לחץ כאן לתצוגת הדפסה

קידושין, פרק א

קידושין, פרק א

 

משנה א
הָאִשָּׁה נִקְנֵית בְּשָׁלשׁ דְּרָכִים,
וְקוֹנָה אֶת עַצְמָהּ בִּשְׁתֵּי דְרָכִים.
נִקְנֵית בְּכֶסֶף, בִּשְׁטָר, וּבְבִיאָה.
בְּכֶסֶף -
בֵּית שַׁמַּאי אוֹמְרִים: בְּדִינָר, וּבְשָׁוֶה דִּינָר;
וּבֵית הִלֵּל אוֹמְרִים: בִּפְרוּטָה, וּבְשָׁוֶה פְּרוּטָה;
וְכַמָּה הִיא פְּרוּטָה?
אֶחָד מִשְּׁמוֹנָה בְּאִסָּר הָאִיטַלְקִי.
וְקוֹנָה אֶת עַצְמָהּ בְּגֵט וּבְמִיתַת הַבַּעַל.
הַיְבָמָה נִקְנֵית בְּבִיאָה;
וְקוֹנָה אֶת עַצְמָהּ בַּחֲלִיצָה, וּבְמִיתַת הַיָּבָם.
 
ברטנורא משנה א
האשה נקנית. לפי שאין האשה מתקדשת אלא מדעתה, תנא "האשה נקנית" ולא תנא "האיש קונה". ואיידי דתנא רישא "האשה נקנית", תנא סיפא "היבמה נקנית", ואע"ג דיבמה נקנית ליבם בין מדעתה בין שלא מדעתה.
נקנית בכסף. דגמרינן קיחה קיחה משדה עפרון, כתיב הכא (דברים כ"ד) "כי יקח איש אשה", וכתיב התם (בראשית כ"ו) "נתתי כסף השדה קח ממני".
בשטר. כגון שכתב לה על הנייר או על החרס ואע"פ שאין בו שוה פרוטה, בתך מקודשת לי, בתך מאורסת לי, בתך לי לאנתו, ונתנו לה בפני עדים. וילפינן לה דכתיב (דברים כ"ד) "ויצאה" -  "והיתה", מה יציאה בשטר, כדכתיב (שם) "וכתב לה ספר כריתות", אף הויה בשטר.
ובביאה. בא עליה בפני עדים לשם קדושין, דכתיב (שם) "כי יקח איש אשה ובעלה". ואע"פ שאין לך קדושין מפורשים בתורה יותר מקדושי ביאה, אמרו חכמים שהמקדש בביאה מכין אותו מכת מרדות, שלא יהיו בני ישראל פרוצין.
בפרוטה. היא חצי שעורה של כסף.
היבמה נקנית. ליבם להיות כאשתו לכל דבר, בביאה. אבל כסף ושטר לא מהנו בה מדאורייתא, אלא רבנן הוא דתיקון דמהני בה מאמר לפסלה על שאר האחין, אבל לא לפטרה מן החליצה, ולא להטמא לה.
 
משנה ב
עֶבֶד עִבְרִי נִקְנֶה בְּכֶסֶף וּבִשְׁטָר;
וְקוֹנֶה אֶת עַצְמוֹ בַּשָּׁנִים, וּבַיּוֹבֵל, וּבְגִרְעוֹן כֶּסֶף.
יְתֵרָה עָלָיו אָמָה הָעִבְרִיָּה, שֶׁקּוֹנָה אֶת עַצְמָהּ בַּסִּימָנִין.
הַנִּרְצָע נִקְנֶה בִּרְצִיעָה;
וְקוֹנֶה אֶת עַצְמוֹ בַּיּוֹבֵל, וּבְמִיתַת הָאָדוֹן.
 
ברטנורא משנה ב
עבד עברי נקנה בכסף. דכתיב (ויקרא כ"ה) "מכסף מקנתו", מלמד שהוא נקנה בכסף.
ובשטר. שנאמר באמה העבריה (שמות כ"א) "אם אחרת יקח לו", הקישה הכתוב לאחרת. מה אחרת בשטר אף האמה בשטר, וילמוד עבד עברי מאמה העבריה, דכתיב (דברים ט"ו) "העברי או העבריה", מקיש עברי לעבריה.
בשנים. לסוף שש שנים יצא חפשי, ואפילו היתה שמיטה בתוך שש שנים, עובד, דכתיב (שמות כ"א) "שש שנים יעבוד ובשביעית". פעמים שהוא עובד בשביעית.
וביובל. אם פגע יובל בתוך שש שנים, מוציאו.
ובגרעון כסף. דכתיב באמה העבריה (שם) "והפדה", והוקש עברי לעבריה, אם קנאו רבו בשש מנים, והוא עתיד לצאת לסוף שש, נמצא קונה עבודת כל שנה במנה, כשבא לפדות עצמו מגרע לו רבו מפדיונו דמי עבודת השנים שעבד.
יתירה עליו אמה. שקונה עצמה בכל אלה ובסימני נערות, כדילפינן מויצאה חנם, ריבה לה יציאה לזו, שיוצאה בסימנים.
ובמיתת האדון. דכתיב "ועבדו לעולם", לו ולא לבן. אבל הנמכר ומת האדון בתוך שש, עובד לבן, דכתיב "שש שנים יעבוד", בין לו בין לבנו. ודוקא לבן עובד כל שש אם מת האדון, אבל לבת ולאח ולשאר יורשים אינו עובד, דכתיב (דברים ט"ז) "ועבדך שש שנים", לך - ולא ליורשים. ואמה העבריה קונה עצמה במיתת האדון כנרצע, דכתיב גבי נרצע (שם) "ואף לאמתך תעשה כן".
 
משנה ג
עֶבֶד כְּנַעֲנִי נִקְנֶה בְּכֶסֶף, וּבִשְׁטָר, וּבַחֲזָקָה.
וְקוֹנֶה אֶת עַצְמוֹ בְּכֶסֶף עַל יְדֵי אֲחֵרִים, וּבִשְׁטָר עַל יְדֵי עַצְמוֹ; דִּבְרֵי רַבִּי מֵאִיר.
וַחֲכָמִים אוֹמְרִים: בְּכֶסֶף עַל יְדֵי עַצְמוֹ וּבִשְׁטָר עַל יְדֵי אֲחֵרִים;
וּבִלְבַד שֶׁיְּהֵא הַכֶּסֶף מִשֶּׁל אֲחֵרִים.
 
ברטנורא משנה ג
עבד כנעני נקנה בכסף ובשטר ובחזקה. דכתיב (ויקרא כ"ה) "והתנחלתם אותם לבניכם [אחריכם] לרשת אחוזה", הקיש עבדים לקרקעות, מה קרקע נקנה בכסף בשטר ובחזקה, אף עבד כנעני נקנה בכסף בשטר ובחזקה. וחזקת העבד, כגון שהתיר מנעל לרבו, או הנעילו, או הוליך כליו אחריו לבית המרחץ, הפשיטו, הרחיצו, סכו, גרדו, הלבישו, הגביהו או שהגביה הרב את העבד, קנאו.
בכסף ע"י אחרים. שיתנוהו לרבו על מנת שיהיה זה בן חורין. אבל הוא עצמו לא יקבלו מהם ואפילו על מנת שאין לרבו רשות בו, דקסבר אין קנין לעבד בשום צד בלא רבו.
ובשטר ע"י עצמו. דסבר חובה הוא לעבד שיצא מתחת ידי רבו לחירות, שאם עבד כהן הוא, פוסלו מלאכול בתרומה, ואם עבד ישראל הוא, אוסרו בשפחה. ומשום הכי קאמר דאינו יוצא לחירות בשטר ע"י אחרים אלא ע"י עצמו, דכיון דחובה היא לו, אין חבין לאדם אלא בפניו. וכסף דע"י אחרים שאני, שכן קבלת רבו גרמה לו להשתחרר מאליו, ואין אחרים הללו חבין לו, אלא קבלת הרב, והרב אינו נעשה שלוחו, אלא לצורך עצמו, ומקנהו מאליו.
וחכמים אומרים בכסף ע"י עצמו. דקסברי יש קנין לעבד בלא רבו, הלכך קונה את עצמו בכסף אפילו ע"י עצמו. וכל שכן ע"י אחרים.
ובשטר ע"י אחרים. דסברי זכות הוא לעבד שיצא מתחת ידי רבו לחירות, וזכין לאדם שלא בפניו.
והלכה כחכמים. והעבד כנעני קונה עצמו אם סימא רבו את עינו או הפיל את שנו או קטע ממנו אחד מעשרים וארבעה ראשי אברים, שהם [ראשי] אצבעות ידים, ואצבעות רגלים, וראשי אזנים, וראש החוטם, וראש הזכרות, וראשי שדים באשה. והוא דלא חשיב להו במתניתין בכלל הדברים שהעבד קונה את עצמו, משום דהיוצא בראשי אברים צריך גט שחרור מרבו, והיינו קונה את עצמו בשטר.
ובלבד שיהא הכסף משל אחרים. דעבד אין לו כלום, דאף מציאה וקבלת מתנה הכל לרבו. ואם בא להפדות ע"י עצמו, צריך להיות הכסף משל אחרים, שיתנוהו לו על מנת שאין לרבו רשות בו.
 
משנה ד
בְּהֵמָה גַסָּה נִקְנֵית בִּמְסִירָה, וְהַדַּקָּה בְּהַגְבָּהָה;
דִּבְרֵי רַבִּי מֵאִיר וְרַבִּי אֶלְעָזָר.
וַחֲכָמִים אוֹמְרִים: בְּהֵמָה דַקָּה נִקְנֵית בִּמְשִׁיכָה.
 
ברטנורא משנה ד
במסירה. בעלים מוסרין אותה ללוקח באפסר או בשערה.
בהגבהה. ולא במשיכה.
נקנית במשיכה. ואע"ג דאפשר בהגבהה, מכל מקום נקנית במשיכה, משום דמסרכא, שהיא מתחזקת בצפרניה תמיד ליאחז ע"ג קרקע.
ופסק ההלכה, בין בהמה דקה בין בהמה גסה נקנית במשיכה וכל שכן בהגבהה. ומשיכה קונה בסימטא שהיא זוית של רשות הרבים, ובחצר של שניהם. ומסירה קונה ברשות הרבים, ובחצר שאינה של שניהם. והגבהה קונה בכל מקום. וכל מה שדרכו בהגבהה אינו נקנה אלא בהגבהה. ודבר הנקנה במסירה אינו נקנה במשיכה. וכן דבר הנקנה במשיכה אינו נקנה במסירה.
 
משנה ה
נְכָסִים שֶׁיֵּשׁ לָהֶם אַחֲרָיוּת נִקְנִין בְּכֶסֶף,
וּבִשְׁטָר, וּבַחֲזָקָה;
וְשֶׁאֵין לָהֶם אַחֲרָיוּת אֵינָן נִקְנִין אֶלָּא בִּמְשִׁיכָה.
נְכָסִים שֶׁאֵין לָהֶם אַחֲרָיוּת נִקְנִין עִם נְכָסִים שֶׁיֵּשׁ לָהֶם אַחֲרָיוּת
בְּכֶסֶף, וּבִשְׁטָר, וּבַחֲזָקָה.
וְזוֹקְקִין נְכָסִים שֶׁאֵין לָהֶם אַחֲרָיוּת
אֶת הַנְּכָסִים שֶׁיֵּשׁ לָהֶם אַחֲרָיוּת לִשָּׁבַע עֲלֵיהֶן.
 
ברטנורא משנה ה
נכסים שיש להם אחריות. היינו קרקעות, שהמלוה את חבירו סומך עליהם לפי שקיימים ועומדים. ופירוש "אחריות", חזרה, שחוזר המלוה עליהם וטורף אותם מן הלקוחות כשלא ימצא כלום ללוה.
נקנין בכסף. דכתיב (ירמיה ל"ב) "שדות בכסף יקנו". והני מילי במקום שאין רגילין לכתוב שטר, אבל במקום שרגילין לכתוב שטר לא קנה עד שיכתוב שטר.
בשטר. שכותב על הנייר או על החרס "שדי נתונה לך, שדי קנויה לך" ומוסרו לקונה. ודוקא במתנה נקנה הקרקע בשטר. אבל במכירה, עד שיתן את הכסף. אלא אם כן מוכר שדהו מפני רעתה, דבהא קנה בשטר לחודיה. ומנלן דמקרקעי נקנין בשטר, דכתיב (ירמיה ל"ב) "וכתוב בספר וחתום".
ובחזקה. כגון שחפר בקרקע מעט, או נעל, וגדר, ופרץ כל שהוא בפני המוכר. ואם היה שלא בפניו, צריך שיאמר לו "לך חזק וקני". ומנא לן שקרקע נקנה בחזקה, דכתיב (דברים י"א) "וירשתם אותה וישבתם בה", במה ירשתם - בישיבה.
ושאין להם אחריות אין נקנין אלא במשיכה. דכתיב (ויקרא כ"ה) "או קנה מיד עמיתך", דבר שאפשר לתתו מיד ליד אינו נקנה אלא בנתינה מיד ליד.
נקנין עם נכסים כו'. אם מכר מטלטלין עם הקרקע, כיון שקנה לוקח הקרקע באחת משלושה קנינים הללו, נקנו מטלטלין עמה. והוא שיאמר לו "קנה [הני] אגב קרקע". ונפקא לן מקרא דכתיב בדברי הימים (ב' כ"א ג') "ויתן להם אביהם מתנות רבות לכסף ולזהב ולמגדנות עם ערי מצורות".
וזוקקין נכסים הללו שאין להם אחריות, את הנכסים שיש להם אחריות כו'. אע"ג דאין נשבעין על הקרקעות, היכא דטענו מטלטלין וקרקעות ונתחייב לישבע על המטלטלין, זוקקין המטלטלין את הקרקעות לישבע עליהם ע"י גלגול שבועה. ולמדנו גלגול שבועה מסוטה, דכתיב (במדבר ה') "ואמרה האשה אמן אמן", אמן מאיש זה, אמן מאיש אחר. אמן שלא שטיתי ארוסה, אמן שלא שטיתי נשואה, שומרת יבם, וכנוסה.
 
משנה ו
כָּל הַנַּעֲשֶֹה דָּמִים בְּאַחֵר,
כֵּיוָן שֶׁזָּכָה זֶה - נִתְחַיַּב זֶה בַּחֲלִיפָיו.
כֵּיצַד?
הֶחֱלִיף שׁוֹר בְּפָרָה, אוֹ חֲמוֹר בְּשׁוֹר,
כֵּיוָן שֶׁזָּכָה זֶה - נִתְחַיַּב זֶה בַּחֲלִיפָיו.
רְשׁוּת הַגָּבוֹהַּ בְּכֶסֶף, וּרְשׁוּת הַהֶדְיוֹט בַּחֲזָקָה.
אֲמִירָתוֹ לַגָּבוֹהַּ כִּמְסִירָתוֹ לַהֶדְיוֹט.
 
ברטנורא משנה ו
כל הנעשה דמים באחר. מפרש בגמרא כל הנישום דמים באחר, כל דבר שאם בא לתתו דמים באחר צריך לשומו, דהיינו כל מטלטלין בר ממטבע.
כיון שזכה זה. כלומר כיון שמשך האחד נתחייב האחר בחליפין בכל מקום שהם, אם מתו או אבדו ואע"פ שלא משך, לפי שבמשיכת המוכר את הסודר או את החפץ, נקנה המקח ללוקח בכל מקום שהוא. ואע"פ שאין בחפץ שקונים בו שוה פרוטה. ובלבד שלא יהיה מטבע או פירות, שאלו אין קונין בהם. וכל הדברים נקנים בחליפין, מטלטלין עבדים וקרקעות. חוץ מהמטבע שאינו נקנה בחליפין, משום דדעתיה דאינש אצורתא דמטבע לא על גופיה, וצורתא עבידא דבטלה.
לפיכך אם לקח אדם מטבע בלא משקל ובלא מנין, ואמר אלו חלופי שדה פלונית, או עבד פלוני, או חפץ פלוני, כיון שמשך זה, נתחייב האחר בחליפיו, דהא גלי דעתיה דלאו אצורתא קפיד הואיל ולא שקל ולא מנה. ואין שום דרך שיועיל בקניית המטבע היכא דליתיה בעיניה, אלא להקנותו אגב קרקע.
רשות הגבוה בכסף. גזבר שנתן מעות בבהמה לצורך הקדש, אפילו היא בסוף העולם, קנה. ובהדיוט לא קנה אלא בחזקה, כלומר עד שימשוך. ואם נתן ההדיוט דמים על החפץ, כל זמן שלא משך החפץ לא קנה, ומחזיר המוכר את הדמים אם חוזר בו ממכירת החפץ, וצריך לקבל עליו "מי שפרע". אבל אם משך הלוקח החפץ, אע"פ שעדיין לא נתן הדמים שהתנה, אין שום אחד מהם יכול לחזור בו. ואם לא נתן דמים ולא משך החפץ, אלא שנתפשרו על המקח בפני עדים ונתרצה זה שיקנה בכך וכך, ונתרצה חבירו למכור בכך ובכך, אפילו אמר "אתם עדי", אין באלה הדברים כלום, ואפילו "מי שפרע" אין כאן.
אמירתו לגבוה כמסירתו להדיוט. האומר "שור זה עולה", "בית זה הקדש", אפילו בסוף העולם קנה. ובהדיוט לא קנה עד שימשוך בבהמה, ויחזיק בבית.
 
משנה ז
כָּל מִצְוַת הַבֵּן עַל הָאָב -
אֲנָשִׁים חַיָּבִין, וְנָשִׁים פְּטוּרוֹת.
וְכָל מִצְוַת הָאָב עַל הַבֵּן -
אֶחָד אֲנָשִׁים וְאֶחָד נָשִׁים חַיָּבִין.
וְכָל מִצְוַת עֲשֵֹה שֶׁהַזְּמַן גְּרָמָהּ -
אֲנָשִׁים חַיָּבִין וְנָשִׁים פְּטוּרוֹת.
וְכָל מִצְוַת עֲשֵֹה שֶׁלֹּא הַזְּמַן גְּרָמָהּ -
אֶחָד אֲנָשִׁים וְאֶחָד נָשִׁים חַיָּבִין.
וְכָל מִצְוַת לא תַעֲשֶֹה,
בֵּין שֶׁהַזְּמַן גְּרָמָהּ, בֵּין שֶׁלֹּא הַזְּמַן גְּרָמָהּ -
אֶחָד אֲנָשִׁים וְאֶחָד נָשִׁים חַיָּבִין,
חוּץ מִבַּל תַּשְׁחִית, וּבַּל תַּקִּיף,
וּבַּל תִּטַּמֵּא לְמֵתִים.
 
ברטנורא משנה ז
כל מצות הבן על האב. כל מצות הבן המוטלות על האב לעשות לבנו. והן ששה דברים, למולו, לפדותו אם הוא בכור, ללמדו תורה, ללמדו אומנות, להשיאו אשה, להשיטו בנהר.
אנשים חייבים. האב חייב במצות הללו לבנו, והאם פטורה.
וכל מצות האב. המוטלות על הבן לעשות לאביו, שהם מורא וכבוד. מורא, לא ישב במקומו, ולא יסתור את דבריו, ולא יכריע את דבריו. כבוד, מאכיל ומשקה. מלביש ומכסה. מכניס ומוציא.
אחד אנשים ואחד נשים חייבים. הבנים והבנות חייבים.
וכל מצות עשה שהזמן גרמה. שהזמן גרם למצוה שתבוא, כגון שופר, סוכה, לולב, וציצית.
שלא הזמן גרמה. כגון מזוזה, מעקה, אבדה, ושלוח הקן. והני תרי כללי לאו דוקא, כדקיי"ל אין למדין מן הכללות אפילו במקום שנאמר בהם "חוץ", שהרי מצה בליל הפסח, ושמחה במועדים, והקהל בחג הסוכות, כולן מצות עשה שהזמן גרמה הן ונשים חייבות. ות"ת, ופריה ורביה, ופדיון הבן, ממצות עשה שלא הזמן גרמה הן, ונשים פטורות. אבל כללא בתרא דכל מצות לא תעשה אחד אנשים ואחד נשים חייבים, חוץ מבל תקיף ובל תשחית ובל תטמא למתים, כללא דוקא הוא, וילפינן ליה מדכתיב (במדבר ה') "איש או אשה כי יעשו מכל חטאת האדם", השוה הכתוב אשה לאיש לכל עונשין שבתורה.
חוץ מבל תקיף ובל תשחית. דכתיב (ויקרא י"ט) "לא תקיפו פאת ראשכם, ולא תשחית את פאת זקנך". כל שישנו בהשחתה ישנו בהקפה, וכל שאינו בהשחתה אינו בהקפה. והני נשי הואיל וליתנהו בהשחתה ליתנהו בהקפה. ומנלן דליתנהו בהשחתה, דכתיב פאת זקנך, ולא כתיב פאת זקנכם, מאי זקנך, זקנך ולא זקן אשתך.
ובל תטמא למתים. דכתיב (שם כ"א) "אמור אל הכהנים בני אהרן", בני אהרן ולא בנות אהרן.
 
משנה ח
הַסְּמִיכוֹת, וְהַתְּנוּפוֹת, וְהַהַגָּשׁוֹת, וְהַקְּמִיצוֹת,
וְהַהַקְטָרוֹת, וְהַמְּלִיקוֹת, וְהַהַזָּאוֹת, וְהַקַּבָּלוֹת -
נוֹהֲגוֹת בָּאֲנָשִׁים וְלא בַּנָּשִׁים,
חוּץ מִמִּנְחַת סוֹטָה וּנְזִירָה, שֶׁהֵן מְנִיפוֹת.
 
ברטנורא משנה ח
הסמיכות והתנופות. אינה סומכת, ואינה מניפה, ואינה מגשת מנחה בקרן מערבית דרומית כמשפטה, אם היא כהנת, ואינה קומצת ולא מקטרת, ואינה מולקת עוף, ואינה מקבלת דם במזרק, ואינה מזה דם.
חוץ מסוטה ונזירה שהן מניפות. מנחתן בעצמן, שמנחתן טעונה תנופה בבעלים.
 
משנה ט
כָּל מִצְוָה שֶׁהִיא תְּלוּיָה בָּאָרֶץ -
אֵינָהּ נוֹהֶגֶת אֶלָּא בָּאָרֶץ;
וְשֶׁאֵינָהּ תְּלוּיָה בָּאָרֶץ -
נוֹהֶגֶת בֵּין בָּאָרֶץ בֵּין בְּחוּצָה לָאָרֶץ,
חוּץ מִן הָעָרְלָה וְהַכִּלְאַיִם.
רַבִּי אֱלִיעֶזֶר אוֹמֵר: אַף מִן הֶחָדָשׁ.
 
ברטנורא משנה ט
כל מצוה שאינה תלויה בארץ. כל מצוה שהיא חובת הגוף, מיקרי אינה תלויה בארץ. ושהיא חובת קרקע, מיקרי תלויה בארץ.
חוץ מן הערלה. שנוהגת בחוצה לארץ הלכה למשה מסיני. וכלאי הכרם בחוצה לארץ מדרבנן. וכלאי זרעים מותרין לזרעם בחוץ לארץ.
רבי אליעזר אומר אף חדש. אסור בחוץ לארץ מן התורה, אע"פ שהוא חובת קרקע. שנאמר (ויקרא כ"ג) "בכל מושבותיכם", בכל מקום שאתם יושבים.
והלכה כר"א.
 
משנה י
כָּל הָעוֹשֶֹה מִצְוָה אַחַת - מְטִיבִין לוֹ, וּמַאֲרִיכִין לוֹ יָמָיו וְנוֹחֵל אֶת הָאָרֶץ.
וְכָל שֶׁאֵינוֹ עוֹשֶֹה מִצְוָה אַחַת -
אֵין מְטִיבִין לוֹ, וְאֵין מַאֲרִיכִין לוֹ יָמָיו, וְאֵינוֹ נוֹחֵל אֶת הָאָרֶץ.
כָּל שֶׁיֶּשְׁנוֹ בַּמִּקְרָא וּבַמִּשְׁנָה וּבְדֶרֶךְ אֶרֶץ -
לא בִּמְהֵרָה הוּא חוֹטֵא, שֶׁנֶּאֱמַר (קהלת ד, יב)
"וְהַחוּט הַמְשֻׁלָּשׁ לא בִמְהֵרָה יִנָּתֵק".
וְכָל שֶׁאֵינוֹ לא בַּמִּקְרָא וְלא בַּמִּשְׁנָה וְלא בְּדֶרֶךְ אֶרֶץ -
אֵינוֹ מִן הַיִּשּׁוּב.
 
ברטנורא משנה י
כל העושה מצוה אחת. יתירה על זכיותיו, כדי שיהיו זכיותיו מרובין מעונותיו.
מטיבין לו ומאריכין את ימיו. לעולם הבא.
ונוחל את הארץ. ארץ החיים.
וכל שאינו עושה מצוה אחת. שהיו עונותיו מרובין מזכיותיו, ואינו עושה מצוה אחת שיהיה מחצה זכאי ומחצה חייב, אלא נשארו עונותיו מרובין.
ולא בדרך ארץ. שאין משאו ומתנו בנחת עם הבריות.
אינו מן הישוב. אינו מועיל לישובו של עולם. והוי מושבו מושב לצים, ופסול לעדות.