אלא במצות שנשים חייבות.
וקטנים. אפילו הביא שתי שערות והוא פחות מבן עשרים.
שוב אינו פוסק. אביו, משהתחיל. ואם מת אביו הוא שוקל על ידי עצמו.
ואין ממשכנין את הכהנים. ואף על פי שחייבין במחצית השקל.
מפני דרכי שלום. לפי שעבודת הקרבנות עליהם חולקים להם כבוד וסומכים עליהם שלא יעכבו את שקליהם. ואי נמי יעכבו ולא יתנו, בית דין מתנה עליהם שיהיה להם חלף עבודתם כמו שנותנים מתרומת הלשכה לשאר עושי מלאכת הקודש כדמפרש לקמן:
 
משנה ד
אָמַר רַבִּי יְהוּדָה: הֵעִיד בֶּן בּוּכְרִי בְּיַבְנֶה:
כָּל כֹּהֵן שֶׁשּׁוֹקֵל אֵינוֹ חוֹטֵא.
אָמַר לוֹ רַבָּן יוֹחָנָן בֶּן זַכַּאי: לא כִי,
אֶלָּא כָּל כֹּהֵן שֶׁאֵינוֹ שׁוֹקֵל חוֹטֵא,
אֶלָּא שֶׁהַכֹּהֲנִים דּוֹרְשִׁים מִקְרָא זֶה לְעַצְמָן:
"כָּל-מִנְחַת כֹּהֵן כָּלִיל תִּהְיֶה לא תֵאָכֵל" (ויקרא ו, טז),
הוֹאִיל וְעֹמֶר וּשְׁתֵּי הַלֶּחֶם וְלֶחֶם הַפָּנִים שֶׁלָּנוּ,
הֵיאָךְ נֶאֱכָלִים?
 
ברטנורא משנה ג
במדינה. בירושלים. והיו מחליפין מחצית השקל לאנשים שמביאים כל אחד ממטבע מדינתו ואינו יודע כמה מהם יוצאים למחצית השקל.
ישבו במקדש. לפי שהיה הזמן מתקרב היו יושבים במקדש כדי שימהרו להביא. ורמב"ם פירש, שכל ערי ישראל קרויין מדינה, ובעשרים וחמשה בו היו יושבים במקדש בירושלים.
התחילו למשכן. מי שלא הביא שקלו.
את מי ממשכנין לוים. לאפוקי ממאן דאמר שאין ממשכנין את הלוים דכתיב (שמות ל') כל העובר על הפקודים מבן עשרים שנה ומעלה, ולוים לא היו נמנים מבן עשרים.
אבל לא נשים. ונתנו איש כופר נפשו (שם) כתיב, ולא אשה.
ולא עבדים. דאין עבדים חייבין אלא במצות שנשים חייבות.
וקטנים. אפילו הביא שתי שערות והוא פחות מבן עשרים.
שוב אינו פוסק. אביו, משהתחיל. ואם מת אביו הוא שוקל על ידי עצמו.
ואין ממשכנין את הכהנים. ואף על פי שחייבין במחצית השקל.
מפני דרכי שלום. לפי שעבודת הקרבנות עליהם חולקים להם כבוד וסומכים עליהם שלא יעכבו את שקליהם. ואי נמי יעכבו ולא יתנו, בית דין מתנה עליהם שיהיה להם חלף עבודתם כמו שנותנים מתרומת הלשכה לשאר עושי מלאכת הקודש כדמפרש לקמן:
 
משנה ה
אַף עַל פִּי שֶׁאָמְרוּ: אֵין מְמַשְׁכְּנִין נָשִׁים וַעֲבָדִים וּקְטַנִּים,
אִם שָׁקְלוּ - מְקַבְּלִין מִיָּדָן.
הַנָּכְרִי וְהַכּוּתִי שֶׁשָּׁקְלוּ - אֵין מְקַבְּלִין מִיָּדָן.
וְאֵין מְקַבְּלִין מִיָּדָן
קִנֵּי זָבִין וְקִנֵּי זָבוֹת וְקִנֵּי יוֹלְדוֹת, וְחַטָּאוֹת וַאֲשָׁמוֹת;
אֲבָל נְדָרִים וּנְדָבוֹת מְקַבְּלִין מִיָּדָן.
 
זֶה הַכְּלָל:
כָּל שֶׁנִּדָּר וְנִדָּב מְקַבְּלִין מִיָּדָן;
כָּל שֶׁאֵין נִדָּר וְנִדָּב אֵין מְקַבְּלִין מִיָּדָן.
וְכֵן הוּא מְפֹרָשׁ עַל יְדֵי עֶזְרָא, שֶׁנֶּאֱמַר (עזרא ד, ג)
"לא-לָכֶם וָלָנוּ לִבְנוֹת אֶת בֵּית אלהֵינוּ".
 
ברטנורא משנה ה
מקבלין מידם. ובתנאי שימסרום לצבור לגמרי, כי היכי דלא להוי קרבן צבור קרב משל יחיד.
קיני זבים וזבות. תורים ובני יונה שזבים וזבות מביאים. ובכותים בלבד מיירי, דאין זבים וזבות בעובדי כוכבים.
כל שהוא נידר ונידב מקבלין מידם. דתניא [מנחות עג] איש איש, לרבות את הגוים שנודרים נדרים ונדבות כישראל. ואין לי אלא עולה כדכתיב (ויקרא כ"ב) אשר יקריבו לה' עולה, שלמים מנין, תלמוד לומר לכל נדריהם. מנין לרבות העופות והמנחות היין והלבונה והעצים, תלמוד לומר לכל נדריהם ולכל נדבותם.
וכן הוא מפורש על ידי עזרא. כשרצו הכותים לסייען ושלחו להם נבנה עמכם כי ככם נדרוש לאלהיכם, מה השיבו להם, לא לכם ולנו לבנות בית בשותפות לאלהינו, ולכם אין חלק וצדקה וזכרון בירושלים:
 
משנה ו
וְאֵלּוּ שֶׁחַיָּבִין בַּקָּלְבּוֹן:
לְוִיִּם וְיִשְֹרְאֵלִים וְגֵרִים וַעֲבָדִים מְשֻׁחְרָרִים,
אֲבָל לא כֹּהֲנִים וְנָשִׁים וַעֲבָדִים וּקְטַנִּים.
הַשּׁוֹקֵל עַל יְדֵי כֹהֵן, עַל יְדֵי אִשָּׁה,
עַל יְדֵי עֶבֶד, עַל יְדֵי קָטָן -
פָּטוּר.
וְאִם שָׁקַל עַל יָדוֹ וְעַל יַד חֲבֵרוֹ -
חַיָּב בְּקָלְבּוֹן אֶחָד;
רַבִּי מֵאִיר אוֹמֵר: שְׁנֵי קָלְבּוֹנוֹת.
הַנּוֹתֵן סֶלַע וְנוֹטֵל שֶׁקֶל -
חַיָּב שְׁנֵי קָלְבּוֹנוֹת.
 
ברטנורא משנה ו
קלבון. קל בון. כלומר דבר קל ומועט שמוסיפין על מחצית השקל להכריע ביניהם.
השוקל ע"י אשה ... פטור. כגון שהלוה להם, דכיון דפטורים הן לא מחייבי בקלבון. ואי לא הלוה להם אלא שפורע בשבילם, אפילו שוקל בשביל בר חיובא פטור מן הקלבון כדלקמן.
אם שקל על ידו ועל יד חבירו. בשהלוהו מיירי, ושוקל שקל שלם מחצית השקל בשבילו ומחצית השקל שמלוה לחבירו.
חייב קלבון אחד. דסבר הנותן מחצית השקל הקצוב בתורה פטור מן הקלבון, דכתיב זה יתנו, כזה יתנו ולא יותר. ושנים ששקלו שקל שלם אין נותנין אלא קלבון אחד.
רבי מאיר אומר שני קלבונות. רבי מאיר סבר השוקל מחצית השקל חייב בקלבון, הלכך שנים ששקלו שקל שלם חייבין שני קלבונות. ואין הלכה כרבי מאיר.
הנותן סלע. דהיינו שקל שלם לשולחני של הקדש, ונוטל ממנו מחציתו שנשאר לו ממנו. ושקל האמור כאן היינו מחצית השקל.
נותן שני קלבונות. בהא מודה תנא קמא דנותן שני קלבונות, אחד קלבון להכרע מחצית השקל שהוא נוטל מן ההקדש, ואחד דכיון שלא שקל מחצית השקל כמו שקצוב בתורה נתחייב בקלבון:
 
משנה ז
הַשּׁוֹקֵל עַל יְדֵי עָנִי וְעַל יְדֵי שְׁכֵנוֹ וְעַל יְדֵי בֶּן עִירוֹ -
פָּטוּר.
וְאִם הִלְוָם - חַיָּב.
הָאַחִין וְהַשֻּׁתָּפִין שֶׁחַיָּבִין בַּקָּלְבּוֹן -
פְּטוּרִין מִמַּעֲשַֹר בְּהֵמָה;
וּכְשֶׁחַיָּבִין בְּמַעֲשַֹר בְּהֵמָה - פְּטוּרִין מִן הַקָּלְבּוֹן.
וְכַמָּה הוּא קָלְבּוֹן?
מָעָה כֶּסֶף; דִּבְרֵי רַבִּי מֵאִיר.
וַחֲכָמִים אוֹמְרִים: חֵצִי.
 
ברטנורא משנה ז
השוקל ע"י עני. בשביל עני.
פטור. כיון שנותן להם במתנה.
האחין השותפין שחייבין בקלבון. אחים שהם שותפים שחלקו וחזרו ונשתתפו שאז הן חייבין בקלבון כשאר שני אנשים ששקלו סלעים.
פטורים ממעשר בהמה. כל הבהמות הנולדות להם כל ימי שותפותן אינן צריכין לעשרן, דדרשינן בפרק [בתרא] דבכורות, יהיה לך, ולא של שותפות, ומוקמינן להאי קרא במעשר ואע"ג דבבכור כתיב.
וכשחייבים במעשר בהמה. היינו כשלא חלקו שאז חייבים במעשר, כדדרשינן יכול אפילו קנו בתפוסת הבית, תלמוד לומר יהיה – מכל מקום.
פטורים מן הקלבון. שממון אביהם בחזקתו עומד, והוי כאב ששוקל ע"י בניו וע"י שכניו דפטור.
מעה כסף. אחד מעשרים וארבעה בסלע, ומשקלה ששה עשר שעורות.
חצי מעה. אחד משמנה וארבעים, ומשקלה שמנה שעורות. והלכה כחכמים.