לחץ כאן לתצוגת הדפסה

קידושין, פרק ג

קידושין, פרק ג

 

משנה א
הָאוֹמֵר לַחֲבֵרוֹ: צֵא וְקַדֵּשׁ לִי אִשָּׁה פְּלוֹנִית,
וְהָלַךְ וְקִדְּשָׁהּ לְעַצְמוֹ - מְקֻדֶּשֶׁת.
וְכֵן הָאוֹמֵר לָאִשָּׁה:
הֲרֵי אַתְּ מְקֻדֶּשֶׁת לִי לְאַחַר שְׁלשִׁים יוֹם,
וּבָא אַחֵר וְקִדְּשָׁהּ בְּתוֹךְ שְׁלשִׁים יוֹם -
מְקֻדֶּשֶׁת לַשֵּׁנִי;
בַּת יִשְֹרָאֵל לְכֹהֵן - תֹּאכַל בַּתְּרוּמָה.
מֵעַכְשָׁיו וּלְאַחַר שְׁלשִׁים יוֹם,
וּבָא אַחֵר וְקִדְּשָׁהּ בְּתוֹךְ שְׁלשִׁים יוֹם -
מְקֻדֶּשֶׁת וְאֵינָהּ מְקֻדֶּשֶׁת;
בַּת יִשְֹרָאֵל לְכֹהֵן אוֹ בַּת כֹּהֵן לְיִשְֹרָאֵל -
לא תֹּאכַל בַּתְּרוּמָה.
 
ברטנורא משנה א
האומר לחבירו צא וקדש לי אשה פלונית, והלך וקדשה לעצמו. אמרינן בגמרא מאי "והלך", שהלך ברמאות. ולהכי תנן "האומר לחברו" ולא תנן "האומר לשלוחו", לאשמועינן דאע"ג דלא עשאו שליח מתחילה לכך, אלא שאמר לו קדש לי אשה פלונית, אם קדשה לעצמו קרינן ביה שהלך ברמאות, ורמאי הוי.
ובא אחר וקדשה בתוך שלושים יום מקודשת לשני. ויכול לכנסה אפילו בתוך אלו השלושים יום.
בת כהן לישראל. אם בת כהן היא זאת שנתקדשה לאחר שלושים יום, כל אותן שלושים יום תאכל בתרומה, שלא נפסלה מלאכול בתרומת בית אביה. ואם בת ישראל לכהן היא, לא תאכל בתרומה, שעדיין אינה אשת כהן.
מקודשת. וצריכה גט מתרווייהו.
 
משנה ב
הָאוֹמֵר לָאִשָּׁה: הֲרֵי אַתְּ מְקֻדֶּשֶׁת לִי, עַל מְנָת שֶׁאֶתֶּן לָךְ מָאתַיִם זוּז -
הֲרֵי זוֹ מְקֻדֶּשֶׁת, וְהוּא יִתֵּן.
עַל מְנָת שֶׁאֶתֶּן לָךְ מִכָּאן וְעַד שְׁלשִׁים יוֹם,
נָתַן לָהּ בְּתוֹךְ שְׁלשִׁים - מְקֻדֶּשֶׁת,
וְאִם לָאו - אֵינָהּ מְקֻדֶּשֶׁת.
עַל מְנָת שֶׁיֶּשׁ לִי מָאתַיִם זוּז -
הֲרֵי זוֹ מְקֻדֶּשֶׁת וְיֶשׁ לוֹ.
עַל מְנָת שֶׁאַרְאֵךְ מָאתַיִם זוּז -
הֲרֵי זוֹ מְקֻדֶּשֶׁת וְיַרְאֶה לָהּ;
וְאִם הֶרְאָהּ עַל הַשֻּׁלְחָן - אֵינָהּ מְקֻדֶּשֶׁת.
 
ברטנורא משנה ב
הרי את מקודשת לי. בפרוטה זו על מנת שאתן לך מאתים זוז.
ויתן. ומשיתן נתקדשה למפרע, דכל האומר על מנת כאומר מעכשיו דמי.
הרי זו מקודשת ויש לו. אם יש עדים שיש לו. ואם לא נודע שיש לו, הרי זו מקודשת מספק, שמא יש לו ומתכוין לקלקלה.
ואם הראה על השלחן. שהיה שולחני והראה על השלחן מעות שאינן שלו, אינה מקודשת.
 
משנה ג
עַל מְנָת שֶׁיֶּשׁ לִי בֵּית כּוֹר עָפָר -
הֲרֵי זוֹ מְקֻדֶּשֶׁת וְיֶשׁ לוֹ.
עַל מְנָת שֶׁיֶּשׁ לִי בְּמָקוֹם פְּלוֹנִי,
אִם יֶשׁ לוֹ בְּאוֹתוֹ מָקוֹם - מְקֻדֶּשֶׁת,
וְאִם לָאו - אֵינָהּ מְקֻדֶּשֶׁת.
עַל מְנָת שֶׁאַרְאֵךְ בֵּית כּוֹר עָפָר -
הֲרֵי זוֹ מְקֻדֶּשֶׁת וְיַרְאֶנָּה;
וְאִם הֶרְאָהּ בַּבִּקְעָה - אֵינָהּ מְקֻדֶּשֶׁת.
 
ברטנורא משנה ג
בית כור. מקום הראוי לזרוע כור, שהוא שלושים סאין.
ויש לו. אם יש עדים שיש לו, מקודשת ודאי. ואם אין ידוע שיש לו, מקודשת מספק ולא אמרינן זוזי דעביד אינשי דמצנעי חיישינן דלמא אית ליה ומתכוין לקלקלה. אבל ארעא לא חיישינן דלמא אית ליה, דאם איתא דאית ליה ארעא, קלא אית ליה.
ואם הראה בבקעה. שאינה שלו. ואע"ג דנחת בה לחכירות או לקבלנות, אינה מקודשת.
 
משנה ד
רַבִּי מֵאִיר אוֹמֵר: כָּל תְּנַאי שֶׁאֵינוֹ כִּתְנַאי בְּנֵי גָד וּבְנֵי רְאוּבֵן - אֵינוֹ תְּנַאי,
שֶׁנֶּאֱמַר (במדבר לב, כט)
"וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה אֲלֵהֶם אִם יַעַבְרוּ בְּנֵי גָד וּבְנֵי רְאוּבֵן",
וּכְתִיב (שם שם, ל) "וְאִם לא יַעַבְרוּ חֲלוּצִים".
רַבִּי חֲנַנְיָא בֶּן גַּמְלִיאֵל אוֹמֵר: צָרִיךְ הָיָה הַדָּבָר לְאָמְרוֹ,
שֶׁאִלְמָלֵא כֵן, יֵשׁ בְּמַשְׁמַע שֶׁאֲפִלּוּ בְּאֶרֶץ כְּנַעַן לא יִנְחָלוּ.
 
ברטנורא משנה ד
כל תנאי. שאינו כפול וכו' אינו תנאי. ואע"פ שלא נתקיים התנאי נתקיימו הדברים.
אם יעברו ואם לא יעברו. ואי לא כפל הדברים, היתה מתנתו קיימת, והיו נוחלים את ארץ הגלעד אע"פ שלא היו עוברים. ואע"ג דאמר "אם יעברו אתכם", לית לן מכלל הן אתה שומע לאו. ושמעינן מיניה נמי, דבעינן תנאי קודם למעשה, מדלא אמר "תנו להם אם יעברו", משמע דאי הוה אמר הכי, לא אתי תנאה ומבטל מעשה דמתנה דקדמיה. ושמע מינה נמי דבעינן הן קודם ללאו, דלא אמר תחילה אם לא יעברו אל תתנו ואם יעברו ונתתם.
רבי חנינא כו'. אתנאי כפול פליג, דאין צריך לכפול, דמכלל הן נשמע לאו. וזה שכפלו משה, צורך היה הדבר.
ולענין פסק הלכה, אם אמר על מנת, אין צריך תנאי כפול ולא הן קודם ללאו ולא תנאי קודם למעשה, אלא התנאי קיים. ואם לא אמר על מנת, צריך כל הני דאמרינן, ואם לאו, התנאי בטל והמעשה קיים. ולא שנא בתנאי שבדיני ממונות, ולא שנא בתנאי שבגיטין וקדושין הכל שוה לדבר זה.
 
משנה ה
הַמְקַדֵּשׁ אֶת הָאִשָּׁה וְאָמַר:
כְּסָבוּר הָיִיתִי שֶׁהִיא כֹּהֶנֶת, וַהֲרֵי הִיא לְוִיָּה;
לְוִיָּה, וַהֲרֵי הִיא כֹּהֶנֶת;
עֲנִיָּה, וַהֲרֵי הִיא עֲשִׁירָה; עֲשִׁירָה, וַהֲרֵי הִיא עֲנִיָּה -
הֲרֵי זוֹ מְקֻדֶּשֶׁת, מִפְּנֵי שֶׁלֹּא הִטְעַתּוּ.
הָאוֹמֵר לָאִשָּׁה:
הֲרֵי אַתְּ מְקֻדֶּשֶׁת לִי לְאַחַר שֶׁאֶתְגַּיֵּר, אוֹ: לְאַחַר שֶׁתִּתְגַּיְּרִי,
לְאַחַר שֶׁאֶשְׁתַּחְרֵר, אוֹ: לְאַחַר שֶׁתִּשְׁתַּחְרְרִי,
לְאַחַר שֶׁיָּמוּת בַּעֲלִיךְ, אוֹ: לְאַחַר שֶׁתָּמוּת אֲחוֹתִיךְ,
לְאַחַר שֶׁיַּחֲלץ לִיךְ יְבָמִיךְ - אֵינָהּ מְקֻדֶּשֶׁת.
וְכֵן הָאוֹמֵר לַחֲבֵרוֹ:
אִם יָלְדָה אִשְׁתְּךָ נְקֵבָה הֲרֵי הִיא מְקֻדֶּשֶׁת לִי -
אֵינָהּ מְקֻדֶּשֶׁת;
אִם הָיְתָה אֵשֶׁת חֲבֵרוֹ מְעֻבֶּרֶת וְהֻכַּר עֻבָּרָהּ - דְּבָרָיו קַיָּמִין,
וְאִם יָלְדָה נְקֵבָה - מְקֻדֶּשֶׁת.
 
ברטנורא משנה ה
והוכר עוברה דבריו קיימין. כתב הרמב"ם דאין לו לבוא עליה עד שיקדשנה קדושין שניים, שאין אדם מקנה דבר שלא בא לעולם. ולא אמרו דבריו קיימים, אלא להחמיר עליה שאסורה לינשא לאחרים.
 
משנה ו
הָאוֹמֵר לָאִשָּׁה: הֲרֵי אַתְּ מְקֻדֶּשֶׁת לִי עַל מְנָת שֶׁאֲדַבֵּר עָלַיִךְ לַשִּׁלְטוֹן,
וְאֶעֱשֶֹה עִמָּךְ כְּפוֹעֵל;
דִּבֶּר עָלֶיהָ לַשִּׁלְטוֹן, וְעָשָֹה עִמָּהּ כְּפוֹעֵל - מְקֻדֶּשֶׁת,
וְאִם לָאו - אֵינָהּ מְקֻדֶּשֶׁת.
עַל מְנָת שֶׁיִּרְצֶה אַבָּא,
רָצָה הָאָב - מְקֻדֶּשֶׁת, וְאִם לָאו - אֵינָהּ מְקֻדֶּשֶׁת;
מֵת הָאָב - הֲרֵי זוֹ מְקֻדֶּשֶׁת;
מֵת הַבֵּן - מְלַמְּדִין אֶת הָאָב לוֹמַר שֶׁאֵינוֹ רוֹצֶה.
 
ברטנורא משנה ו
ואעשה עמך כפועל. בפעולת יום אחד. ולאו דמקדש לה בשכר פעולה, דכיון דקי"ל ישנה לשכירות מתחילה ועד סוף, נמצא כשגמר פעולתו הוי שכירותו מלוה אצלה, והמקדש במלוה אינה מקודשת. אלא דמקדש לה השתא בפרוטה על מנת שיעשה אחר כך עמה כפועל.
על מנת שירצה אבא. בגמרא מפרש שלא ימחה אבא. וכשקבע זמן למחאתו, כגון שאמר שלא ימחה אבא כל שלושים יום. הלכך רצה האב, שעברו שלושים יום ולא מיחה, הרי זו מקודשת. לא רצה, שמיחה בתוך שלושים, אינה מקודשת.
מת האב. תוך שלושים, הרי זו מקודשת, דאמרינן מאן מחי.
מת הבן. בתוך ל', מלמדים את האב שימחה, כדי שלא תהא זקוקה ליבם.
 
משנה ז
קִדַּשְׁתִּי אֶת בִּתִּי וְאֵינִי יוֹדֵעַ לְמִי קִדַּשְׁתִּיהָ,
וּבָא אֶחָד וְאָמַר: אֲנִי קִדַּשְׁתִּיהָ - נֶאֱמָן.
זֶה אָמַר: אֲנִי קִדַּשְׁתִּיהָ, וְזֶה אָמַר: אֲנִי קִדַּשְׁתִּיהָ -
שְׁנֵיהֶם נוֹתְנִים גֵּט.
וְאִם רָצוּ -
אֶחָד נוֹתֵן גֵּט, וְאֶחָד כּוֹנֵס.
 
ברטנורא משנה ז
אני קדשתיה נאמן לכנסה. דלא חציף למימר קמיה דאב שקבל הקדושין "אני הוא", אם לא היה אמת, דמרתת דלמא מכחיש ליה.
 
משנה ח
קִדַּשְׁתִּי אֶת בִּתִּי, קִדַּשְׁתִּיהָ וְגֵרַשְׁתִּיהָ כְּשֶׁהִיא קְטַנָּה,
וַהֲרֵי הִיא קְטַנָּה - נֶאֱמָן.
קִדַּשְׁתִּיהָ וְגֵרַשְׁתִּיהָ כְּשֶׁהִיא קְטַנָּה,
וַהֲרֵי הִיא גְּדוֹלָה - אֵינוֹ נֶאֱמָן.
נִשְׁבֵּית וּפְדִיתִיהָ,
בֵּין שֶׁהִיא קְטַנָּה בֵּין שֶׁהִיא גְּדוֹלָה - אֵינוֹ נֶאֱמָן.
מִי שֶׁאָמַר בְּשָׁעַת מִיתָתוֹ: יֶשׁ לִי בָּנִים - נֶאֱמָן;
יֶשׁ לִי אַחִים - אֵינוֹ נֶאֱמָן.
הַמְקַדֵּשׁ אֶת בִּתּוֹ סְתָם -
אֵין הַבּוֹגְרוֹת בִּכְלָל.
 
ברטנורא משנה ח
וגרשתיה. קבלתי את גטה.
והרי היא קטנה. עכשיו כשאמר עליה כך.
נאמן. לפסלה מן הכהונה. שהאב נאמן על בתו כל זמן שהיא קטנה, דכתיב (דברים כ"ב) "את בתי נתתי לאיש הזה", כשאמר "לאיש", אסרה על הכל, שאין אנו יודעים למי. כשחזר ואמר "לזה" - התירה לו.
והרי היא גדולה. ואם לאחר שגדלה אמר כך, ובקטנותה לא אמר, אינו נאמן.
נשבית ופדיתיה וכו' אינו נאמן לפסלה מן הכהונה. דבנשואין הימניה רחמנא לאב. לשבויה לא הימניה.
יש לי בנים. ואין אשתי זקוקה ליבם.
יש לי אחים ואשתי זקוקה ליבם. ועד עכשיו היתה בחזקת שאינה זקוקה.
אין הבוגרות בכלל. לפי שאינן ברשות האב לקדשן. ואף על פי שעשאתו הבוגרת שליח לקבל קדושיה, אמרינן לא שביק אינש מצוה דרמיא עליה, ועביד מצוה דלא רמיא עליה. אבל הקטנות והנערות כולן צריכות גט מספק, דלא ידעינן איזו מהם קידש.
 
משנה ט
מִי שֶׁיֶּשׁ לוֹ שְׁתֵּי כִּתֵּי בָנוֹת מִשְּׁתֵי נָשִׁים, וְאָמַר:
קִדַּשְׁתִּי אֶת בִּתִּי הַגְּדוֹלָה,
וְאֵינִי יוֹדֵעַ אִם גְּדוֹלָה שֶׁבַּגְּדוֹלוֹת,
אוֹ גְּדוֹלָה שֶׁבַּקְּטַנּוֹת,
אוֹ קְטַנָּה שֶׁבַּגְּדוֹלוֹת,
שֶׁהִיא גְּדוֹלָה מִן הַגְּדוֹלָה שֶׁבַּקְּטַנּוֹת -
כֻּלָּן אֲסוּרוֹת, חוּץ מִן הַקְּטַנָּה שֶׁבַּקְּטַנּוֹת; דִּבְרֵי רַבִּי מֵאִיר.
רַבִּי יוֹסֵי אוֹמֵר: כֻּלָּן מֻתָּרוֹת, חוּץ מִן הַגְּדוֹלָה שֶׁבַּגְּדוֹלוֹת.
קִדַּשְׁתִּי אֶת בִּתִּי הַקְּטַנָּה,
וְאֵינִי יוֹדֵעַ אִם קְטַנָּה שֶׁבַּקְּטַנּוֹת,
אוֹ קְטַנָּה שֶׁבַּגְּדוֹלוֹת,
אוֹ גְּדוֹלָה שֶׁבַּקְּטַנּוֹת,
שֶׁהִיא קְטַנָּה מִן הַקְּטַנּוֹת שֶׁבַּגְּדוֹלוֹת -
כֻּלָּן אֲסוּרוֹת, חוּץ מִן הַגְּדוֹלָה שֶׁבַּגְּדוֹלוֹת; דִּבְרֵי רַבִּי מֵאִיר.
רַבִּי יוֹסֵי אוֹמֵר: כֻּלָּן מֻתָּרוֹת חוּץ מִן הַקְּטַנָּה שֶׁבַּקְּטַנּוֹת.
 
ברטנורא משנה ט
קדשתי את בתי גדולה. איצטריך תנא לאשמועינן פלוגתא דרבי מאיר ורבי יוסי בקדשתי את הגדולה ובקדשתי את הקטנה. דאי אשמועינן בקדשתי את הגדולה, הוה אמינא בהא קאמר רבי מאיר, דכיון דאיכא דזוטרא מינה, להך גדולה קרי לה, דשבח הוא לאדם לקרות בתו בלשון גדולה אע"פ שהיא קטנה, כשיש קטנה למטה ממנה. אבל קטנה אימא מודי ליה לרבי יוסי דכל שהוא יכול לקרות אותה גדולה אין קורא אותה קטנה. ואי אתמר בהא, בהא קאמר רבי יוסי, אבל בהך אימא מודי ליה לרבי מאיר, לכך הוצרכו שתיהן.
והלכה כרבי יוסי בשתיהן.
 
משנה י
הָאוֹמֵר לָאִשָּׁה: קִדַּשְׁתִּיךְ,
וְהִיא אוֹמֶרֶת: לא קִדַּשְׁתַּנִי -
הוּא אָסוּר בִּקְרוֹבוֹתֶיהָ, וְהִיא מֻתֶּרֶת בִּקְרוֹבָיו.
הִיא אוֹמֶרֶת: קִדַּשְׁתַּנִי, וְהוּא אוֹמֵר: לא קִדַּשְׁתִּיךְ -
הוּא מֻתָּר בִּקְרוֹבוֹתֶיהָ, וְהִיא אֲסוּרָה בִּקְרוֹבָיו.
קִדַּשְׁתִּיךְ,
וְהִיא אוֹמֶרֶת: לא קִדַּשְׁתָּ אֶלָּא בִּתִּי -
הוּא אָסוּר בִּקְרוֹבוֹת גְּדוֹלָה, וּגְדוֹלָה מֻתֶּרֶת בִּקְרוֹבָיו;
הוּא מֻתָּר בִּקְרוֹבוֹת קְטַנָּה, וּקְטַנָּה מֻתֶּרֶת בִּקְרוֹבָיו.
 
ברטנורא משנה י
האומר לאשה קדשתיך וכו'. איצטריך לאשמועינן באומר "קדשתיך", ובאומרת "קדשתני". דאי אשמועינן באומר לאשה קדשתיך, שהוא אסור בקרובותיה והיא מותרת בקרוביו, הוה אמינא דינא הוא דלא מתסרא איהי בקרוביו, דאיהו שקורי קא משקר, דגברא לא איכפת ליה אם אוסר עצמו חנם בקרובותיה, ומשקר ואמר קדשתיך. אע"פ שלא קדשה, אבל איהי כי אמרה קדשתני דאסרה נפשה אכולי עלמא עד שיתן לה גט, אי לאו דקים לה, לא הוה אמרה, ונתסר איהו על פיה בקרובותיה, ואפילו יהב לה גט. קמ"ל.
קדשתיך, והיא אומרת לא קדשת אלא בתי וכו'. משום דהוה סלקא דעתין לומר מאחר שהאב נאמן על בתו מן התורה, תהיה האם נאמנת על בתה מדרבנן, קמ"ל דאינה נאמנת.
 
משנה יא
קִדַּשְׁתִּי אֶת בִּתֵּךְ,
וְהִיא אוֹמֶרֶת: לא קִדַּשְׁתָּ אֶלָּא אוֹתִי -
הוּא אָסוּר בִּקְרוֹבוֹת קְטַנָּה, וּקְטַנָּה מֻתֶּרֶת בִּקְרוֹבָיו;
הוּא מֻתָּר בִּקְרוֹבוֹת גְּדוֹלָה, וּגְדוֹלָה אֲסוּרָה בִּקְרוֹבָיו.
 
ברטנורא משנה יא
קדשתי את בתך וכו'. איידי דתנא להני בבי דלעיל, תנא נמי להא, ואע"פ שהיא משנה שאינה צריכה. ובכל הני דהיא אומרת קדשתני, מבקשים ממנו ליתן גט כדי להתירה. ואם מעצמו נתן גט, כופין אותו ליתן כתובה.
 
משנה יב
כָּל מָקוֹם שֶׁיֵּשׁ קִדּוּשִׁין וְאֵין עֲבֵרָה -
הַוָּלָד הוֹלֵךְ אַחַר הַזָּכָר;
וְאֵיזוֹ?
זוֹ כֹּהֶנֶת, לְוִיָּה, וְיִשְֹרְאֵלִית שֶׁנִּשְֹּׂאוּ לְכֹהֵן, וּלְלֵוִי, וּלְיִשְֹרָאֵל.
וְכָל מָקוֹם שֶׁיֵּשׁ קִדּוּשִׁין וְיֵשׁ עֲבֵרָה -
הַוָּלָד הוֹלֵךְ אַחַר הַפָּגוּם;
וְאֵיזוֹ?
זוֹ אַלְמָנָה לְכֹהֵן גָּדוֹל, גְּרוּשָׁה וַחֲלוּצָה לְכֹהֵן הֶדְיוֹט,
מַמְזֶרֶת וּנְתִינָה לְיִשְֹרָאֵל, בַּת יִשְֹרָאֵל לְמַמְזֵר וּלְנָתִין.
וְכָל מִי שֶׁאֵין לָהּ עָלָיו קִדּוּשִׁין,
אֲבָל יֶשׁ לָהּ עַל אֲחֵרִים קִדּוּשִׁין -
הַוָּלָד מַמְזֵר;
וְאֵיזֶה?
זֶה הַבָּא עַל אַחַת מִכָּל הָעֲרָיוֹת שֶׁבַּתּוֹרָה.
וְכָל מִי שֶׁאֵין לָהּ לא עָלָיו וְלא עַל אֲחֵרִים קִדּוּשִׁין -
הַוָּלָד כְּמוֹתָהּ;
וְאֵיזֶה?
זֶה וְלַד שִׁפְחָה וְנָכְרִית.
 
ברטנורא משנה יב
כל מקום שיש קדושין ואין עבירה. שקדושין תופסין בה ואין עבירה בנשואיה. והאי כללא לאו דוקא, שהרי גר שנשא ממזרת יש קדושין ואין עבירה, דקהל גרים לא אקרי קהל, ואעפ"כ אין הולד הולך אחר הזכר, שהולד ממזר, אחד גר שנשא ממזרת ואחד ממזר שנשא גיורת.
וכל מי שאין לה עליו קדושין וכו' הולד ממזר. ביבמות נפקא לן מקרא דכתיב (דברים כ"ג) "לא יקח איש את אשת אביו", וסמיך ליה "לא יבא ממזר", ומוקמינן לה בשומרת יבם של אביו, שהיא אשת אחי אביו שהיא עליו בכרת.
על אחת מכל העריות. של חייבי כריתות.
ולד שפחה ונכרית. דכתיב בשפחה (שמות כ"א) "האשה וילדיה תהיה לאדוניה", ובנכרית כתיב (דברים ז') "כי יסיר את בנך מאחרי", ומדלא כתיב "כי תסיר", שמע מינה הכי קאמר, בתך לא תתן לבנו כי יסיר בעל בתך את בנך אשר תלד לו בתך מאחרי, אבל א"בתו לא תקח לבנך" לא מהדר, שאין הבן הבא מן הנכרית קרוי בנך אלא בנה.
 
משנה יג
רַבִּי טַרְפוֹן אוֹמֵר: יְכוֹלִין מַמְזֵרִים לִטַּהֵר.
כֵּיצַד?
מַמְזֵר שֶׁנָּשָֹא שִׁפְחָה - הַוָּלָד עֶבֶד;
שִׁחְרְרוֹ - נִמְצָא הַבֵּן בֶּן חֹרִין.
רַבִּי אֱלִיעֶזֶר אוֹמֵר: הֲרֵי זֶה עֶבֶד מַמְזֵר.
 
ברטנורא משנה יג
ממזר שנשא שפחה. ואפילו לכתחילהן יכול ממזר לישא שפחה כדי לטהר את בניו.
והלכה כרבי טרפון. ומודה רבי טרפון שעבד שנשא ממזרת, הולד ממזר, שעבד אין לו יחוס.