לחץ כאן לתצוגת הדפסה

כתובות, פרק ו

כתובות, פרק ו

משנה א

מְצִיאַת הָאִשָּׁה, וּמַעֲשֵֹה יָדֶיהָ - לְבַעֲלָהּ.

וִירֻשָּׁתָהּ - הוּא אוֹכֵל פֵּרוֹת בְּחַיֶּיהָ.

בָּשְׁתָּהּ וּפְגָמָהּ - שֶׁלָּהּ.

רַבִּי יְהוּדָה בֶּן בְּתֵירָה אוֹמֵר: בִּזְמַן שֶׁבַּסֵּתֶר - לָהּ שְׁנֵי חֲלָקִים, וְלוֹ אֶחָד;

בִּזְמַן שֶׁבַּגָּלוּי - לוֹ שְׁנֵי חֲלָקִים וְלָהּ אֶחָד.

שֶׁלּוֹ - יִנָּתֵן מִיָּד;

וְשֶׁלָּהּ - יִלָּקַח בָּהֶן קַרְקַע, וְהוּא אוֹכֵל פֵּרוֹת.

 

ברטנורא משנה א

מציאת האשה. וירושתה. אם נפלה לה ירושה.

הוא אוכל פורות בחייה. והקרן שלה.

ופגמה. חבלה שיש בה פחת דמים, ששמין אותה כמה היתה יפה לימכר בשוק וכמה היא שוה עכשיו.

ובזמן שבגלוי. שהבושת שלו. ועוד, שנמאסת עליו והוא סובלה.

ילקח בהן קרקע והוא אוכל פירות בחייה, והקרן שלה לכשימות או יגרשנה. ואם תמות היא, יורשה.

והלכה כרבי יהודה.

 

משנה ב

הַפּוֹסֵק מָעוֹת לַחֲתָנוֹ, וּמֵת חֲתָנוֹ -

אָמְרוּ חֲכָמִים: יָכוֹל הוּא שֶׁיֹּאמַר:

לְאָחִיךָ הָיִיתִי רוֹצֶה לִתֵּן, וְלָךְ אִי אֶפְשִׁי לִתֵּן.

 

ברטנורא משנה ב

ומת חתנו ונפלה לפני יבם.

יכול הוא שיאמר: או חלוץ או יבם. ואילו לאחיו, או יתן מה שפסק או תשב עד שתלבין ראשה. ואע"ג דאחיו עם הארץ והוא ת"ח, יכול הוא לומר לאחיך הייתי רוצה ליתן ולך איני רוצה ליתן.

 

משנה ג

פָּסְקָה לְהַכְנִיס לוֹ אֶלֶף דִּינָר -

הוּא פּוֹסֵק כְּנֶגְדָּן חֲמִשָּׁה עָשָֹר מָנֶה.

וּכְנֶגֶד הַשּׁוּם -

הוּא פּוֹסֵק פָּחוֹת חֹמֶשׁ.

שׁוּם בְּמָנֶה, וְשָׁוֶה מָנֶה -

אֵין לוֹ אֶלָּא מָנֶה.

שׁוּם בְּמָנֶה -

הִיא נוֹתֶנֶת שְׁלשִׁים וְאַחַת סֶלַע וְדִינָר.

וּבְאַרְבַּע מֵאוֹת - הִיא נוֹתֶנֶת חֲמֵשׁ מֵאוֹת.

מַה שֶּׁהֶחָתָן פּוֹסֵק - הוּא פּוֹסֵק פָּחוֹת חֹמֶשׁ.

 

ברטנורא משנה ג

והוא פוסק כנגדן ט"ו מנה. אלף דינר הן עשרה מנה, וכשבא החתן לקבל עליו ולכתוב בכתובה, כותב שליש יותר, שהן ט"ו מנה, אם הכניסה לו הכלה דינרין בעין, מפני שהוא משתכר בהן.

וכנגד השום. ואם הכניסה לו בגדים ותכשיטים שצריכין שומא, הוא פוסק פחות חומש, שאם הכניסה שום של אלף זוז, אינו מקבל עליו אלא שמונה מאות, שדרך הבאים לשום הבגדים ונכסים של הכלה, לשומם יותר משוויים, לכבוד הכלה ולחבבה על בעלה.

שום במנה ושוה במנה. כלומר אם לא שמו נכסי הכלה ותכשיטיה אלא כמו שהם שוים בשוק.

אין לו אלא מנה. לא יכתבו בשטר הכתובה אלא מנה כמו ששמו.

שום במנה היא נותנת שלושים ואחד סלע ודינר. שום שהוא מקבלה במנה, שאמרו לו כתוב מנה בכתובה, והיא תכניס לך שום של מנה, צריך שישומו אותו בבית החתונה שלושים ואחד סלע ודינר שהוא מנה וחומשו.

ובארבע מאות. שום, כשיקבל עליו החתן לכתוב ארבע מאות. היא נותנת חמש מאות לפי שומת הנועדים.

וכשחתן פוסק וכו'. ואם שמו הם תחילה והכניסה לו, בין שום קטן בין שום גדול, הוא כותב בשטר פחות חומש.

 

משנה ד

פָּסְקָה לְהַכְנִיס לוֹ כְּסָפִים -

סֶלַע כֶּסֶף נַעֲשָֹה שִׁשָּׁה דִּינָרִים.

הֶחָתָן מְקַבֵּל עָלָיו עֲשָֹרָה דִּינָרִין לַקֻּפָּה, לְכָל מָנֶה וּמָנֶה.

רַבָּן שִׁמְעוֹן בֶּן גַּמְלִיאֵל אוֹמֵר: הַכֹּל כְּמִנְהַג הַמְּדִינָה.

 

ברטנורא משנה ד

פסקה להכניס לו כספים. דינרים בעין שמוכנין להשתכר בהן מיד.

סלע. שהוא ארבעה דינרין נעשה ליכתב בשטר הכתובה בששה דינרין, בתוספת שליש. ואשמעינן תנא דבדינרין בעין, בין שהן מרובים כגון אלף דינר דקתני ברישא, בין שהם מועטים כגון סלע דקתני בסיפא, לעולם נכתבים בשטר הכתובה בשליש יותר, מפני שעומדין להשתכר בהן מיד. ובדברים שצריכין שומא, כגון בגדים ותכשיטים, בין שהם מרובים כגון וכנגד השום דקתני דקאי אאלף זוז דאמר ברישא, בין שהם מועטים כגון הא דקתני שום במנה היא נותנת שלושים ואחד סלע ודינר, לעולם פוחתין חומש בשטר הכתובה ממה ששמו אותם בבית החתונה, לא שנא אם שמו אותם תחילה ואחר כך באין לכתוב הכתובה, שאז צריך לפחות בשטר הכתובה החומש מן השומא ששמו בבית הכלה כדקתני וכשהחתן פוסק וכו', ולא שנא אם הוא כתב תחילה הכתובה, שאז צריך שתהיה השומא בתוספת חומש ממה שכתוב בכתובה, כדקתני "ובארבע מאות שום היא נותנת חמש מאות".

לקופה. שיתן לה עשרה זוז על כל מנה ומנה שהיא מביאה לו, כדי לקנות לה מהם בשמים ותמרוקי הנשים. ולא אתפרש במתניתין אם לכל שבוע או לכל חודש או לכל שנה.

 

משנה ה

הַמַּשִֹּׂיא אֶת בִּתּוֹ סְתָם -

לא יִפְחֹת לָהּ מֵחֲמִשִּׁים זוּז.

פָּסַק לְהַכְנִיסָהּ עֲרֻמָּה -

לא יֹאמַר הַבַּעַל: כְּשֶׁאַכְנִיסָהּ לְבֵיתִי, אֲכַסֶּנָּה בִּכְסוּתִי,

אֶלָּא מְכַסָּהּ וְעוֹדָהּ בְּבֵית אָבִיהָ.

וְכֵן הַמַּשִֹּׂיא אֶת הַיְתוֹמָה - לא יִפְחֹת לָהּ מֵחֲמִשִּׁים זוּז.

אִם יֵשׁ בַּכִּיס - מְפַרְנְסִין אוֹתָהּ לְפִי כְבוֹדָהּ.

 

ברטנורא משנה ה

וכן המשיא את היתומה. גבאי צדקה.

אם יש בכיס. של צדקה.

 

משנה ו

יְתוֹמָה שֶׁהִשִֹּׂיאַתָּה אִמָּהּ אוֹ אַחֶיהָ מִדַּעְתָּהּ,

וְכָתְבוּ לָהּ בְּמֵאָה, אוֹ בַּחֲמִשִּׁים זוּז -

יְכוֹלָה הִיא מִשֶּׁתַּגְדִּיל לְהוֹצִיא מִיָּדָן מַה שֶּׁרָאוּי לְהִנָּתֵן לָהּ.

רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר: אִם הִשִֹּׂיא אֶת הַבַּת הָרִאשׁוֹנָה -

יִנָּתֵן לַשְּׁנִיָּה כְּדֶרֶךְ שֶׁנָּתַן לָרִאשׁוֹנָה.

וַחֲכָמִים אוֹמְרִים: פְּעָמִים שֶׁאָדָם עָנִי וְהֶעֱשִׁיר אוֹ עָשִׁיר וְהֶעֱנִי,

אֶלָּא שָׁמִין אֶת הַנְּכָסִים וְנוֹתְנִין לָהּ.

 

ברטנורא משנה ו

מה שראוי ליתן לה. עישור נכסים.

אם השיא. האב בחייו.

את הבת הראשונה ינתן וכו'. בין שהוא פחות מעישור בין שהוא יותר.

והלכה כרבי יהודה דאזלינן בתר אומדן דעתיה דאב.

ואם אי אפשר לעמוד על אומדן דעתו של אב, יהבינן לה עישור נכסים דמשתכחי השתא בשעת נשואיה ממקרקעי. אבל ממטלטלי אין לה עישור. ואיכא למאן דאמר, דבזמן הזה ממטלטלי נמי אית לה עישור. ואם נישאת ולא תבעה מן היורשים, תובעת לאחר שנישאת, ולא אמרינן אחולי אחלה גבייהו. ודוקא כשהיתה ניזונית מנכסי אביה, אבל אם פסקו היורשים מלתת לה מזונות [אחולי אחלה אלא אם כן מחתה]. ואם היתה בוגרת שאין לה מזונות, ועמדה ונישאת ולא תבעה מה שראוי לה לנדוניתה מנכסי אביה, אחולי אחלה גבי יורשים ואינה יכולה לתבוע עוד, ואפילו היתה ניזונת מנכסיהם.

 

משנה ז

הַמַּשְׁלִישׁ מָעוֹת לְבִתּוֹ,

וְהִיא אוֹמֶרֶת: נֶאֱמָן בַּעֲלִי עָלַי -

יַעֲשֶֹה הַשָּׁלִישׁ מַה שֶּׁהֻשְׁלַשׁ בְּיָדוֹ; דִּבְרֵי רַבִּי מֵאִיר.

רַבִּי יוֹסֵי אוֹמֵר: וְכִי אֵינָהּ אֶלָּא שָֹדֶה וְהִיא רוֹצָה לְמָכְרָהּ -

הֲרֵי הִיא מְכוּרָה מֵעַכְשָׁיו!

בַּמֶּה דְּבָרִים אֲמוּרִים?

בִּגְדוֹלָה, אֲבָל בִּקְטַנָּה - אֵין מַעֲשֵֹה קְטַנָּה כְּלוּם.

 

ברטנורא משנה ז

המשליש מעות לבתו. מסר מעות ביד שליש לצורך בתו לקנות לה שדה או נדוניא לכשתנשא.

נאמן בעלי עלי. ותנם לו.

יעשה שליש כו'. יקנה השדה. ואין שומעין לה דמצוה לקיים דברי המת.

וכי אינה אלא שדה. כלומר אפילו כבר נקנה השדה, והיא רוצה למכרה, יכולה למכור, הלכך שומעין לה. ופלוגתא דרבי יוסי ורבי מאיר דוקא בגדולה מן האירוסין, דאילו לאחר שנישאת דברי הכל שומעין לה. ובקטנה נמי מודה רבי יוסי דאין במעשה קטנה כלום ואין שומעין לה.

 

והלכה כרבי מאיר.