לחץ כאן לתצוגת הדפסה

כתובות, פרק י

כתובות, פרק י

משנה א

מִי שֶׁהָיָה נָשׁוּי שְׁתֵּי נָשִׁים וָמֵת -

הָרִאשׁוֹנָה קוֹדֶמֶת לַשְּׁנִיָּה,

וְיוֹרְשֵׁי הָרִאשׁוֹנָה קוֹדְמִין לְיוֹרְשֵׁי שְׁנִיָּה.

נָשָֹא אֶת הָרִאשׁוֹנָה וָמֵתָה, נָשָֹא שְׁנִיָּה וּמֵת הוּא -

שְׁנִיָּה וְיוֹרְשֶׁיהָ קוֹדְמִים לְיוֹרְשֵׁי הָרִאשׁוֹנָה.

 

ברטנורא משנה א

מי שהיה. יורשי הראשונה קודמים ליורשי השניה אם מתו נשיו אחריו, עד שלא הספיקו לגבות.

שניה ויורשיה קודמים. שהיא בעלת חוב, ויורשי ראשונה באים לירש מאביהן כתובת בנין דכרין, דהא אינון ירתון תנן, לפיכך פורעין את החוב תחילה ומה שנשאר יירשו. ודוקא כשנשבעה השניה על כתובתה, אז היא או יורשיה נוטלים כתובתה. אבל אם מתה היא לאחר שמת בעלה, ולא נשבעה על כתובתה, אין יורשיה נוטלים כלום מכתובתה. דקיימא לן אין אדם מוריש שבועה לבניו, כלומר: ממון שאין אדם זוכה בו אלא בשבועה, ומת קודם שנשבע, אותו ממון אין אדם מורישו לבניו.

 

משנה ב

מִי שֶׁהָיָה נָשׁוּי שְׁתֵּי נָשִׁים, וָמֵתוּ, וְאַחַר כָּךְ מֵת הוּא,

וִיתוֹמִים מְבַקְשִׁים כְּתֻבַּת אִמָּן,

וְאֵין שָׁם אֶלָּא שְׁתֵּי כְתֻבּוֹת - חוֹלְקִין בְּשָׁוֶה.

הָיָה שָׁם מוֹתָר דִּינָר -

אֵלּוּ נוֹטְלִין כְּתֻבַּת אִמָּן, וְאֵלּוּ נוֹטְלִין כְּתֻבַּת אִמָּן.

אִם אָמְרוּ יְתוֹמִים:

אֲנַחְנוּ מַעֲלִים עַל נִכְסֵי אָבִינוּ יָתֵר דִּינָר,

כְּדֵי שֶׁיִּטְּלוּ כְּתֻבַּת אִמָּן -

אֵין שׁוֹמְעִין לָהֶן, אֶלָּא שָׁמִין אֶת הַנְּכָסִים בְּבֵית דִּין.

 

ברטנורא משנה ב

ויתומים מבקשים כתובת אמן. שכתובה של אחת מרובה משל חברתה, ואומרים בניה כתובת בנין דכרין ניטול, וכן אתם, והשאר נחלוק.

חולקים בשוה. כשאר כל הירושות, ואין נוטלים כתובת בנין דכרין.

אם אמרו יתומים. בני הכתובה הגדולה.

הרי אנו מעלין על נכסי אבינו. מעלין דמיהן לקבלם עלינו ביוקר כדי שיהיה שם מותר דינר ויטלו כתובת אמן.

 

משנה ג

הָיוּ שָׁם נְכָסִים בָּרָאוּי - אֵינָן כְּבַמֻּחֲזָק.

רַבִּי שִׁמְעוֹן אוֹמֵר: אֲפִלּוּ יֶשׁ שָׁם נְכָסִים שֶׁאֵין לָהֶן אַחֲרָיוּת - אֵינוֹ כְלוּם,

עַד שֶׁיִּהְיוּ שָׁם נְכָסִים שֶׁיֵּשׁ לָהֶן אַחֲרָיוּת,

יוֹתֵר עַל שְׁתֵּי הַכְּתֻבּוֹת דִּינָר.

 

ברטנורא משנה ג

היו שם נכסים בראוי. כגון עסקא שביד אחרים או הלואה.

אינן כבמוחזק. אינן נחשבים להיות כאילו הן מוחזקים בידו, ויש כאן מותר דינר.

שאין להם אחריות. מטלטלים.

שיש להם אחריות. קרקעות.

והלכה כרבי שמעון.

ואף בזמן הזה דנהיגי דמטלטלי דיתמי משעבדי לבעל חוב, אין כתובת בנין דכרין נוהגת במטלטלין אלא בקרקעות.

 

משנה ד

מִי שֶׁהָיָה נָשׁוּי שָׁלשׁ נָשִׁים, וָמֵת,

כְּתֻבָּתָהּ שֶׁל זוֹ מָנֶה, וְשֶׁל זוֹ מָאתַיִם, וְשֶׁל זוֹ שְׁלשׁ מֵאוֹת,

וְאֵין שָׁם אֶלָּא מָנֶה -

חוֹלְקוֹת בְּשָׁוֶה.

הָיוּ שָׁם מָאתַיִם:

שֶׁל מָנֶה - נוֹטֶלֶת חֲמִשִּׁים;

שֶׁל מָאתַיִם, וְשֶׁל שְׁלשׁ מֵאוֹת - שְׁלשָׁה שְׁלשָׁה שֶׁל זָהָב.

הָיוּ שָׁם שְׁלשׁ מֵאוֹת:

שֶׁל מָנֶה - נוֹטֶלֶת חֲמִשִּׁים,

וְשֶׁל מָאתַיִם - מָנֶה,

וְשֶׁל שְׁלשׁ מֵאוֹת - שִׁשָּׁה שֶׁל זָהָב.

וְכֵן שְׁלשָׁה שֶׁהִטִּילוּ לַכִּיס, פָּחֲתוּ אוֹ הוֹתִירוּ -

כָּךְ הֵן חוֹלְקִין.

 

ברטנורא משנה ד

של זו מנה ושל זו מאתים כו'. ושלשתן נחתמו ביום אחד. דאי בתלתא יומי, הקודמת בשטר קודמת בגיבוי. או שלא הניח אלא מטלטלין, שאין דין קדימה במטלטלין.

חולקות בשוה. שהרי כוח שלשתן שוה בשעבוד מנה דבכולהו איכא מנה.

היו שם מאתים. אין לבעלת מנה שעבוד אלא במנה, אבל במנה שני אין שעבוד לשטר של בעלת מנה.

של מנה נוטלת חמשים. בגמרא פריך: שלישית מנה היה ראוי שתטול, והיאך נוטלת חמשים שהוא חצי מנה. ומשני, דמתניתין איירי דאמרה לה בעלת מאתים לבעלת מנה, דין ודברים אין לי עמך במנה המשועבד לך, ולא יתמעט חלקך בשבילי, הלכך היא ובעלת שלש מאות חולקות אותו. ומפני שלא נתנה בעלת המאתים לבעלת המנה חלקה במתנה, אלא אמרה לה שלא תריב עמה, ובשבילה לא יתמעט חלקה, לאחר שלקחה בעלת המנה חמשים, נשאר זכות בעלת המאתים שוה עם זכות בעלת השלש מאות במנה וחצי הנשאר, וכל אחת מהן נוטלת שלושה דינרי זהב, שהן שבעים וחמישה דינרים של כסף. שכל דינר זהב הוא עשרים וחמשה דינרים של כסף.

היו שם שלש מאות. מנה ראשון משועבד לכולם, והשני לבעלת מאתים ולבעלת שלש מאות, והשלישי לבעלת שלש מאות בלבד.

של מנה נוטלת חמשים ושל מאתים מנה. כגון דאמרה להו בעלת שלש מאות לבעלת מנה ולבעלת מאתים, דין ודברים אין לי עמכם במנה. הלכך מנה הראשון חולקות בעלת מאתים ובעלת מנה, נמצאת בעלת מנה נוטלת חמשים, ומנה השני חולקות בעלת מאתים ובעלת שלש מאות, נמצאת בעלת מאתים נוטלת מנה, חמשים שחלקה מהמנה הראשון עם בעלת המנה, וחמשים מהמנה השני שחלקה עם בעלת השלש מאות. והמנה השלישי נוטלת כולו בעלת השלש מאות, נמצאת נוטלת ששה דינרי זהב שהם מנה ומחצה, המנה השלישי כולו שנשאר לה, וחצי המנה שחלקה עם בעלת המאתים.

ובגמרא מסיק דמתניתין רבי נתן היא ואינה הלכה, דאמר רבי אין אני רואה דבריו של רבי נתן בזה, אלא חולקות בשוה, דהואיל וכל נכסיו אחראין לכתובה, כל שלשת המנים משועבדים לבעלת המנה כשאר חברותיה, עד שתגבה כל כתובתה, הלכך חולקות בשוה, וכך נוטלת בעלת המנה כמו בעלת המאתים ושלש מאות.

אבל בשלשה שהטילו מעות לכיס, זה מנה וזה מאתים וזה שלש מאות, דהתם שבח שהשביחו מעותיהן קא שקלי, דינא הוא שכל אחד יטול לפי מעותיו. ודוקא כשהשביחו מחמת המעות עצמן, כגון שנשתנה המטבע או הוסיפו עליו או פחתו, אז חולקים השבח וההפסד לפי הממון. אבל אם קנו סחורה מן המעות שהטילו לכיס, והרויחו בסחורה או הפסידו, אין מחלקים הריוח וההפסד אלא לפי מספר השותפין ולא לפי הממון, וכך נוטל בהפסד ובשבח מי שנותן בכיס מעות מועטים כמו אותו שנתן מעות מרובים, אם לא התנו תחילה שיחלקו לפי ממון. וכן דנים בכל בתי דינים.

 

הערה: ניתוח משנה זו על פי תורת המשחקים, מאת פרופ' ישראל אומן, בקישור הבא:

http://www.daat.ac.il/mishpat-ivri/skirot/234-2.htm

 

משנה ה

מִי שֶׁהָיָה נָשׁוּי אַרְבַּע נָשִׁים, וָמֵת -

הָרִאשׁוֹנָה קוֹדֶמֶת לַשְּׁנִיָּה, וּשְׁנִיָּה לַשְּׁלִישִׁית,

וּשְׁלִישִׁית לָרְבִיעִית;

הָרִאשׁוֹנָה נִשְׁבַּעַת לַשְּׁנִיָּה, וּשְׁנִיָּה לַשְּׁלִישִׁית,

וּשְׁלִישִׁית לָרְבִיעִית,

וְהָרְבִיעִית נִפְרַעַת שֶׁלֹּא בִּשְׁבוּעָה.

בֶּן נַנָּס אוֹמֵר:

וְכִי מִפְּנֵי שֶׁהִיא אַחֲרוֹנָה נִשְֹכָּרָה?

אַף הִיא לא תִּפָּרַע אֶלָּא בִּשְׁבוּעָה.

הָיוּ יוֹצְאוֹת כֻּלָּן בְּיוֹם אֶחָד,

כָּל הַקּוֹדֶמֶת לַחֲבֶרְתָּהּ אֲפִלּוּ שָׁעָה אַחַת - זָכְתָה.

וְכָךְ הָיוּ כּוֹתְבִין בִּירוּשָׁלַיִם שָׁעוֹת.

הָיוּ כֻּלָּן יוֹצְאוֹת בְּשָׁעָה אַחַת, וְאֵין שָׁם אֶלָּא מָנֶה -

חוֹלְקוֹת בְּשָׁוֶה.

 

ברטנורא משנה ה

הראשונה קודמת לשניה. אותה שזמן כתובתה מוקדם, קודמת לשניה שזמנה מאוחר. וכן כולם.

הראשונה נשבעת לשניה. אם שניה טוענת "השבעי לי שלא גבית משל בעלי כלום, דלמא לא ישאר לי ממה שאגבה כתובתי". ואף שלישית תאמר כן לשניה, ורביעית לשלישית. אבל הרביעית נפרעת שלא בשבועה, וכגון שאין שם יורש בעל חוב אחר שישביעה.

בן ננס אומר כו'. פלוגתייהו דתנא קמא ובן ננס מפרש בגמרא, כגון שנמצאת שדה אחת מאלו השדות שגבו השלש נשים הראשונות, שאינה שלו, שנודע שגזלה וסוף שיבואו בעליה ויטלוה. וכשבאה הרביעית לגבות כתובתה משדה רביעית, באה זאת ואומרת לה למחר יבא הנגזל ויטול שדהו מידי, רצוני שתשבעי לי שלא גבית כתובתיך בחיי הבעל. תנא קמא סבר בעל חוב מאוחר שקדם וגבה - מה שגבה לא גבה. הלכך למה תשבע, אם יבא הנגזל ויטרוף מזו, תחזור היא על הרביעית ותטול ממנה מה שגבתה, דהויא לה רביעית בעל חוב מאוחר.

ובן ננס סבר, בעל חוב מאוחר שקדם וגבה, מה שגבה גבה, ואם תחזיק זאת, אין השלישית יכולה לחזור עליה, ולכך תשבע לה שלא גבתה מנכסי בעלה כלום.

והלכה כתנא קמא. וממילא שמעינן שאם תפסה מטלטלין שצריכה לישבע לדברי הכל, כיון שאין דין קדימה במטלטלין, ומה שגבה גבה.

 

משנה ו

מִי שֶׁהָיָה נָשׁוּי שְׁתֵּי נָשִׁים, וּמָכַר אֶת שָֹדֵהוּ,

וְכָתְבָה רִאשׁוֹנָה לַלּוֹקֵחַ: "דִּין וּדְבָרִים אֵין לִי עִמָּךְ" -

הַשְּׁנִיָּה מוֹצִיאָה מֵהַלּוֹקֵחַ, וְהָרִאשׁוֹנָה מִן הַשְּׁנִיָּה,

וְהַלּוֹקֵחַ מִן הָרִאשׁוֹנָה;

וְחוֹזְרוֹת חֲלִילָה, עַד שֶׁיַּעֲשׁוּ פְּשָׁרָה בֵּינֵיהֶם.

וְכֵן בַּעַל חוֹב. וְכֵן אִשָּׁה בַּעֲלַת חוֹב.

 

ברטנורא משנה ו

וכתבה ראשונה ללוקח וכו'. וכגון שקנו מידה. ובגמרא פריך, ותימא נחת רוח עשיתי לבעלי. ומשני, כגון שמכר הבעל שדה זו לאיש אחר קודם לזה, ולא רצתה האשה לחתום לו, ולזה חתמה, דאם איתא דנחת רוח עושה לבעלה, היתה חותמת לראשון.

פשרה. ביצוע. לא כולו לזה ולא כולו לזה. ולשון פושרין הוא, לא חמים ולא קרים.

וכן בעל חוב. ושני לקוחות. ראובן נושה בשמעון מנה, ולו שתי שדות, ומכרן לשנים: זו בחמשים וזו בחמשים. וכתב בעל חוב ללוקח שני "דין ודברים אין לי עמך", בעל חוב נוטל מיד הראשון, שהרי אינו יכול לומר לו הנחתי לך מקום שתגבה ממנו, שחובו כנגד שניהם. ולוקח ראשון מוציא מיד השני, ובעל חוב חוזר ומוציא אף זו מן הראשון, ולוקח שני מבעל חוב, וחוזרין חלילה עד שיעשו פשרה.

 

וכן אשה בעלת חוב. שהיה לה כתובתה על בעלה, ומכר שתי שדותיו לשנים, ואין בשניהם אלא כדי כתובתה, וכתבה לשני "דין ודברים אין לי עמך", האשה מוציאה מיד לוקח ראשון, והוא מן השני, והשני מן האשה [והאשה מן הראשון] ולוקח ראשון מיד השני, וחוזרים חלילה.