לחץ כאן לתצוגת הדפסה

יומא, פרק א

יומא, פרק א

 

משנה א
שִׁבְעַת יָמִים קֹדֶם יוֹם הַכִּפּוּרִים
מַפְרִישִׁין כֹּהֵן גָּדוֹל מִבֵּיתוֹ לְלִשְׁכַּת פַּלְהֶדְרִין,
וּמַתְקִינִין לוֹ כֹּהֵן אַחֵר תַּחְתָּיו, שֶׁמָּא יֶאֱרַע בּוֹ פְּסוּל.
רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר: אַף אִשָּׁה אַחֶרֶת מַתְקִינִין לוֹ, שֶׁמָּא תָּמוּת אִשְׁתּוֹ,
שֶׁנֶּאֱמַר (ויקרא טז, ו) "וְכִפֶּר בַּעֲדוֹ וּבְעַד בֵּיתוֹ",
"בֵּיתו" -ֹ זוֹ אִשְׁתּוֹ.
אָמְרוּ לוֹ: אִם כֵּן, אֵין לַדָּבָר סוֹף.
 
ברטנורא משנה א
שבעת ימים. מפרישין כהן גדול. שכל עבודות יום הכפורים אין כשרות אלא בו, [יומא לב. ובכ"מ.] שנאמר גבי יוה"כ (ויקרא ט"ז) "וכפר הכהן אשר ימשח אותו". והפרשה זו נפקא לן מדכתיב בשבעת ימי המלואים (שם ח') "ומפתח אהל מועד לא תצאו שבעת ימים", וכתיב בתריה (שם) "כאשר עשה ביום הזה, צוה ה' לעשות לכפר עליכם", ודרשו רבותינו, "לעשות" - זה מעשה פרה; "לכפר עליכם" - זה מעשה יוה"כ. שהכהן השורף את הפרה, והכהן העובד ביוה"כ, שניהם טעונים הפרשה מביתם שבעת ימים כמו שהיו טעונים אהרן ובניו בשבעת ימי המלואים.
ללשכת פלהדרין. פקידי המלך נקראים פלהדרין. ומתוך שהכהנים הגדולים שהיו בבית שני אחר שמעון הצדיק היו נותנים ממון כדי לשמש בכהונה גדולה" ומתוך שרשעים היו לא היו משלימין שנתן" והיו מתחלפין כל שנים עשר חודש כפקידי המלך שהמלך מחליפן כל שנה, לכך נקראת לשכה זו לשכת פלהדרין.
ומתקינין לו. ומזמינין כהן אחר להיות כהן גדול תחתיו, אם יארע לו קרי או שאר טומאה.
אם כן אין לדבר סוף. א"כ דחיישת למיתה, אין לדבר סוף שמא גם זו תמות. אלא לטומאה דשכיחא חיישינן, לפיכך מתקינים לו כהן אחר. למיתה דלא שכיחא שימות מת בפתע פתאום, לא חיישינן, הלכך אין מתקינין לו אשה אחרת. והלכה כחכמים.
 
משנה ב
כָּל שִׁבְעַת הַיָּמִים הוּא זוֹרֵק אֶת הַדָּם,
וּמַקְטִיר אֶת הַקְּטֹרֶת, וּמֵטִיב אֶת הַנֵּרוֹת,
וּמַקְרִיב אֶת הָרֹאשׁ וְאֶת הָרֶגֶל;
וּשְׁאָר כָּל הַיָּמִים, אִם רָצָה לְהַקְרִיב מַקְרִיב,
שֶׁכֹּהֵן גָּדוֹל מַקְרִיב חֵלֶק בָּרֹאשׁ וְנוֹטֵל חֵלֶק בָּרֹאשׁ.
 
ברטנורא משנה ב
הוא זורק את הדם. של תמידים, כדי שיהא רגיל בעבודה.
ומטיב את הנרות. מדשנן מן האפר של הפתילות שכבו.
ושאר כל הימים. אם ירצה להקריב, כל קרבן שירצה מקריב, ואין אנשי המשמר יכולין לעכב על ידו.
מקריב חלק בראש. ראש הוא להקריב כל חלק שיבחר.
ונוטל חלק בראש. בחלוקת הקדשים נוטל מנה יפה שיבחר לו. והני מילי בקדשי מזבח, אבל בקדשי גבול אחד כהן גדול ואחד כהן הדיוט חולקים בשוה.
 
משנה ג
מָסְרוּ לוֹ זְקֵנִים מִזִּקְנֵי בֵּית דִּין
וְקוֹרִין לְפָנָיו בְּסֵדֶר הַיּוֹם,
וְאוֹמְרִים לוֹ.
אִישִׁי כֹּהֵן גָּדוֹל, קְרָא אַתָּה בְּפִיךָ,
שֶׁמָּא שָׁכַחְתָּ אוֹ שֶׁמָּא לא לָמַדְתָּ.
עֶרֶב יוֹם הַכִּפּוּרִים שַׁחֲרִית, מַעֲמִידִין אוֹתוֹ בְּשַׁעַר הַמִּזְרָח
וּמַעֲבִירִין לְפָנָיו פָּרִים וְאֵילִים וּכְבָשִֹים,
כְּדֵי שֶׁיְּהֵא מַכִּיר וְרָגִיל בַּעֲבוֹדָה.
 
ברטנורא משנה ג
וקורין לפניו. כל שבעת הימים.
בסדר היום. בפרשת אחרי מות.
אישי. אדוני.
שמא לא למדת. במקדש שני היו צריכין לכך שהיו מעמידין כהנים גדולים שאינם מהוגנים על פי המלכות, דאילו במקדש ראשון לא היו מעמידין כהן גדול אלא הגדול שבכהנים: בחכמה בנוי בכח ובעושר, ואם לא היה לו עושר, אחיו הכהנים מגדלין אותו משלהם, שנאמר (ויקרא כ"א) "והכהן הגדול מאחיו" - גדלהו משל אחיו.
שיהא מכיר. מתבונן בבהמות העוברות לפניו לתת אל לבו הלכות סדר היום.
 
משנה ד
כָּל שִׁבְעַת הַיָּמִים לא הָיוּ מוֹנְעִין מִמֶּנּוּ מַאֲכָל וּמִשְׁתֶּה.
עֶרֶב יוֹם הַכִּפּוּרִים עִם חֲשֵׁכָה,
לא הָיוּ מַנִּיחִים אוֹתוֹ לֶאֱכוֹל הַרְבֵּה,
מִפְּנֵי שֶׁהַמַּאֲכָל מֵבִיא אֶת הַשֵּׁנָה.
 
ברטנורא משנה ד
לא היו מניחין אותו לאכול הרבה. אפילו מן המאכלים שאין מביאים לידי חמום, ומונעים ממנו לגמרי כל מאכל המביא לידי חמום וקרי, כגון חלב וביצים ובשר שמן ויין ישן וכיוצא בהן.
 
משנה ה
מְסָרוּהוּ זִקְנֵי בֵּית דִּין לְזִקְנֵי כְהֻנָּה,
וְהֶעֱלוּהוּ לַעֲלִיַּת בֵּית אַבְטִינָס,
וְהִשְׁבִּיעוּהוּ וְנִפְטְרוּ וְהָלְכוּ לָהֶם.
וְאָמְרוּ לוֹ: אִישִׁי כֹּהֵן גָּדוֹל,
אָנוּ שְׁלוּחֵי בֵּית דִּין וְאַתָּה שְׁלוּחֵנוּ וּשְׁלִיחַ בֵּית דִּין,
מַשְׁבִּיעִין אָנוּ עָלֶיךָ בְּמִי שֶׁשִּׁכֵּן שְׁמוֹ בַּבַּיִת הַזֶּה,
שֶׁלֹּא תְּשַׁנֶּה דָּבָר מִכָּל מַה שֶּׁאָמַרְנוּ לָךְ.
הוּא פּוֹרֵשׁ וּבוֹכֶה, וְהֵן פּוֹרְשִׁין וּבוֹכִין.
 
ברטנורא משנה ה
מסרוהו זקני בית דין. שקראו לפניו בסדר היום.
לזקני כהונה. ללמדו חפינת הקטורת שנאמר (שם ט"ז) ומלא חפניו קטורת סמים. ועבודה קשה היתה.
בית אבטינס. הם העושים את הקטורת וכותשים אותה ומערבין סממניה.
והשביעוהו. שלא יהא צדוקי לתקן הקטורת על המחתה מבחוץ ולהכניס מבפנים שהם דורשין כי בענן אראה על הכפורת (ויקרא ט"ז), כי בענן עשן הקטורת יבא ואז אראה על הכפורת. ואין הדבר כן, שהרי הכתוב אומר (שם) ונתן את הקטורת על האש לפני ה'.
הוא פורש ובוכה. שחשדוהו לצדוקי.
והן פורשין ובוכין. על שחשדוהו. דאמר מר [שבת צ"ז.] החושד בכשרים לוקה בגופו.
 
משנה ו
אִם הָיָה חָכָם דּוֹרֵשׁ,
וְאִם לָאו תַּלְמִידֵי חֲכָמִים דּוֹרְשִׁין לְפָנָיו;
וְאִם רָגִיל לִקְרוֹת קוֹרֵא,
וְאִם לָאו קוֹרִין לְפָנָיו.
 
וּבַמֶּה קוֹרִין לְפָנָיו?
בְּאִיּוֹב וּבְעֶזְרָא וּבְדִבְרֵי הַיָּמִים.
זְכַרְיָה בֶּן קְבוּטָל אוֹמֵר.
פְּעָמִים הַרְבֵּה קָרִיתִי לְפָנָיו בְּדָנִיֵּאל.
 
ברטנורא משנה ו
אם היה חכם דורש. בדבר הלכה כל ליל יוה"כ, שלא יישן ויראה קרי. ואם תלמיד הוא ולא חכם, שיודע להבין ולשמוע דבר הלכה ואינו יודע לדרוש דורשים לפניו.
באיוב ובעזרא. שהן דברים המושכים את הלב לשומען ואין שינה חוטפתו.
 
משנה ז
בִּקֵּשׁ לְהִתְנַמְנֵם,
פִּרְחֵי כְהֻנָּה מַכִּין לְפָנָיו בְּאֶצְבַּע צְרָדָה, וְאוֹמְרִים לוֹ.
אִישִׁי כֹּהֵן גָּדוֹל,
עֲמֹד וְהָפֵג אַחַת עַל הָרִצְפָּה!
וּמַעֲסִיקִין אוֹתוֹ עַד שֶׁיַּגִּיעַ זְמַן הַשְּׁחִיטָה.
 
ברטנורא משנה ז
פרחי כהונה. בחורים שמתחיל שער זקנם לפרוח קרויין פרחי.
באצבע צרדה. האצבע הסמוכה לאגודל. ולשון צרדה - צרתא דדא כלומר צרתה של האגודל הסמוכה לה, היו מחברים האגודל באצבע הסמוכה לה ושומטה ומכה על כפו ומשמיע קול כדי שלא יישן כהן גדול.
עמוד. על רגליך.
והפג אחת על הרצפה. של שיש להסיר חומם. שצינון הרגלים מסיר השינה, ו"הפג" - לשון הסרה, כמו "מפיגין טעמן" [ביצה י"ד.].
 
משנה ח
בְּכָל יוֹם תּוֹרְמִין אֶת הַמִּזְבֵּחַ בִּקְרִיאַת הַגֶּבֶר
אוֹ סָמוּךְ לוֹ, בֵּין לְפָנָיו בֵּין לְאַחֲרָיו;
בְּיוֹם הַכִּפּוּרִים מֵחֲצוֹת,
וּבָרְגָלִים מֵאַשְׁמוּרָה הָרִאשׁוֹנָה;
וְלא הָיְתָה קְרִיאַת הַגֶּבֶר מַגַּעַת
עַד שֶׁהָיְתָה עֲזָרָה מְלֵאָה מִיִּשְֹרָאֵל.
 
ברטנורא משנה ח
תורמין את המזבח. תרומת הדשן, שהוא חותה מן הדשן במחתה בין רב בין מעט, ונותנו במזרחו של כבש ונבלע שם במקומו, והיא היתה תחילת העבודה בשחרית.
או סמוך לו. סמוך לקריאת הגבר או מלפניה או מלאחריה.
ביוה"כ. תורם מחצות. משום חולשא דכהן גדול שעליו לבדו מוטל הכל, צריך להשכים יותר.
וברגלים. דנפישי ישראל ונפישי קרבנות ורב הדשן במקום המערכה, וצריך להעלות הדשן מן המערכה למקום שבאמצע המזבח ששמו תפוח, שלשם גל גדול של דשן צבור ומכוונת כתפוח, היו צריכים להשכים יותר, והיו משכימין מן האשמורת הראשונה שהיא שליש הלילה.
ולא היתה קריאת הגבר מגעת. ברגלים: עד שהיתה עזרה מלאה מישראל המביאים קרבנותיהם להקריבם מיד אחר תמיד של שחר.