לחץ כאן לתצוגת הדפסה

יומא, פרק ו

יומא, פרק ו

 

משנה א
שְׁנֵי שְֹעִירֵי יוֹם הַכִּפּוּרִים,
מִצְוָתָן שֶׁיִּהְיוּ שְׁנֵיהֶן שָׁוִין
בְּמַרְאֶה וּבְקוֹמָה וּבְדָמִים וּבִלְקִיחָתָן כְּאֶחָד.
וְאַף עַל פִּי שֶׁאֵינָן שָׁוִין - כְּשֵׁרִין.
לָקַח אֶחָד הַיּוֹם וְאֶחָד לְמָחָר - כְּשֵׁרִין.
מֵת אֶחָד מֵהֶן,
אִם עַד שֶׁלֹּא הִגְרִיל מֵת, יִקַּח זוּג לַשֵּׁנִי;
וְאִם מִשֶּׁהִגְרִיל מֵת, יָבִיא זוּג אַחֵר וְיַגְרִיל עֲלֵיהֶם בַּתְּחִלָּה,
וְיֹאמַר, אִם שֶׁל שֵׁם מֵת.
זֶה שֶׁעָלָה עָלָיו הַגּוֹרָל "לַשֵּׁם" יִתְקַיֵּם תַּחְתָּיו;
וְאִם שֶׁל עֲזָאזֵל מֵת.
זֶה שֶׁעָלָה עָלָיו הַגּוֹרָל "לַעֲזָאזֵל" יִתְקַיֵּם תַּחְתָּיו.
וְהַשֵּׁנִי יִרְעֶה עַד שֶׁיִּסְתָּאֵב וְיִמָּכֵר, וְיִפְּלוּ דָּמָיו לִנְדָבָה,
שֶׁאֵין חַטַּאת צִבּוּר מֵתָה.
רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר: תָּמוּת.
 
וְעוֹד אָמַר רַבִּי יְהוּדָה.
נִשְׁפַּךְ הַדָּם, יָמוּת הַמִּשְׁתַּלֵּחַ;
מֵת הַמִּשְׁתַּלֵּחַ יִשָּׁפֵךְ הַדָּם.
 
ברטנורא משנה א
שני שעירי. במראה. שניהם לבנים או שניהם שחורים. ובקומה ובדמים. דתלתא קראי כתיבי. (ויקרא י"ו) "ומאת עדת בני ישראל יקח שני שעירים". "ולקח את שני השעירים". "ונתן אהרן על שני השעירים". וכיון דשעירים תרי משמע מה תלמוד לומר "שני" "שני" "שני" תלתא זימני? אלא שיהיו שוים במראה ובקומה ובדמים.
ויאמר אם של שם מת כו'. הכי מפרשה, אם של שם מת, יאמר זה שעלה עליו הגורל לשם יתקיים תחתיו. ואם של עזאזל מת, יאמר זה [שעלה] עליו וכו'.
והשני. אם של עזאזל מת, ועכשיו יש כאן שנים לשם, אחד שנשאר מזוג ראשון ואחד מזוג שני, ובאחד מהן יתכפרו, והשני ירעה. וכן אם של שם מת, והרי יש כאן שנים לעזאזל, האחד ישתלח והשני ירעה. ושני שבזוג שני הוא שירעה עד שיפול בו מום, ושני שבזוג ראשון הוא שיקרב אם הוא של שם, או ישתלח אם הוא של עזאזל, שאין בעלי חיים נדחין, ואם אירעה להן שעת פסול, עדיין יכולין להתקן כשיזדווג לו אחר.
שאין חטאת צבור מתה. דכי גמירי חטאות מתות, ביחיד גמירי. ושעירי יום הכפורים חטאות ציבור הן דכתיב (ויקרא ט"ז) "ומאת עדת בני ישראל יקח". וחטאת מתה, הוא שמכניסין אותה לבית אחד ומניחין אותה שם עד שתמות.
ועוד אמר ר"י נשפך הדם. של שעיר של השם, ימות המשתלח, דהא לא אתעבידא מצוה דדם, ובכל העבודות הנעשות בבגדי לבן בין בפנים בין בחוץ "חוקה" כתיב בהו, לעכב, וצריך להביא דם אחר. ואי אפשר אלא בהגרלה, וכיון דאית ליה בעלי חיים נדחין, ימות המשתלח הראשון.
מת המשתלח. אע"ג דשלוח לא מעכב לדברי הכל, דכי כתיב "חוקה" לעכב, אדברים שהכהן עושה בבגדי לבן, לא על דברים הנעשים ביד איש עתי, מכל מקום ילפינן מקרא דכתיב (שם) "יעמד חי לפני ה' לכפר עליו", עד אימתי זקוק המשתלח לעמוד חי, עד שעת מתן דמו של חבירו. הא אם מת קודם לכן, אין כפרת הדם כלום, לכך צריך תשלומים. ובלא הגרלה אי אפשר, וזקוק לשנים, וראשון ידחה. דהכל מודים בשחוטים שנדחים.
 
משנה ב
בָּא לוֹ אֵצֶל שָֹעִיר הַמִּשְׁתַּלֵּחַ
וְסוֹמֵךְ שְׁתֵּי יָדָיו עָלָיו וּמִתְוַדֶּה.
וְכָךְ הָיָה אוֹמֵר.
אָנָּא הַשֵּׁם,
עָווּ, פָּשְׁעוּ, חָטְאוּ לְפָנֶיךָ עַמְּךָ בֵּית יִשְֹרָאֵל.
אָנָּא בַּשֵּׁם,
כַּפֶּר נָא לָעֲוֹנוֹת וְלַפְּשָׁעִים וְלַחֲטָאִים,
שֶׁעָווּ וְשֶׁפָּשְׁעוּ וְשֶׁחָטְאוּ לְפָנֶיךָ עַמְּךָ בֵּית יִשְֹרָאֵל,
כַּכָּתוּב בְּתוֹרַת מֹשֶׁה עַבְדֶּךָ, לֵאמֹר (ויקרא טז, ל)
"כִּי-בַיּוֹם הַזֶּה יְכַפֵּר עֲלֵיכֶם לְטַהֵר אֶתְכֶם,
מִכֹּל חַטֹּאתֵיכֶם לִפְנֵי ה' תִּטְהָרוּ".
וְהַכֹּהֲנִים וְהָעָם הָעוֹמְדִים בָּעֲזָרָה,
כְּשֶׁהָיוּ שוֹמְעִים שֵׁם הַמְפֹרָשׁ שֶׁהוּא יוֹצֵא מִפִּי כֹּהֵן גָּדוֹל,
הָיוּ כּוֹרְעִים וּמִשְׁתַּחֲוִים וְנוֹפְלִים עַל פְּנֵיהֶם, וְאוֹמְרִים.
בָּרוּךְ שֵׁם כְּבוֹד מַלְכוּתוֹ לְעוֹלָם וָעֶד.
 
ברטנורא משנה ב
בא לו אצל שעיר. לאחר שגמר מתן דמים של פר ושעיר, בא לו הכהן אצל שעיר המשתלח במקום שהעמידו שם, כנגד בית שלוחו.
 
משנה ג
מְסָרוֹ לְמִי שֶׁהָיָה מוֹלִיכוֹ.
הַכֹּל כְּשֵׁרִין לְהוֹלִיכוֹ,
אֶלָּא שֶׁעָשׁוּ הַכֹּהֲנִים גְּדוֹלִים קְבַע
וְלא הָיוּ מַנִּיחִין אֶת יִשְֹרָאֵל לְהוֹלִיכוֹ.
אָמַר רַבִּי יוֹסֵי: מַעֲשֶֹה וְהוֹלִיכוֹ עַרְסְלָא, וְיִשְֹרָאֵל הָיָה.
 
ברטנורא משנה ג
אלא שעשו הכהנים קבע. להיות משלחין אותו, ולא היו ב"ד של כהנים מניחין את ישראל להוליכו.
ערסלא. שם האיש.
 
משנה ד
וְכֶבֶשׁ עָשׁוּ לוֹ
מִפְּנֵי הַבַּבְלִיִּים שֶׁהָיוּ מְתַלְּשִׁים בִּשְֹעָרוֹ,
וְאוֹמְרִים לוֹ: טֹל וָצֵא, טֹל וָצֵא!
מִיקִירֵי יְרוּשָׁלַיִם הָיוּ מְלַוִּין אוֹתוֹ עַד סֻכָּה הָרִאשׁוֹנָה.
עֶשֶֹר סֻכּוֹת מִירוּשָׁלַיִם וְעַד צוּק,
תִּשְׁעִים רִיס, שִׁבְעָה וּמֶחֱצָה לְכָל מִיל.
 
ברטנורא משנה ד
וכבש. כמין מעלה עשו, שהוא גבוה ויוצא דרך הכבש חוץ לעזרה וחוץ לעיר, כדי שלא יוכלו הבבליים ליגע במשלח. לפי שהיו רגילין לתלשו בשערו, ואומרים לו טול מהר וצא ואל תשהא עונותינו אצלנו עוד.
מיקירי ירושלים. מחשובי ירושלים.
עד סוכה ראשונה. סוכות עשו לו בדרך, והולכין בני אדם לגור שם לפני יוה"כ, שמלוין אותו מסוכה לסוכה.
תשעים ריס. היו מירושלים ועד הצוק. כל הר גבוה וזקוף קרוי צוק.
שבעה ומחצה ריסין לכל מיל. אני שמעתי ד"רוס" גרסינן בוי"ו. והם מאתים ושישים ושש פסיעות, כחשבון רוס. נמצאו שבעה ריסין ומחצה אלפים פסיעות פחות חמש, קרוב למדת תחום שבת, ותשעים ריס הם שנים עשר מיל.
 
משנה ה
עַל כָּל סֻכָּה וְסֻכָּה אוֹמְרִים לוֹ:
הֲרֵי מָזוֹן וַהֲרֵי מַיִם;
וּמְלַוִּין אוֹתוֹ מִסֻּכָּה לְסֻכָּה,
חוּץ מֵאַחֲרוֹנָה שֶׁבָּהֶן, שֶׁאֵינוֹ מַגִּיעַ עִמּוֹ לַצּוּק,
אֶלָּא עוֹמֵד מֵרָחוֹק וְרוֹאֶה אֶת מַעֲשָֹיו.
 
ברטנורא משנה ה
הרי מזון והרי מים. לא היו אומרים לו כך אלא כדי שייטב לבו, שמי שיש לו פת בסלו אינו רעב כמי שאין לו פת בסלו, אבל מעולם לא הוצרך אדם לכך.
ומלוין אותו מסוכה לסוכה. שמירושלים ועד סוכה ראשונה מיל, ועשר סוכות ובין כל סוכה וסוכה מיל, הרי מירושלים עד סוכה אחרונה עשר מילין. נשאר מסוכה אחרונה לצוק שני מילין, מלוין אותו מיל כמידת תחום שבת ועומדים מרחוק ורואין את מעשיו.
 
משנה ו
מֶה הָיָה עוֹשֶֹה?
חוֹלֵק לָשׁוֹן שֶׁל זְהוֹרִית,
חֶצְיוֹ קָשַׁר בַּסֶּלַע, וְחֶצְיוֹ קָשַׁר בֵּין שְׁתֵּי קַרְנָיו,
וּדְחָפוֹ לַאֲחוֹרָיו; וְהוּא מִתְגַּלְגֵּל וְיוֹרֵד,
וְלא הָיָה מַגִּיעַ לַחֲצִי הָהָר, עַד שֶׁנַּעֲשָֹה אֵבָרִים אֵבָרִים.
בָּא וְיָשַׁב לוֹ תַּחַת סֻכָּה אַחֲרוֹנָה עַד שֶׁתֶּחֱשַׁךְ.
 
וּמֵאֵימָתַי מְטַמֵּא בְּגָדִים?
מִשֶּׁיֵּצֵא חוּץ לְחוֹמַת יְרוּשָׁלַיִם.
רַבִּי שִׁמְעוֹן אוֹמֵר: מִשָּׁעַת דְּחִיָּתוֹ לַצּוּק.
 
ברטנורא משנה ו
חציו קשר בסלע וחציו קשר בין קרניו. לא היה קושר כל הלשון של זהורית בסלע, שמא תלבין מיד קודם דחיפת השעיר, ומשמחת לבון הלשון של זהורית, שמראה שכבר נתכפרו העונות, ישכח מצות הדחיפה, וידמה שכבר נשלמה המצוה, מאחר שהלבין הלשון. ולא היה קושר כולה בין קרניו, שמא בשעת דחיפה יכוף השעיר ראשו תחת גופו כשיפול לאחוריו, ולא יוכל לראות הלשון כשתלבין, ויהיו כל ישראל עצבין. לפיכך קשר חציה בסלע, והיא לא תלבין לחצאין עד שתגמר מלאכת כולה. וכשקושר באחרונה חציה בין קרניו, אע"פ שתלבין מיד, לא יניח מלדחפו הואיל והוא עסוק בה.
בא וישב לו. חוזר עד סוכה אחרונה. ואע"פ שהיוצא חוץ לתחום אפילו ברשות חכמים אין לו אלא אלפים אמה ממקום שיצא לשם ברשות, לזה התירו, לפי שירא לעמוד במדבר משתחשך.
מטמא בגדים. דכתיב (ויקרא י"ו) "והמשלח את השעיר לעזאזל יכבס בגדיו".
רבי שמעון אומר כו'. ואין הלכה כרבי שמעון.
 
משנה ז
בָּא לוֹ אֵצֶל פַּר וְשָֹעִיר הַנִּשְֹרָפִין.
קְרָעָן וְהוֹצִיא אֶת אֵמוּרֵיהֶן,
נְתָנָן בַּמָּגִיס וְהִקְטִירָן עַל גַּבֵּי הַמִּזְבֵּחַ.
קְלָעָן בַּמִּקְלָעוֹת וְהוֹצִיאָן לְבֵית הַשְֹּׂרֵפָה.
וּמֵאֵימָתַי מְטַמְּאִין בְּגָדִים?
מִשֶּׁיֵּצְאוּ חוּץ לְחוֹמַת הָעֲזָרָה.
רַבִּי שִׁמְעוֹן אוֹמֵר: מִשֶּׁיִּצַּת הָאוּר בְּרֻבָּן.
 
ברטנורא משנה ז
בא לו. אחר שמסר כהן גדול השעיר המשתלח למשלח, בא לו אצל פר ושעיר העומדים לישרף, וקרען והוציא אימוריהן.
ונתנם במגיס. בקערה של כלי שרת.
והקטירם. אי אפשר לומר שהיה מקטירן עכשיו, דהא בבגדי לבן הוא לבוש, ועדיין עליו לקרות הפרשה בבגדי לבן. אלא הכי קאמר, נתנם במגיס כדי להקטירן אחר כך כשיגיע זמנן לאחר שיטבול וילבש בגדי זהב.
קלען במקלות. כמין קליעה, ושלמים הם עם עורותם ובשרם ופרשם, אלא שנקרע כרסם להוציא אימוריהן.
והוציאן לבית השריפה. חוץ לירושלים.
ומאימתי מטמאין בגדים. העסוקין בהם, כדכתיב (ויקרא ט"ז) "והשורף אותם יכבס בגדיו".
רבי שמעון אומר כו'. ואין הלכה כרבי שמעון.
 
משנה ח
אָמְרוּ לוֹ לְכֹהֵן גָּדוֹל: הִגִּיעַ שָֹעִיר לַמִּדְבָּר.
וּמִנַּיִן הָיוּ יוֹדְעִין שֶׁהִגִּיעַ שָֹעִיר לַמִּדְבָּר?
דַּרְכִּיּוֹת הָיוּ עוֹשִֹין, וּמְנִיפִין בַּסּוּדָרִין,
וְיוֹדְעִין שֶׁהִגִּיעַ שָֹעִיר לַמִּדְבָּר.
אָמַר רַבִּי יְהוּדָה: וַהֲלא סִימָן גָּדוֹל הָיָה לָהֶם!
מִירוּשָׁלַיִם וְעַד בֵּית חִדּוּדוֹ שְׁלשָׁה מִילִין;
הוֹלְכִין מִיל, וְחוֹזְרִין מִיל, וְשׁוֹהִין כְּדֵי מִיל,
וְיוֹדְעִין שֶׁהִגִּיעַ שָֹעִיר לַמִּדְבָּר.
רַבִּי יִשְׁמָעֵאל אוֹמֵר.
וַהֲלא סִימָן אַחֵר הָיָה לָהֶם!
לָשׁוֹן שֶׁל זְהוֹרִית הָיָה קָשׁוּר עַל פִּתְחוֹ שֶׁל הֵיכָל,
וּכְשֶׁהִגִּיעַ שָֹעִיר לַמִּדְבָּר הָיָה הַלָּשׁוֹן מַלְבִּין.
שֶׁנֶּאֱמַר (ישעיה א, יח) "אִם-יִהְיוּ חֲטָאֵיכֶם כַּשָּׁנִים כַּשֶּׁלֶג יַלְבִּינוּ".
 
ברטנורא משנה ח
הגיע שעיר למדבר. שאינו רשאי להתחיל בעבודה אחרת עד שיגיע שעיר למדבר, שנאמר (שם) "ושלח את השעיר במדבר". ואחר כך "ואת חלב החטאת יקטיר".
דורכיאות. אבנים גדולות וגבוהות זו על זו, ששם השומרים עומדים ומניפים בסודרין.
ועד בית חדודו. הוא ראש המדבר. וסבירא ליה לרבי יהודה, שמשהגיע השעיר שם נעשית מצותו, אע"פ שלא הגיע לצוק. ואין הלכה כר' יהודה.
הולכין מיל. כדאמרינן לעיל מיקירי ירושלים מלוין אותו עד סוכה ראשונה. וכשחוזרין ושוהין אחר כך כדי הלוך מיל כבר ידעו שהגיע שעיר למדבר.