לחץ כאן לתצוגת הדפסה

נזיר, פרק ה

נזיר, פרק ה

 

משנה א
בֵּית שַׁמַּאי אוֹמְרִים: הֶקְדֵּשׁ טָעוּת - הֶקְדֵּשׁ;
וּבֵית הִלֵּל אוֹמְרִים: אֵינוֹ הֶקְדֵּשׁ.
כֵּיצַד?
אָמַר: שׁוֹר שָׁחוֹר שֶׁיֵּצֵא מִבֵּיתִי רִאשׁוֹן הֲרֵי הוּא הֶקְדֵּשׁ;
וְיָצָא לָבָן -
בֵּית שַׁמַּאי אוֹמְרִים: הֶקְדֵּשׁ;
וּבֵית הִלֵּל אוֹמְרִים: אֵינוֹ הֶקְדֵּשׁ.
 
ברטנורא משנה א
בית שמאי אומרים הקדש טעות הקדש. דילפינן מתמורה דהוי אפילו בטעות, דכתיב (ויקרא כ"ז) "והיה הוא ותמורתו יהיה קודש", ודרשינן יהיה לרבות שוגג כמזיד.
ובית הלל אומרים אינו הקדש. דלא גמרינן תחילת הקדש דבר שאינו בא מכח הקדש, מתמורה שהוא סוף הקדש שבא מכח דבר אחר שהיה הקדש.
 
משנה ב
דִּינַר זָהָב שֶׁיַּעֲלֶה בְּיָדִי רִאשׁוֹן, הֲרֵי הוּא הֶקְדֵּשׁ;
וְעָלָה שֶׁל כֶּסֶף -
בֵּית שַׁמַּאי אוֹמְרִים: הֶקְדֵּשׁ;
וּבֵית הִלֵּל אוֹמְרִים: אֵינוֹ הֶקְדֵּשׁ.
חָבִית שֶׁל יַיִן שֶׁתַּעֲלֶה בְּיָדִי רִאשׁוֹנָה, הֲרֵי הִיא הֶקְדֵּשׁ;
וְעָלְתָה שֶׁל שֶׁמֶן -
בֵּית שַׁמַּאי אוֹמְרִים: הֶקְדֵּשׁ;
וּבֵית הִלֵּל אוֹמְרִים: אֵינוֹ הֶקְדֵּשׁ.
 
ברטנורא משנה ב
דינר זהב. רישא אשמועינן במידי דקדוש קדושת הגוף, והכא אשמועינן במידי דקדוש קדושת דמים.
 
משנה ג
מִי שֶׁנָּדַר בַּנָּזִיר וְנִשְׁאַל לֶחָכָם, וַאֲסָרוֹ -
מוֹנֶה מִשָּׁעָה שֶׁנָּדַר.
נִשְׁאַל לֶחָכָם וְהִתִּירוֹ,
הָיְתָה לוֹ בְּהֵמָה מֻפְרֶשֶׁת - תֵּצֵא וְתִרְעֶה בָּעֵדֶר.
אָמְרוּ בֵּית הִלֵּל לְבֵית שַׁמַּאי:
אִי אַתֶּם מוֹדִים בָּזֶה שֶׁהוּא הֶקְדֵּשׁ טָעוּת, שֶׁתֵּצֵא וְתִרְעֶה
בָּעֵדֶר?
אָמְרוּ לָהֶם בֵּית שַׁמַּאי:
אִי אַתֶּם מוֹדִים בְּמִי שֶׁטָּעָה,
וְקָרָא לַתְּשִׁיעִי - עֲשִֹירִי, וְלַעֲשִֹירִי - תְּשִׁיעִי,
וּלְאַחַד עָשָֹר - עֲשִֹירִי, שֶׁהוּא מְקֻדָּשׁ?
אָמְרוּ לָהֶם בֵּית הִלֵּל: לא הַשֵּׁבֶט קִדְּשׁוֹ,
וּמָה אִלּוּ טָעָה וְהִנִּיחַ אֶת הַשֵּׁבֶט עַל הַשְּׁמִינִי וְעַל שְׁנֵים עָשָֹר,
שֶׁמָּא עָשָֹה כְּלוּם?
אֶלָּא כָּתוּב שֶׁקִּדֵּשׁ אֶת הָעֲשִֹירִי,
הוּא קִדֵּשׁ אֶת הַתְּשִׁיעִי וְאֶת אַחַד עָשָֹר.
 
ברטנורא משנה ג
מי שנדר בנזיר. בלשון שהיה דומה לו שלא היה נזיר.
ונשאל לחכם ואסרו. ואמר לו שיש בלשון זה לשון נזירות, והוא לא נזהר מלשתות יין.
מונה משעה שנדר. ולא קנסינן ליה על שעבר ושתה יין, אע"ג דמספק איסור היה לו לפרוש עד שישאל לחכם.
נשאל לחכם והתירו. שאמר לו שאין בלשון זה לשון נזירות.
תצא ותרעה בעדר. דהפרשה בטעות הואי ותצא לחולין. ובהא מודו בית שמאי, דכיון דאינו נזיר, כי קאמר לקרבנות נזירותו, ולא מידי קאמר, כאדם שאינו חייב חטאת ואמר הרי זו לחטאתי.
אי אתם מודים בזה שהוא הקדש טעות. ומאי שנא מריש פרקין דאמריתו הקדש בטעות הוי הקדש?
אמרו להם בית שמאי. לא חשו להשיבם עיקר טעמם, אלא לדבריהם קאמרי להו, מתשיעי ואחד עשר דקדשו בטעות דמרבינן ליה מן "וכל מעשר בקר וצאן" (ויקרא כ"ז).
אמרו להם בית הלל לא השבט קידשו. בתמיה. כלומר גזרת הכתוב היא דתשיעי ואחד עשר הסמוכים לעשירי, השבט מקדשן אם קרא להם עשירי, ולא ילפינן מיניה בעלמא דהקדש בטעות הוי הקדש, דאילו הוי טעמא משום הקדש בטעות, אם כן אפילו שמיני ושנים עשר נמי, אלא הכתוב שקדש עשירי כו', וגזירת הכתוב היא ולא ילפינן מינה.
 
משנה ד
מִי שֶׁנָּדַר בַּנָּזִיר,
וְהָלַךְ לְהָבִיא אֶת בְּהֶמְתּוֹ וּמְצָאָהּ שֶׁנִּגְנְבָה;
אִם עַד שֶׁלֹּא נִגְנְבָה בְּהֶמְתּוֹ נָזַר - הֲרֵי זֶה נָזִיר;
וְאִם מִשֶּׁנִּגְנְבָה בְּהֶמְתּוֹ נָזַר - אֵינוֹ נָזִיר.
וְזוֹ טָעוּת טָעָה נַחוּם הַמָּדִי:
כְּשֶׁעָלוּ נְזִירִין מִן הַגּוֹלָה וּמָצְאוּ בֵּית הַמִּקְדָּשׁ חָרֵב,
אָמַר לָהֶם נַחוּם הַמָּדִי:
אִלּוּ הֱיִיתֶם יוֹדְעִים שֶׁבֵּית הַמִּקְדָּשׁ חָרֵב, הֱיִיתֶם נוֹזְרִים?
אָמְרוּ לוֹ: לא!
וְהִתִּירָן נַחוּם הַמָּדִי.
וּכְשֶׁבָּא הַדָּבָר אֵצֶל חֲכָמִים, אָמְרוּ לוֹ:
כָּל שֶׁנָּזַר עַד שֶׁלֹּא חָרַב בֵּית הַמִּקְדָּשׁ - נָזִיר;
וּמִשֶּׁחָרַב בֵּית הַמִּקְדָּשׁ - אֵינוֹ נָזִיר.
 
ברטנורא משנה ד
מי שנדר בנזיר. ובשעה שנדר היו לו בהמות ואדעתא דהכי נדר שיקריב קרבנותיו מאותם בהמות. והלך ומצאן שנגנבו ומחמת זה מתחרט על שנדר בנזיר.
אם עד שלא נגנבו בהמותיו נדר הרי זה נזיר. ולא יתיר לו החכם בפתח זה, דנולד הוי ואין פותחין בנולד.
ואם לאחר שנגנבו נדר. ואמר "אילו הייתי יודע שנגנבו לא הייתי נודר", הרי זה פתח ויתירנו החכם.
וזו טעות טעה נחום המדי שכשעלו נזירים מן הגולה ומצאו בית המקדש חרב. והם נדרו קודם שחרב הבית, והתיר להן, ואמרו לו חכמים דנולד הוא ואין פותחין בנולד.
והלכה כחכמים.
 
משנה ה
הָיוּ מְהַלְּכִין בַּדֶּרֶךְ וְאֶחָד בָּא כְּנֶגְדָּן,
אָמַר אֶחָד מֵהֶן: הֲרֵינִי נָזִיר שֶׁזֶּה פְּלוֹנִי;
וְאֶחָד אָמַר: הֲרֵינִי נָזִיר שֶׁאֵין זֶה פְּלוֹנִי;
הֲרֵינִי נָזִיר שֶׁאֶחָד מִכֶּם נָזִיר;
שֶׁאֵין אֶחָד מִכֶּם נָזִיר;
שֶׁשְּׁנֵיכֶם נְזִירִים;
שֶׁכֻּלְּכֶם נְזִירִים -
בֵּית שַׁמַּאי אוֹמְרִים: כֻּלָּם נְזִירִים.
וּבֵית הִלֵּל אוֹמְרִים: אֵינוֹ נָזִיר אֶלָּא מִי שֶׁלֹּא נִתְקַיְּמוּ דְּבָרָיו.
וְרַבִּי טַרְפוֹן אוֹמֵר: אֵין אֶחָד מֵהֶם נָזִיר.
 
ברטנורא משנה ה
הריני נזיר שזה איש פלוני. "אם זה ההולך לנגדי הוא איש פלוני הריני נזיר", והשני אומר "אם אין זה איש פלוני הריני נזיר".
כולם נזירים. ואפילו אותם שלא נתקיימו דבריהם. דכי היכי דהקדש בטעות הוי הקדש, הכי נמי נזירות בטעות הויא נזירות.
רבי טרפון אומר אין אחד מהם נזיר. דסבר רבי טרפון אין נזירות אלא להפלאה, כלומר שיהא ברור וידוע לו בשעת נדרו שיהא נזיר, וכל הני לא היה ידוע לו בשעת נדרו שיהיה כדבריו.
ואין הלכה כרבי טרפון.
 
משנה ו
הִרְתִּיעַ לַאֲחוֹרָיו - אֵינוֹ נָזִיר.
רַבִּי שִׁמְעוֹן אוֹמֵר: יֹאמַר: אִם הָיָה כִּדְבָרַי - הֲרֵינִי נְזִיר חוֹבָה;
וְאִם לָאו - הֲרֵינִי נְזִיר נְדָבָה.
 
ברטנורא משנה ו
הרתיע לאחוריו. זה שבא כנגדן חזר לאחוריו ולא נודע מי הוא.
אינו נזיר. אין אחד מהם נזיר, דלא מחית אינש נפשיה אספיקא, ודעתו היה בשעת הנדר שאם לא יבא הדבר לידי בירור שלא יהיה בדבריו כלום.
רבי שמעון אומר כו'. רבי שמעון לטעמיה דאמר ספק נזירות להחמיר. ומה תקנתן שהרי אי אפשר להביא קרבן מספק, אלא צריכים להתנות כל אחד ולומר אם אינו כדבריו שיהא נזיר נדבה.
ואין הלכה כרבי שמעון.
 
משנה ז
רָאָה אֶת הַכּוֹי וְאָמַר:
הֲרֵינִי נָזִיר שֶׁזֶּה חַיָּה;
הֲרֵינִי נָזִיר שֶׁזֶּה אֵינוֹ חַיָּה;
הֲרֵינִי נָזִיר שֶׁזֶּה בְּהֵמָה;
הֲרֵינִי נָזִיר שֶׁאֵין זֶה בְּהֵמָה;
הֲרֵינִי נָזִיר שֶׁזֶּה חַיָּה וּבְהֵמָה;
הֲרֵינִי נָזִיר שֶׁאֵין זֶה לא חַיָּה וְלא בְּהֵמָה;
הֲרֵינִי נָזִיר שֶׁאֶחָד מִכֶּם נָזִיר;
הֲרֵינִי נָזִיר שֶׁאֵין אֶחָד מִכֶּם נָזִיר;
הֲרֵינִי נָזִיר שֶׁכֻּלְּכֶם נְזִירִין -
הֲרֵי כֻּלָּם נְזִירִים.
 
ברטנורא משנה ז
ראה את הכוי. ששה בני אדם שראו את הכוי, ואמר אחד מהן: "הריני נזיר אם זה חיה", ואמר השני: "הריני נזיר אם אינו חיה", ואמר השלישי: "הריני נזיר אם הוא בהמה", ואמר הרביעי: "הריני נזיר אם אינו בהמה", ואמר החמישי: "הריני נזיר אם הוא חיה ובהמה", ואמר הששי: "הריני נזיר אם אינו לא חיה ולא בהמה". ואתו שלושה אחריני מעלמא, ואמר חד מנייהו לאילו הששה: "הריני נזיר אם אחד מכם נזיר", ואמר השני: "הריני נזיר אם אין אחד מכם נזיר", ואמר השלישי: "הריני נזיר אם כולכם נזירים", כולן נזירים. הששה הראשונים והשלושה האחרונים - לבית שמאי הוו נזירים ודאי, דנזירות בטעות הוי נזירות, ובין אותו שנתקיימו דבריו ובין אותו שלא נתקיימו דבריו, הוי נזיר. ולבית הלל הוי נזירות ספק, מפני שהכוי ספק בהמה ספק חיה ספק בריה בפני עצמה.