לחץ כאן לתצוגת הדפסה

כתובות, פרק יג

כתובות, פרק יג

משנה א

שְׁנֵי דַּיָּנֵי גְזֵרוֹת הָיוּ בִּירוּשָׁלַיִם:

אַדְמוֹן, וְחָנָן בֶּן אֲבִישָׁלוֹם.

חָנָן אוֹמֵר שְׁנֵי דְבָרִים, אַדְמוֹן אוֹמֵר שִׁבְעָה.

מִי שֶׁהָלַךְ לִמְדִינַת הַיָּם, וְאִשְׁתּוֹ תּוֹבַעַת מְזוֹנוֹת -

חָנָן אוֹמֵר: תִּשָּׁבַע בַּסּוֹף וְלא תִּשָּׁבַע בַּתְּחִלָּה.

נֶחְלְקוּ עָלָיו בְּנֵי כֹּהֲנִים גְּדוֹלִים, וְאָמְרוּ:

תִּשָּׁבַע בַּתְּחִלָּה וּבַסּוֹף.

אָמַר רַבִּי דּוֹסָא בֶּן הַרְכִּינַס כְּדִבְרֵיהֶם.

אָמַר רַבָּן יוֹחָנָן בֶּן זַכַּאי:

יָפֶה אָמַר חָנָן, לא תִּשָּׁבַע אֶלָּא בַּסּוֹף.

 

ברטנורא משנה א

שני דייני גזילות. שהיו גוזרין גזירות על הגזלנים וקונסים עלינן קנסות.

שני דברים. שאין חכמים מודים לו.

תשבע בסוף. כשישמעו בו שמת ותבוא לגבות כתובתה, תשבע שלא עיכבה בידה משל בעלה כלום.

ולא תשבע בתחילה. בשעת גביית מזונות.

ורמב"ם פירש, תשבע בסוף, כשיבא בעלה ויכחישנה ויאמר הנחתי לך מזונות, תשבע שלא הניח לה כלום.

רבן יוחנן בן זכאי אומר. והלכה כמותו. ודוקא אחר שלשוה חדשים ליציאת הבעל פוסקין מזונות לאשה אם תבעה מזונות, אבל קודם זמן זה לא, שחזקה אין אדם מניח ביתו ריקן ויוצא.

 

משנה ב

מִי שֶׁהָלַךְ לִמְדִינַת הַיָּם, וְעָמַד אֶחָד וּפִרְנֵס אֶת אִשְׁתּוֹ -

חָנָן אוֹמֵר: אִבֵּד אֶת מָעוֹתָיו.

נֶחְלְקוּ עָלָיו בְּנֵי כֹּהֲנִים גְּדוֹלִים, וְאָמְרוּ:

יִשָּׁבַע כַּמָּה הוֹצִיא וְיִטֹּל.

אָמַר רַבִּי דּוֹסָא בֶּן הַרְכִּינַס כְּדִבְרֵיהֶם.

אָמַר רַבָּן יוֹחָנָן בֶּן זַכַּאי:

יָפֶה אָמַר חָנָן, הִנִּיחַ מָעוֹתָיו עַל קֶרֶן הַצְּבִי.

 

ברטנורא משנה ב

איבד את מעותיו. דאמר, לא אמרתי לך הלויני ואני אפרע. אבל אם הלוה את האשה מעות למזונותיה על מנת שתשלם לו, הוא תובעה, והיא תובעת את הבעל וישלם. ואם הבעל טוען הנחתי לה מזונות, והיא אומרת לא הניח, ורוצה להוציא ממנו, נשבע הבעל שבועת היסת ונפטר, ויהיו המעות חוב עליה לכשתתאלמן או תתגרש. ובהא מתניתין נמי הלכה כרבן יוחנן בן זכאי.

 

משנה ג

אַדְמוֹן אוֹמֵר שִׁבְעָה:

מִי שֶׁמֵּת וְהִנִּיחַ בָּנִים וּבָנוֹת,

בִּזְמַן שֶׁהַנְּכָסִים מְרֻבִּין -

הַבָּנִים יוֹרְשִׁים וְהַבָּנוֹת נִזּוֹנוֹת;

וּבִנְכָסִים מֻעָטִים -

הַבָּנוֹת יִזּוֹנוּ, וְהַבָּנִים יְחַזְּרוּ עַל הַפְּתָחִים.

אַדְמוֹן אוֹמֵר: בִּשְׁבִיל שֶׁאֲנִי זָכָר הִפְסַדְתִי?

אָמַר רַבָּן גַּמְלִיאֵל: רוֹאֶה אֲנִי אֶת דִּבְרֵי אַדְמוֹן.

 

ברטנורא משנה ג

ובנכסים מועטים. שאין בהם פרנסה שנים עשר חודש לזכרים ולנקבות.

ורמב"ם פירש, כל שאין בהם לפרנס הבנים והבנות עד שיבגרו הבנות, קרוי נכסים מועטים.

בשביל שאני זכר הפסדתי. כלומר, בשביל שאני זכר, וראוי לירש בנכסים מרובים, הפסדתי בנכסים מועטים.

ואין הלכה כאדמון.

 

משנה ד

הַטּוֹעֵן אֶת חֲבֵרוֹ כַּדֵּי שֶׁמֶן, וְהוֹדָה בְּקַנְקַנִּים -

אַדְמוֹן אוֹמֵר:

הוֹאִיל וְהוֹדָה בְּמִקְצָת הַטַּעֲנָה - יִשָּׁבַע;

וַחֲכָמִים אוֹמְרִים: אֵין זוֹ הוֹדָאָה מִמִּין הַטַּעֲנָה.

אָמַר רַבָּן גַּמְלִיאֵל: רוֹאֶה אֲנִי אֶת דִּבְרֵי אַדְמוֹן.

 

ברטנורא משנה ד

והודה בקנקנים ריקים בלא שמן. וכגון שטענו חבירו עשרה כדי שמן יש לי אצלך.

אדמון אומר יש במשמעות טענה זו שמן וכדים, וכשהודה לו בכדים ריקים, הוי הודאה במקצת וחייב שבועה.

וחכמים אומרים אין במשמעות טענה זו אלא שמן בלבד, שיעור עשרה כדים. וכשהודה לו בכדים ריקים, מה שטענו לא הודה לו, ומה שהודה לו לא טענו, ואין כאן הודאה במקצת ממין הטענה, ואינו חייב שבועה.

והלכה כאדמון.

 

משנה ה

הַפּוֹסֵק מָעוֹת לַחֲתָנוֹ, וּפָשַׁט לוֹ אֶת הָרֶגֶל -

תֵּשֵׁב עַד שֶׁיַּלְבִּין רֹאשָׁהּ.

אַדְמוֹן אוֹמֵר: יְכוֹלָה הִיא שֶׁתֹּאמַר:

אִלּוּ אֲנִי פָּסַקְתִּי לְעַצְמִי, אֵשֵׁב עַד שֶׁיַּלְבִּין רֹאשִׁי;

עַכְשָׁיו שֶׁאַבָּא פָּסַק עָלַי, מָה אֲנִי יְכוֹלָה לַעֲשׁוֹת?

אוֹ כְּנֹס אוֹ פְּטֹר!

אָמַר רַבָּן גַּמְלִיאֵל: רוֹאֶה אֲנִי אֶת דִּבְרֵי אַדְמוֹן.

 

ברטנורא משנה ה

ופשט לו את הרגל. לשון בזיון, כלומר טול טיט ואבק שתחת רגלי.

פירוש אחר, תלה אותי ברגלי על העץ, שאין לי מה ליתן לך.

ורמב"ם פירש ופשט לו את הרגל, שהלך בדרך מרחוק.

עד שתלבין ראשה. עד שתזקין. ואין כופין אותו לא לכנוס ולא לפטור.

אדמון אומר כו'. והלכה כאדמון.

 

משנה ו

הָעוֹרֵר עַל הַשָֹּׂדֶה וְהוּא חָתוּם עָלֶיהָ בְּעֵד -

אַדְמוֹן אוֹמֵר: יָכוֹל הוּא שֶׁיֹּאמַר:

הַשֵּׁנִי נוֹחַ לִי, וְהָרִאשׁוֹן קָשֶׁה הֵימֶנּוּ;

וַחֲכָמִים אוֹמְרִים: אִבֵּד אֶת זְכוּתוֹ.

עֲשָֹאָהּ סִימָן לְאַחֵר - אִבֵּד אֶת זְכוּתוֹ.

 

ברטנורא משנה ו

העורר על השדה וכו'. ראובן מערער על השדה שביד שמעון, ואומר לו: לוי שמכר לך גזלה ממני, והוא חתום על שטר המכירה שכתב לוי לשמעון שמכר לו.

אדמון אומר יכול הוא שיאמר מה שלא ערערתי בשעה שלקחת שדה זו מלוי וחתמתי עד בתוך השטר, לפי שלוי אדם חזק, וקשה להוציאה מידו, ונוח לי שתהא בידך שאוציאנה ממך בדין.

איבד את זכותו. דהואיל וחתם, הודה שאין לו עסק בה.

ואין הלכה כאדמון. ודוקא כשחתם בה בעד הוא דפליגי אדמון וחכמים, אבל אם הוא חתום בדיין לקיים את השטר, הכל מודים שלא איבד את זכותו, מפני שיכול לומר לא הייתי יודע מה שכתוב בשטר, שהדיין החותם על ההנפק לקיים את השטר, אין צריך שידע מה שכתוב בשטר, אלא שיכיר חתימת העדים בלבד.

 

משנה ז

מִי שֶׁהָלַךְ לִמְדִינַת הַיָּם, וְאָבְדָה דֶּרֶךְ שָֹדֵהוּ -

אַדְמוֹן אוֹמֵר: יֵלֵךְ בַּקְּצָרָה;

וַחֲכָמִים אוֹמְרִים: יִקְנֶה לוֹ דֶּרֶךְ בְּמֵאָה מָנֶה, אוֹ יִפְרַח בָּאֲוִיר.

 

ברטנורא משנה ז

ואבדה דרך שדהו. שהחזיקו בה בעלי השדות שבמצריו.

ילך לו בקצרה. על כרחם יטול לו דרך לשדהו, אבל יברור לו דרך קצרה שלא ירבה ליטול. ובזמן שארבעה בני אדם מקיפים אותו מארבע רוחות, מודה אדמון לחכמים שכל אחד יכול לומר אייתי ראיה דדרכך גבאי ושקול. ואם אדם אחד הקיפהו מארבע רוחות, מודים חכמים לאדמון, דממה נפשך אורחיה גביה הוא.

לא נחלקו אלא כשהקיפהו אדם אחד שבא מכח ארבעה בני אדם.

אדמון אומר, מצי אמר ליה ממה נפשך אורחי גבך.

וחכמים אומרים, מצי אמר ליה היאך, אי שתקת שתקת, ואי לא, מהדרנא שטרא למרייהו ולא מצית לאשתעויי דינא בהדייהו.

והלכה כחכמים.

 

משנה ח

הַמּוֹצִיא שְׁטָר חוֹב עַל חֲבֵרוֹ,

וְהַלָּה הוֹצִיא, שֶׁמָּכַר לוֹ אֶת הַשָֹּׂדֶה -

אַדְמוֹן אוֹמֵר: יָכוֹל הוּא שֶׁיֹּאמַר:

אִלּוּ הָיִיתִי חַיָּב לָךְ,

הָיָה לָךְ לְהִפָּרַע אֶת שֶׁלָּךְ, כְּשֶׁמָּכַרְתָּ לִי אֶת הַשָֹּׂדֶה;

וַחֲכָמִים אוֹמְרִים: זֶה הָיָה פִּקֵּחַ שֶׁמָּכַר לוֹ אֶת הַקַּרְקַע,

מִפְּנֵי שֶׁהוּא יָכוֹל לְמַשְׁכְּנוֹ.

 

ברטנורא משנה ח

והלה הוציא שמכר לו את השדה. הלוה הוציא עליו שטר מכירה מאוחרת לשטר ההלואה, ואומר שטרך מזויף או פרוע, שאם הייתי חייב לך, לא היית מוכר לי את השדה, שהיה לך לגבות חובך.

זה היה פקח שמכר לו את השדה. לפי שהיה זה מבריח מטלטליו, ולא היה לו מהיכן ימשכננו על חובו, ועכשיו יטול את הקרקע. ובאתרא דהלוקח יהיב זוזי והדר כתבי שטר מכירה כולי עלמא לא פליגי שהיה למוכר לעכב בחובו המעות שקיבל ולא יכתוב לו השטר, וכיון שכתבו הוכיח שאין לו עליו חוב. כי פליגי, באתרא דכתבי שטרא, והדר יהיב הלוקח זוזי. אדמון סבר, איבעי ליה לממסר מודעה: איני מוכר לו אלא כדי שאוכל למשכנו. וחכמים אומרים: האי דלא מסר מודעא כי ירא שמא ישמע הדבר וימנע מלקנות את השדה.

והלכה כחכמים.

 

משנה ט

שְׁנַיִם שֶׁהוֹצִיאוּ שְׁטָר חוֹב זֶה עַל זֶה -

אַדְמוֹן אוֹמֵר:

אִלּוּ הָיִיתִי חַיָּב לָךְ, כֵּיצַד אַתָּה לוֶה מִמֶּנִּי?

וַחֲכָמִים אוֹמְרִים:

זֶה גּוֹבֶה שְׁטָר חוֹבוֹ, וְזֶה גּוֹבֶה שְׁטָר חוֹבוֹ.

 

ברטנורא משנה ט

וחכמים אומרים זה גובה שטר חובו. והלכה כחכמים.

 

משנה י

שָׁלשׁ אֲרָצוֹת לַנִּשֹּׂוּאִין:

יְהוּדָה, וְעֵבֶר הַיַּרְדֵּן, וְהַגָּלִיל.

אֵין מוֹצִיאִין מֵעִיר לְעִיר, וּמִכְּרַךְ לִכְרַךְ;

אֲבָל בְּאוֹתָהּ הָאָרֶץ -

מוֹצִיאִין מֵעִיר לְעִיר, וּמִכְּרַךְ לִכְרַךְ,

אֲבָל לא מֵעִיר לִכְרַךְ, וְלא מִכְּרַךְ לְעִיר.

מוֹצִיאִין מִנָּוֶה הָרָע לְנָוֶה הַיָּפֶה,

אֲבָל לא מִנָּוֶה הַיָּפֶה לְנָוֶה הָרָע.

 

רַבָּן שִׁמְעוֹן בֶּן גַּמְלִיאֵל אוֹמֵר:

אַף לא מִנָּוֶה רַע לְנָוֶה יָפֶה,

מִפְּנֵי שֶׁהַנָּוֶה הַיָּפֶה בּוֹדֵק.

 

ברטנורא משנה י

שלש ארצות לנשואין. שאם נשא אשה באחת מהן, אינו יכול לכופה לצאת אחריו מארץ אל ארץ.

כרך. גדול מעיר. והוא מקום שווקים, ומכל סביביו באין שם לסחורה, וכל דבר מצוי בו.

אבל לא מעיר לכרך. שישיבת הכרכין קשה, מפני שהכל מתיישבים שם ודוחקים ומקרבים הבתים זו לזו ואין שם אויר.

ולא מכרך לעיר. דבכרך שכיחי כל מילי, בעיר לא שכיחי כל מילי.

מפני שהנוה היפה בודק את הגוף ומחליאו, ששינוי וסת אפילו לטובה - תחילת חולי מעים.

והלכה כרבן שמעון בן גמליאל.

ואם איש מארץ הגליל נשא אשה בארץ יהודה או איפכא, כופין אותה לצאת עמו, שעל מנת כן נשאה. ובכל מקום מוציאים מעיר שרובה עובדי כוכבים לעיר שרובה ישראל, אבל לא מעיר שרובה ישראל לעיר שרובה עובדי כוכבים.

 

משנה יא

הַכֹּל מַעֲלִין לְאֶרֶץ יִשְֹרָאֵל, וְאֵין הַכֹּל מוֹצִיאִין.

הַכֹּל מַעֲלִין לִירוּשָׁלַיִם, וְאֵין הַכֹּל מוֹצִיאִין.

אֶחָד הָאֲנָשִׁים וְאֶחָד הַנָּשִׁים.

נָשָֹא אִשָּׁה בְּאֶרֶץ יִשְֹרָאֵל, וְגֵרְשָׁהּ בְּאֶרֶץ יִשְֹרָאֵל -

נוֹתֵן לָהּ מִמָּעוֹת אֶרֶץ יִשְֹרָאֵל.

נָשָֹא אִשָּׁה בְּאֶרֶץ יִשְֹרָאֵל, וְגֵרְשָׁהּ בְּקַפּוֹטְקְיָא -

נוֹתֵן לָהּ מִמָּעוֹת אֶרֶץ יִשְֹרָאֵל.

נָשָֹא אִשָּׁה בְּקַפּוֹטְקְיָא, וְגֵרְשָׁהּ בְּאֶרֶץ יִשְֹרָאֵל -

נוֹתֵן לָהּ מִמָּעוֹת אֶרֶץ יִשְֹרָאֵל;

 

רַבָּן שִׁמְעוֹן בֶּן גַּמְלִיאֵל אוֹמֵר:

נוֹתֵן לָהּ מִמָּעוֹת קַפּוֹטְקְיָא.

נָשָֹא אִשָּׁה בְּקַפּוֹטְקְיָא, וְגֵרְשָׁהּ בְּקַפּוֹטְקְיָא -

נוֹתֵן לָהּ מִמָּעוֹת קַפּוֹטְקְיָא.

 

ברטנורא משנה יא

הכל מעלין. את כל בני ביתו אדם כופה לעלות עמו לירושלים, ואפילו אם קנה עבד עברי ילך העבד אחריו על כורחו, ואפילו מנוה היפה לנוה הרע, ואפילו מעיר שרובה ישראל לעיר שרובה עובדי כוכבים.

ואין הכל מוציאין. ואין מוציאין שום אדם.

אחד האנשים ואחד הנשים. אם הוא אומר לעלות, והיא אומרת שלא לעלות, תצא בלא כתובה. ואם היא אומרת לעלות, והוא אומר שלא לעלות, יוציא ויתן כתובה.

קפוטקיא. היא כפתור. וקורין לה בערבי דמא"ת. ומעותיה גדולות ושוקלות יותר משל ארץ ישראל. ומשום דכתובת אשה מדברי סופרים, הקלו בה לפרוע אותה בפחות שבמעות.

ורבי שמעון בן גמליאל סבר כתובה דאורייתא, ומשום הכי אזיל בה לחומרא. ולית הלכתא כוותיה.

 

 

סליק מסכת כתובות