לחץ כאן לתצוגת הדפסה

נזיר, פרק ב

נזיר, פרק ב

 

משנה א
הֲרֵינִי נָזִיר מִן הַגְּרוֹגְרוֹת וּמִן הַדְּבֵלָה -
בֵּית שַׁמַּאי אוֹמְרִים: נָזִיר;
וּבֵית הִלֵּל אוֹמְרִים: אֵינוֹ נָזִיר.
אָמַר רַבִּי יְהוּדָה:
אַף כְּשֶׁאָמְרוּ בֵּית שַׁמַּאי,
לא אָמְרוּ אֶלָּא בְּאוֹמֵר: הֲרֵי הֵן עָלַי קָרְבָּן.
 
ברטנורא משנה א
הריני נזיר מן הגרוגרות ומן הדבילה בית שמאי אומרים נזיר. דסבירא להו לבית שמאי אין אדם מוציא דבריו לבטלה. וכי אמר "הריני נזיר", אדעתא דליהוי נזיר קאמר, וכי הדר אמר "מן הגרוגרות ומן הדבילה", מיהדר הוא דבעי הדר ביה, ואפילו בתוך כדי דבור לא מצי הדר ביה, דסבירא להו הקדש בטעות שמיה הקדש, ולא שייך ביה שאלה ולא חזרה. והוא הדין בנזיר דכתיב ביה (במדבר ו') "קדוש יהיה", הלכך הוי נזיר.
ובית הלל סברי הואיל ולא נדר כדרך הנודרים לא הוי נזיר, שאין נזירות מן הגרוגרות ומן הדבילה.
אמר רבי יהודה אף כשאמרו בית שמאי, לא אמרו אלא באומר "הרי הן עלי קרבן". דלא נחלקו בית שמאי ובית הלל לענין נזירות דלא הוי נזיר. לא נחלקו אלא באומר "בלבי היה שיהיו הגרוגרות עלי קרבן". בית שמאי סברי דהוי נדור מן הגרוגרות, ובית הלל סברי דלא הוי נדור.
 
משנה ב
אָמַר: אָמְרָה פָּרָה זוֹ: הֲרֵינִי נְזִירָה אִם עוֹמֶדֶת אֲנִי;
אָמַר הַדֶּלֶת הַזֶּה: הֲרֵינִי נָזִיר אִם נִפְתָּח אֲנִי -
בֵּית שַׁמַּאי אוֹמְרִים: נָזִיר;
וּבֵית הִלֵּל אוֹמְרִים: אֵינוֹ נָזִיר.
אָמַר רַבִּי יְהוּדָה:
אַף כְּשֶׁאָמְרוּ בֵּית שַׁמַּאי,
לא אָמְרוּ אֶלָּא בְּאוֹמֵר:
הֲרֵי פָּרָה זוֹ עָלַי קָרְבָּן אִם עוֹמֶדֶת הִיא.
 
ברטנורא משנה ב
אמר "אמרה פרה זו הריני נזירה אם עומדת אני". מי שהיתה פרתו רבוצה ואינה רוצה לעמוד, ואמר, פרה זו סבורה שלא תעמוד, ואומרת בלבה הריני נזירה אם עומדת אני, ואני אומר הריני נזיר ממנה אם לא תעמוד. וכן דלת נעולה שאינה יכולה להפתח, ואמר, סבורה דלת זו שלא אפתחנה, ואומרת הריני נזירה אם נפתחת אני, ואני אומר הריני נזיר ממנה אם לא תפתח. ואחר כך עמדה פרה זו מאליה או שהעמידוה אחרים ולא העמידה הוא, וכן הדלת נפתחה מאליה או בא אחר ופתחה ולא פתחה הוא.
בית שמאי אומרים הרי זה נזיר. דאזלי לטעמייהו דאמרי בנודר מן הגרוגרות ומן הדבילה שהוא נזיר אע"פ שאין נזירות מן הגרוגרות ומן הדבילה, הכי נמי אף על פי שאין נזירות מן הבהמה ומן הדלת הרי זה נזיר. ואע"פ שעמדה הבהמה ונפתחה הדלת, לא היתה דעתו אלא שיעמידנה או יפתחנה הוא בעצמו.
ובית הלל אומרים. לדבריהם דבית שמאי. לדידן אפילו אם לא עמדה כלל לא הוי נזיר, מפני שנדר שלא כדרך הנודרים, שאין נזירות מן הבהמה ומן הדלת. אלא לדידכו דאמריתו שאין אדם מוציא דבריו לבטלה, וכי אמר הריני נזיר אדעתא דלהוי נזיר קאמר, אודו לן מיהת היכא דעמדה מאיליה או אחרים העמידוה דלא הוי נזיר, שהרי הוא לא אמר אלא "אם לא תעמוד", והרי עמדה.
אמר רבי יהודה וכו'. לא נחלקו בית שמאי על בית הלל לענין נזירות דלא הוי נזיר. לא נחלקו אלא באומר "בלבי היה שתהיה בהמה זו קרבן בשעה שאמרתי שאהיה נזיר ממנה אם לא תעמוד". דבית שמאי סברי הואיל ולא העמידה הוא הויא קרבן, ובית הלל סברי הואיל ועמדה אינה קרבן.
 
משנה ג
מָזְגוּ לוֹ אֶת הַכּוֹס, וְאָמַר: הֲרֵינִי נָזִיר מִמֶּנּוּ -
הֲרֵי זֶה נָזִיר.
 
מַעֲשֶֹה בְּאִשָּׁה אַחַת שֶׁהָיְתָה שִׁכּוֹרָה, וּמָזְגוּ לָהּ אֶת הַכּוֹס,
וְאָמְרָה: הֲרֵינִי נְזִירָה מִמֶּנּוּ -
אָמְרוּ חֲכָמִים: לא נִתְכַּוְּנָה אֶלָּא לוֹמַר: הֲרֵי הוּא עָלַי קָרְבָּן.
 
ברטנורא משנה ג
מעשה באשה אחת וכו'. מתניתין חסורי מחסרא והכי קתני, אם היה שכור ואמר "הריני נזיר ממנו", אינו נזיר, שלא היה דעתו אלא לאסור אותו הכוס עליו בלבד, וכי היכי דלא לייתי ליה כוס אחרינא אמר הריני נזיר. ומעשה נמי באשה אחת שכורה וכו'.
 
משנה ד
הֲרֵינִי נָזִיר עַל מְנָת שֶׁאֱהֵא שׁוֹתֶה יַיִן וּמִטַּמֵּא לַמֵּתִים -
הֲרֵי זֶה נָזִיר, וְאָסוּר בְּכֻלָּן.
יוֹדֵעַ אֲנִי שֶׁיֵּשׁ נְזִירוּת,
אֲבָל אֵינִי יוֹדֵעַ שֶׁהַנָּזִיר אָסוּר בַּיַּיִן -
הֲרֵי זֶה אָסוּר;
וְרַבִּי שִׁמְעוֹן - מַתִּיר.
יוֹדֵעַ אֲנִי שֶׁהַנָּזִיר אָסוּר בַּיַּיִן,
אֲבָל סָבוּר הָיִיתִי שֶׁחֲכָמִים מַתִּירִים לִי,
מִפְּנֵי שֶׁאֵין אֲנִי יָכוֹל לִחְיוֹת אֶלָּא בַּיַּיִן,
אוֹ מִפְּנֵי שֶׁאֲנִי קוֹבֵר אֶת הַמֵּתִים -
הֲרֵי זֶה מֻתָּר;
וְרַבִּי שִׁמְעוֹן - אוֹסֵר.
 
משנה ה
הֲרֵינִי נָזִיר, וְעָלַי לְגַלֵּחַ נָזִיר;
וְשָׁמַע חֲבֵרוֹ, וְאָמַר: וַאֲנִי, וְעָלַי לְגַלֵּחַ נָזִיר;
אִם הָיוּ פִּקְחִים - מְגַלְּחִים זֶה אֶת זֶה;
וְאִם לָאו - מְגַלְּחִים נְזִירִים אֲחֵרִים.
 
ברטנורא משנה ה
הריני נזיר ועלי לגלח נזיר. קיבל עליו נזירות, ועוד קיבל עליו להביא קרבנות על נזיר אחר, ובא חבירו גם הוא ואמר כן.
אם היו פקחים. כל אחד פוטר את חבירו בקרבנותיו, ואע"פ שבשעה שנדר הראשון לגלח נזיר אכתי לא הוי השני נזיר.
 
משנה ו
הֲרֵי עָלַי לְגַלֵּחַ חֲצִי נָזִיר,
וְשָׁמַע חֲבֵרוֹ, וְאָמַר: וַאֲנִי עָלַי לְגַלֵּחַ חֲצִי נָזִיר -
זֶה מְגַלֵּחַ נָזִיר שָׁלֵם, וְזֶה מְגַלֵּחַ נָזִיר שָׁלֵם; דִּבְרֵי רַבִּי מֵאִיר.
וַחֲכָמִים אוֹמְרִים: זֶה מְגַלֵּחַ חֲצִי נָזִיר, וְזֶה מְגַלֵּחַ חֲצִי נָזִיר.
 
ברטנורא משנה ו
[זה מגלח נזיר שלם] וזה מגלח נזיר שלם דברי רבי מאיר. רבי מאיר לטעמיה דסבר תפוס לשון ראשון, וכי אמר "הרי עלי לגלח", תגלחת שלימה קאמר, וכי הדר קאמר חצי נזיר, לאו כל כמיניה למיהדר ביה אפילו תוך כדי דבור. ורבנן סברי נדר ופתחו עמו הוא, והוי כאומר חצי קרבנות של נזיר עלי, שאינו חייב אלא חצי קרבנות של נזיר.
והלכה כחכמים.
 
משנה ז
הֲרֵינִי נָזִיר לִכְשֶׁיִּהְיֶה לִי בֵּן, וְנוֹלַד לוֹ בֵּן -
הֲרֵי זֶה נָזִיר.
נוֹלַד לוֹ בַּת, טֻמְטוּם וְאַנְדְּרוֹגִינוֹס - אֵינוֹ נָזִיר.
אִם אָמַר: כְּשֶׁאֶרְאֶה כְּשֶׁיִּהְיֶה לִי וָלָד,
אֲפִלּוּ נוֹלַד לוֹ בַּת, טֻמְטוּם, וְאַנְדְּרוֹגִינוֹס - הֲרֵי זֶה נָזִיר.
 
ברטנורא משנה ז
ונולד לו בן הרי זה נזיר. דבלשון בני אדם לא מיקרי "בן", אלא זכר, ולא נקבה ולא טומטום ואנדרוגינוס. "וולד" מקרי אפילו נקבה וטומטום ואנדרוגינוס.
 
משנה ח
הִפִּילָה אִשְׁתּוֹ - אֵינוֹ נָזִיר;
רַבִּי שִׁמְעוֹן אוֹמֵר: יֹאמַר: אִם הָיָה בֶּן קַיָּמָא - הֲרֵי אֲנִי נְזִיר חוֹבָה,
וְאִם לָאו - הֲרֵי אֲנִי נְזִיר נְדָבָה.
חָזְרָה וְיָלְדָה - הֲרֵי זֶה נָזִיר;
רַבִּי שִׁמְעוֹן אוֹמֵר: יֹאמַר: אִם הָרִאשׁוֹן בֶּן קַיָּמָא - הָרִאשׁוֹן חוֹבָה, וְזוֹ נְדָבָה;
וְאִם לָאו - הָרִאשׁוֹן נְדָבָה, וְזוֹ חוֹבָה.
 
ברטנורא משנה ח
הפילה אשתו. ולא ידע אי בר קיימא הוא אי נפל הוא.
אינו נזיר. ומתניתין רבי יהודה היא, דאמר לא מחית איניש נפשיה אספיקא, וכי אמר כשיהיה לי ולד, על ולד ודאי קאמר.
רבי שמעון אומר יאמר אם היה בן קיימא וכו'. רבי שמעון סבר ספק נזירות להחמיר, הלכך צריך להיות נזיר מספק, ומתנה ואומר אם בן קיימא הוא הריני נזיר חובה ואם לאו הריני נזיר נדבה, ומגלח ומביא קרבנותיו לסוף שלושים יום. ובלא תנאי לא היה יכול להביא קרבן מספק.
ואין הלכה כרבי שמעון.
חזרה וילדה הרי זה נזיר. שהרי לא נהג נזירות מחמת הנפל, ועכשיו שילדה ולד של קיימא חלה נזירות. ולדברי רבי שמעון צריך לחזור ולהתנות, דשמא הראשון היה ולד של קיימא.
 
משנה ט
הֲרֵינִי נָזִיר וְנָזִיר כְּשֶׁיִּהְיֶה לִי בֵּן;
הִתְחִיל מוֹנֶה אֶת שֶׁלּוֹ, וְאַחַר כָּךְ נוֹלַד לוֹ בֵּן -
מַשְׁלִים אֶת שֶׁלּוֹ, וְאַחַר כָּךְ מוֹנֶה אֶת שֶׁל בְּנוֹ.
הֲרֵינִי נָזִיר כְּשֶׁיִּהְיֶה לִי בֵּן, וְנָזִיר;
הִתְחִיל מוֹנֶה אֶת שֶׁלּוֹ, וְאַחַר כָּךְ נוֹלַד לוֹ בֵּן -
מַנִּיחַ אֶת שֶׁלּוֹ וּמוֹנֶה אֶת שֶׁל בְּנוֹ וְאַחַר כָּךְ מַשְׁלִים אֶת שֶׁלּוֹ.
 
ברטנורא משנה ט
הריני נזיר ונזיר לכשיהיה לי בן. מי שקבל עליו נזירות סתם, ועוד קבל עליו נזירות אחרת כשיהיה לו בן.
משלים את שלו. תחילה, ומגלח ומביא קרבן, ואחר כך מונה את של בנו.
הריני נזיר כשיהיה לי בן ונזיר. שקיבל עליו תחילה נזירות בנו.
והתחיל מונה את שלו ואחר כך נולד לו בן. קודם שישלמו שלושים יום.
מניח את שלו ומונה את של בנו. דכיון שקיבל עליו נזירות בנו תחילה, מיד כשנולד לו בן צריך להניח את שלו ולמנות של בנו ואחר כך משלים את שלו.
 
משנה י
הֲרֵינִי נָזִיר לִכְשֶׁיְּהֵא לִי בֵּן, וְנָזִיר מֵאָה יוֹם;
נוֹלַד לוֹ בֵּן עַד שִׁבְעִים - לא הִפְסִיד כְּלוּם;
לְאַחַר שִׁבְעִים - סוֹתֵר שִׁבְעִים,
שֶׁאֵין תִּגְלַחַת פָּחוֹת משְּׁלשִׁים יוֹם.
 
ברטנורא משנה י
עד שבעים לא הפסיד כלום. שכשהוא מפסיק נזירותו ומונה נזירות בנו ומגלח וחוזר ומשלים את שלו לתשלום נזירותו מן השבעים שמנה כבר עד המאה שנדר, הם שלושים יום, נמצא בין תגלחת של נזירות בנו לתגלחת של תשלום נזירותו שלושים יום, ואינו מפסיד כלום. אבל אם מנה יותר משבעים יום קודם שהתחיל בנזירות בנו, ובא להפסיק נזירותו כדי להתחיל נזירות בנו, כשיגלח על נזירות בנו ובא להשלים נזירותו עד מאה יום שנדר, נמצאו פחות משלושים יום בין תגלחת של נזירות בנו לתגלחת של נזירותו, ואי אפשר להיות בין תגלחת לתגלחת פחות משלושים יום, ונמצא מפסיד כל אותן הימים שמנה יותר משבעים.