לחץ כאן לתצוגת הדפסה

שקלים, פרק ד

שקלים, פרק ד

 

משנה א
הַתְּרוּמָה מֶה הָיוּ עוֹשִֹין בָּהּ?
לוֹקְחִין בָּהּ תְּמִידִין וּמוּסָפִין וְנִסְכֵּיהֶם,
הָעֹמֶר וּשְׁתֵּי הַלֶּחֶם וְלֶחֶם הַפָּנִים,
וְכָל קָרְבְּנוֹת הַצִּבּוּר.
 
שׁוֹמְרֵי סְפִיחִים בַּשְּׁבִיעִית -
נוֹטְלִין שְֹכָרָן מִתְּרוּמַת הַלִּשְׁכָּה.
רַבִּי יוֹסֵי אוֹמֵר: אַף הָרוֹצֶה מִתְנַדֵּב שׁוֹמֵר חִנָּם.
אָמְרוּ לוֹ: אַף אַתָּה אוֹמֵר שֶׁאֵינָן בָּאִין אֶלָּא מִשֶּׁל צִבּוּר.
 
ברטנורא משנה א
התרומה מה היו עושין בה. מה שנתנו לתוך הקופות מה עושין בהן.
וכל קרבנות הצבור. לאתוי קטורת:
ספיחים. תבואה העולה מאליה ממה שנשר בקציר. ונותנים שכר לשומרים שלא ילקטום עניים בשביעית, ומביאים מהם עומר בפסח ושתי הלחם בעצרת, שאינם באים אלא מן החדש ומן הארץ. ונותנים שכרם מן התרומה, דצורך קרבן כקרבן דמי.
שומר חנם. ואע"ג דקנה אותם מן ההפקר כששמרם חנם והביאם והרי הן שלו, רבי יוסי סבר דקרבן יחיד משתנה לקרבן צבור.
אף אתה אומר כו'. כלומר אי אתה מודה שאינן באין אלא משל צבור, ואם שמרם חנם והביאם וזכה בהם נמצא שאינם באין משל צבור, דסברי רבנן קרבן יחיד אינו משתנה לשל צבור. והלכה כחכמים:
 
משנה ב
פָּרָה וְשָֹעִיר הַמִּשְׁתַּלֵּחַ וְלָשׁוֹן שֶׁל זְהוֹרִית
בָּאִין מִתְּרוּמַת הַלִּשְׁכָּה.
כֶּבֶשׁ פָּרָה וְכֶבֶשׁ שָֹעִיר הַמִּשְׁתַּלֵּחַ וְלָשׁוֹן שֶׁבֵּין קַרְנָיו,
וְאַמַּת הַמַּיִם וְחוֹמַת הָעִיר וּמִגְדְּלוֹתֶיהָ, וְכָל צָרְכֵי הָעִיר
בָּאִין מִשְּׁיָרֵי הַלִּשְׁכָּה.
אַבָּא שָׁאוּל אוֹמֵר: כֶּבֶשׁ פָּרָה כֹּהֲנִים גְּדוֹלִים עוֹשִֹין אוֹתוֹ מִשֶּׁל עַצְמָן.
 
ברטנורא משנה ב
פרה אדומה ושעיר המשתלח. לעזאזל.
באין מתרומת הלשכה. אף על גב דפרה אינה נשחטת בעזרה באה מתרומת הלשכה, דחטאת קרייה רחמנא. ושעיר המשתלח, לפי שצריך ליקח שני שעירים ואין ידוע על איזה מהם יעלה הגורל לה'.
ולשון של זהורית. שני תולעת שמשליכין אל תוך שריפת הפרה. והוא הדין לעץ ארז ואזוב, אלא נקט לשון של זהורית לבד לחלק בין לשון של זהורית זה ללשון של זהורית של שעיר המשתלח.
כבש פרה. שהיו עושים שני גשרים זה על גבי זה מפני קבר התהום מהר הבית להר המשחה ועליהן היו מוציאין את הפרה.
וכבש ]שעיר[. שהיו עושין כמין גשר עד חוץ לעיר, ועליו היה הולך המשלח את השעיר, מפני הבבליים שהיו תולשים שערו ואומרים לו טול וצא שלא תשהה עונותינו.
ולשון שבין קרניו. לידע אם הלבין ונתכפרו עוונותיהן של ישראל. והני אינם צורך קרבן לפיכך אינן באין מתרומה שהופרשה לשם קרבנות אלא ממה שנשתייר בלשכה אחר הפרשת התרומות:
ואמת המים. העוברת בעזרה, אם צריכה תקון.
וכל צרכי העיר. לחפור בורות שיחין ומערות ותקון רחובותיה ושווקיה ושמירת העיר.
אבא שאול אומר כו'. ואין הלכה כאבא שאול:
 
משנה ג
מוֹתַר שְׁיָרֵי הַלִּשְׁכָּה מֶה הָיוּ עוֹשִֹין בָּהֶן?
לוֹקְחִין בָּהֶן יֵינוֹת, שְׁמָנִים וּסְלָתוֹת, וְהַשָֹּׂכָר לַהֶקְדֵּשׁ; דִּבְרֵי רַבִּי יִשְׁמָעֵאל.
רַבִּי עֲקִיבָא אוֹמֵר: אֵין מִשְֹתַּכְּרִין מִשֶּׁל הֶקְדֵּשׁ וְלא מִשֶּׁל עֲנִיִּים.
 
ברטנורא משנה ג
מותר שיירי הלשכה. מה שנשאר אחר שנעשה מהן תקון צרכי העיר.
לוקחים מהן יינות שמנים וסלתות. ומוכרים אותן למי שצריך יין לנסכים ושמנים וסלתות למנחות:
אין משתכרין בשל הקדש. שאין עניות במקום עשירות, וגנאי הוא להקדש.
ואף לא בשל עניים. דלמא מתרמי עני וליכא למיתב ליה. והלכה כר"ע:
 
משנה ד
מוֹתַר תְּרוּמָה מֶה הָיוּ עוֹשִֹין בָּהּ?
רִקּוּעֵי זָהָב צִפּוּי לְבֵית קָדְשֵׁי הַקֳּדָשִׁים.
רַבִּי יִשְׁמָעֵאל אוֹמֵר: מוֹתַר הַפֵּרוֹת לְקַיִץ הַמִּזְבֵּחַ, וּמוֹתַר הַתְּרוּמָה לִכְלֵי שָׁרֵת.
רַבִּי עֲקִיבָא אוֹמֵר: מוֹתַר הַתְּרוּמָה לְקַיִץ הַמִּזְבֵּחַ, וּמוֹתַר נְסָכִים לִכְלֵי שָׁרֵת.
רַבִּי חֲנִינָא סְגַן הַכֹּהֲנִים אוֹמֵר: מוֹתַר נְסָכִים לְקַיִץ הַמִּזְבֵּחַ, וּמוֹתַר הַתְּרוּמָה לִכְלֵי שָׁרֵת.
זֶה וָזֶה לא הָיוּ מוֹדִים בַּפֵּרוֹת.
 
ברטנורא משנה ד
מותר התרומה. היינו מה שנשאר בקופות בראש חדש ניסן, שאז מביאין קרבנות מתרומה חדשה.
צפוי לבית קודש הקדשים. לרצפה ולכתלים.
מותר פירות. רבי ישמעאל לטעמיה, דאמר לעיל מותר שיירי הלשכה קונים מהן יינות שמנים וסלתות והשכר שמשתכרים בהן קרוי מותר פירות, כלומר מה שהותירו ונשתכרו בפירות שקנו:
קיץ למזבח. כשהמזבח בטל מביאים מהן עולות, כמו שדרך בני אדם להעלות מיני מתיקה על השלחן בגמר סעודתן כך אחר שגמרו להביא חובת היום מביאים עולות הללו כשאין נדרים ונדבות והמזבח בטל.
מותר תרומה לכלי שרת. מקרא דריש ליה דכתיב (דה"ב כ"ד) ואת שאר הכסף ויעשהו כלים לבית ה', איזהו כסף שיש לו שיריים הוי אומר זו תרומת הלשכה.
מותר תרומה לקיץ המזבח. שלצורך קרבנות הופרשה.
מותר נסכים. גזברי הקדש היו ממציאים מעות לבעלי יינות ושמנים וסלתות, לספק למנחות ונסכים כל השנה, ואם קבל עליו לספק שלושה סאים בסלע ועמדו ארבעה סאים בסלע צריך שיתן ארבע סאין, ואותה סאה היא מותר נסכים. וכן כשמודדין להקדש היו מודדין במדה מבורצת וגדושה, והגזבר היה מוחק המדה, הברוץ נקרא מותר נסכים. ועושין מהן כלי שרת, שהנסכים מתקדשים בכלי שרת.
מותר נסכים לקיץ המזבח. שהנסכים כליל והעולה כליל.
זה וזה. רבי עקיבא ורבי חנינא.
לא היו מודים בפירות. כדאמר רבי עקיבא לעיל שאין משתכרים בשל הקדש. ומסקנא דתנאי בית דין הוא על המותרות שיהיו כולן קרבים עולות. וכן הלכה:
 
משנה ה
מוֹתַר הַקְּטֹרֶת מֶה הָיוּ עוֹשִֹין בָּהּ?
מַפְרִישִׁין מִמֶּנָּה שְֹכַר הָאֻמָּנִין,
וּמְחַלְּלִין אוֹתָהּ עַל שְֹכַר הָאֻמָּנִין,
וְנוֹתְנִין אוֹתָהּ לָאֻמָּנִין בִּשְֹכָרָן,
וְחוֹזְרִין וְלוֹקְחִין אוֹתָהּ מִתְּרוּמָה חֲדָשָׁה.
אִם בָּא הֶחָדָשׁ בִּזְמַנּוֹ - לוֹקְחִין אוֹתָהּ מִתְּרוּמָה חֲדָשָׁה,
וְאִם לָאו - מִן הַיְשָׁנָה.
 
ברטנורא משנה ה
מותר הקטורת. הנותר בכל שנה.
מה היו עושין בה. להקטירה לשנה הבאה. שאין לך שנה שאין בה מותר, שהקטורת היתה נעשית שס"ח מנים, שס"ה מנים כמנין שס"ה ימות החמה, ושלושה מנין שמהם כהן גדול מכניס מלא חפניו ביום הכפורים, ולא היו נכנסים כולן בחפניו. ועוד, בכל שנה פשוטה היה מותר, ששנה פשוטה ימיה שנ"ד.
מפרישין ממנה. מן הלשכה:
שכר האומנין. מפטמי הקטורת, שהן נוטלים שכרן מתרומת הלשכה. ומזכין המעות לאומנין על יד אחד מן הגזברים והרי הן חולין. ואע"פ שאין הקדש יוצא לחולין אם לא שיכנס דבר אחר תחתיו לקדושה, תרומת הלשכה שאני, דבית דין מתנה עליהם ליתנם לכמה דברים. ואחרי שזכו במעות לצורך האומנין מחללין הקטורת על אותן המעות, והמעות קדושים לתרומה ישנה, ונותנים הקטורת לאומנים בשכרם, וחוזרין וקונין אותה מהן במעות של תרומה חדשה. והכי צניעא מלתא טפי ולא למכרה ולחזור ולקנותה.
אם בא החדש בזמנו. שהביאו שקלים חדשים קודם ר"ח ניסן שהוא זמן התרומה החדשה. לוקחים מותר הקטורת מתרומה חדשה על ידי חילול כדפרשינן לעיל.
ואם לאו. שלא הביאו שקלים חדשים עדיין. לוקחים אותה מן התרומה ישנה, אם חללוה כבר. ואם לא חללוה, מקטירין אותה, דכיון שלא בא החדש צריך להביא מן הישנה:
 
משנה ו
הַמַּקְדִּישׁ נְכָסָיו וְהָיוּ בָּהֶן דְּבָרִים רְאוּיִין לְקָרְבְּנוֹת הַצִּבּוּר -
יִנָּתְנוּ לָאֻמָּנִין בִּשְֹכָרָן; דִּבְרֵי רַבִּי עֲקִיבָא.
אָמַר לוֹ בֶּן עַזַּאי: אֵינָהּ הִיא הַמִּדָּה,
אֶלָּא מַפְרִישִׁין מֵהֶן שְֹכַר הָאֻמָּנִין,
וּמְחַלְּלִין אוֹתָן עַל מָעוֹת הָאֻמָּנִין,
וְנוֹתְנִין אוֹתָן לָאֻמָּנִין בִּשְֹכָרָן,
וְחוֹזְרִין וְלוֹקְחִין אוֹתָן מִתְּרוּמָה חֲדָשָׁה.
 
ברטנורא משנה ה
מותר הקטורת. הנותר בכל שנה.
מה היו עושין בה. להקטירה לשנה הבאה. שאין לך שנה שאין בה מותר, שהקטורת היתה נעשית שס"ח מנים, שס"ה מנים כמנין שס"ה ימות החמה, ושלושה מנין שמהם כהן גדול מכניס מלא חפניו ביום הכפורים, ולא היו נכנסים כולן בחפניו. ועוד, בכל שנה פשוטה היה מותר, ששנה פשוטה ימיה שנ"ד.
מפרישין ממנה. מן הלשכה:
שכר האומנין. מפטמי הקטורת, שהן נוטלים שכרן מתרומת הלשכה. ומזכין המעות לאומנין על יד אחד מן הגזברים והרי הן חולין. ואע"פ שאין הקדש יוצא לחולין אם לא שיכנס דבר אחר תחתיו לקדושה, תרומת הלשכה שאני, דבית דין מתנה עליהם ליתנם לכמה דברים. ואחרי שזכו במעות לצורך האומנין מחללין הקטורת על אותן המעות, והמעות קדושים לתרומה ישנה, ונותנים הקטורת לאומנים בשכרם, וחוזרין וקונין אותה מהן במעות של תרומה חדשה. והכי צניעא מלתא טפי ולא למכרה ולחזור ולקנותה.
אם בא החדש בזמנו. שהביאו שקלים חדשים קודם ראש חודש ניסן שהוא זמן התרומה החדשה. לוקחים מותר הקטורת מתרומה חדשה ע"י חלול כדפרשינן לעיל.
ואם לאו. שלא הביאו שקלים חדשים עדיין. לוקחים אותה מן התרומה ישנה, אם חללוה כבר. ואם לא חללוה, מקטירין אותה, דכיון שלא בא החדש צריך להביא מן הישנה:
 
משנה ז
הַמַּקְדִּישׁ נְכָסָיו וְהָיְתָה בָּהֶן בְּהֵמָה רְאוּיָה לְגַבֵּי הַמִּזְבֵּחַ,
זְכָרִים וּנְקֵבוֹת -
רַבִּי אֱלִיעֶזֶר אוֹמֵר: זְכָרִים יִמָּכְרוּ לְצָרְכֵי עוֹלוֹת,
וּנְקֵבוֹת יִמָּכְרוּ לְצָרְכֵי זִבְחֵי שְׁלָמִים,
וּדְמֵיהֶן יִפְּלוּ עִם שְׁאָר נְכָסִים לְבֶדֶק הַבַּיִת.
 
רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ אוֹמֵר: זְכָרִים עַצְמָן יִקְרְבוּ עוֹלוֹת,
וּנְקֵבוֹת יִמָּכְרוּ לְצָרְכֵי זִבְחֵי שְׁלָמִים,
וְיָבִיא בִּדְמֵיהֶן עוֹלוֹת,
וּשְׁאָר נְכָסִים יִפְּלוּ לְבֶדֶק הַבַּיִת.
 
רַבִּי עֲקִיבָא אוֹמֵר: רוֹאֶה אֲנִי אֶת דִּבְרֵי רַבִּי אֱלִיעֶזֶר מִדִּבְרֵי רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ,
שֶׁרַבִּי אֱלִיעֶזֶר הִשְׁוָה אֶת מִדָּתוֹ וְרַבִּי יְהוֹשֻׁעַ חָלַק.
אָמַר רַבִּי פַּפְּיַס: שָׁמַעְתִּי כְּדִבְרֵי שְׁנֵיהֶן,
שֶׁהַמַּקְדִּישׁ בְּפֵרוּשׁ כְּדִבְרֵי רַבִּי אֱלִיעֶזֶר,
וְהַמַּקְדִּישׁ סְתָם כְּדִבְרֵי רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ.
 
ברטנורא משנה ז
זכרים ימכרו לצרכי עולות כו' ודמיהם יפלו עם שאר הנכסים לבדק הבית. דסבר סתם הקדש לבדק הבית ואפילו במידי דחזי למזבח, אבל הראוי למזבח אינו יוצא מידי מזבח, שהמקדיש תמימים לבדק הבית אין נפדים אלא למזבח, והדמים יפלו לבדק הבית.
ויביא בדמיהן עולות. קסבר מידי דחזי למזבח מסתמא למזבח אקדשינהו, הלכך זכרים עצמן יקרבו עולות, ונקבות ימכרו לצרכי שלמים ויביא בדמיהן עולות, אבל הן עצמן אין קרבין שלמים, דהמקדיש נכסיו דעתו שיהיו כולם לגבוה, הלכך בהמות שראויות לקרב עולות יקרבו עולות, ונקבות ימכרו לצרכי שלמים ויביא בדמיהן עולות, דכיון דראויות למזבח חלה עליהן קדושת מזבח, ואפילו על הנקבות שאין גופן ראוי למה שדעתו להקדישן, כיון דלשם קרבן מיהא חזיין, לא חל עליהן קדושת בדק הבית, ויביא בדמיהם עולות.
שהמקדיש בפירוש. שאמר בהמה ונכסי להקדש. דכיון שהפרישן והבדילן זו מזו ואעפ"כ לא אמר בהמה למזבח ונכסי לבדק הבית, שמע מינה דדעתו היה שבין בהמה ובין נכסיו הכל ילך אל מקום אחד. אבל המקדיש סתם כל נכסיו, דעתו להקדיש כל דבר למה שהוא ראוי. והלכה כרבי עקיבא:
 
משנה ח
הַמַּקְדִּישׁ נְכָסִים וְהָיוּ בָּהֶן דְּבָרִים רְאוּיִן עַל גַּבֵּי הַמִּזְבֵּחַ,
יֵינוֹת, שְׁמָנִים וְעוֹפוֹת -
רַבִּי אֶלְעָזָר אוֹמֵר: יִמָּכְרוּ לְצָרְכֵי אוֹתוֹ הַמִּין וְיָבִיא בִּדְמֵיהֶן עוֹלוֹת,
וּשְׁאָר נְכָסִים יִפְּלוּ לְבֶדֶק הַבַּיִת.
 
ברטנורא משנה ח
יינות שמנים וסלתות. שהן ראוים למנחות ולנסכים.
ועופות. תורים ובני יונה.
רבי אלעזר. גרסינן, ולא רבי אליעזר, וטעמא דרבי אלעזר מפורש בירושלמי, דכתיב (ויקרא כ"ב) לכל נדריהם ולכל נדבותם אשר יקריבו לה' לעולה, כל מה שהם נודרים ומתנדבים מדברים אשר יקריבו לה' אפילו יינות שמנים וסלתות יהיה לעולה, יכול יקריב בדמיהן עולת העוף, או אם הקדיש עוף יקריבנו עולה, ת"ל (שם) בבקר בכשבים ובעזים, הא אינו מקריב בכל מה שהתנדב אלא עולת בהמה בלבד:
 
משנה ט
אַחַת לִשְׁלשִׁים יוֹם, מְשַׁעֲרִין אֶת הַלִּשְׁכָּה.
כָּל הַמְקַבֵּל עָלָיו לְסַפֵּק סְלָתוֹת מֵאַרְבַּע,
עָמְדוּ מִשָּׁלשׁ - יְסַפֵּק מֵאַרְבַּע;
מִשָּׁלשׁ, וְעָמְדוּ מֵאַרְבַּע - יְסַפֵּק מֵאַרְבַּע;
שֶׁיַּד הֶקְדֵּשׁ עַל הָעֶלְיוֹנָה.
וְאִם הִתְלִיעָה סֹלֶת - הִתְלִיעָה לוֹ,
וְאִם הֶחְמִיץ יַיִן - הֶחְמִיץ לוֹ.
וְאֵינוֹ מְקַבֵּל אֶת מָעוֹתָיו, עַד שֶׁיְּהֵא הַמִּזְבֵּחַ מְרַצֶּה.
 
ברטנורא משנה ט
משערין את הלשכה. פוסקים שער ליינות שמנים וסלתות, שיעמוד זה השער שלשים יום. ולוקחים בכל יום ממוכרי יינות שמנים וסלתות מה שהן צריכין באותו הסכום שפסקו, ואם נתייקר המקח אין מוסיפים דמים, ואם הוזל לוקחים לפי הזול.
המקבל עליו לספק סלתות. בימות קציר חטים ובצירת ענבים ומסיקת זיתים היו הגזברים מקדימים מעות לחנוני והיה החנוני מקבל עליו לספק יינות שמנים וסלתות כל השנה. ואם היו אז נמכרים ד' סאין בסלע והוקרו ועמדו שלושה סאין בסלע, צריך ליתן ד' סאין, דהקדש קונה בכסף, דכתיב ונתן הכסף וקם לו. ואם קבל לספק שלושה סאין בסלע והוזלו ועמדו ד' בסלע, נותן ד' בסלע, דלא גרע מהדיוט דלא קני אלא במשיכה.
התליע לו. ואפי' משך הגזבר ונתן מעות, אחריותם על החנוני:
אינו מקבל את מעותיו. כלומר אינם נחשבים מעותיו של חנוני ולא זכה בהם ואע"פ שקבלם מן הגזבר.
עד שיהיה המזבח מרצה. שיעלה לרצון על המזבח. הלכך אם החמיץ היין או התליעה הסולת אחריותם על החנוני.