לחץ כאן לתצוגת הדפסה

נזיר, פרק ט

נזיר, פרק ט

 

משנה א
הַגּוֹיִם אֵין לָהֶם נְזִירוּת.
נָשִׁים וַעֲבָדִים יֵשׁ לָהֶן נְזִירוּת.
חֹמֶר בַּנָּשִׁים מִבָּעֲבָדִים,
שֶׁהוּא כּוֹפֶה אֶת עַבְדּוֹ, וְאֵינוֹ כּוֹפֶה אֶת אִשְׁתּוֹ.
חֹמֶר בָּעֲבָדִים מִבַּנָּשִׁים:
שֶׁהוּא מֵפֵר נִדְרֵי אִשְׁתּוֹ, וְאֵינוֹ מֵפֵר נִדְרֵי עַבְדּוֹ.
הֵפֵר לְאִשְׁתּוֹ - הֵפֵר עוֹלָמִית.
הֵפֵר לְעַבְדּוֹ, יָצָא לְחֵרוּת - מַשְׁלִים נְזִירוּתוֹ.
עָבַר מִכְּנֶגֶד פָּנָיו -
רַבִּי מֵאִיר אוֹמֵר: לא יִשְׁתֶּה;
וְרַבִּי יוֹסֵי אוֹמֵר: יִשְׁתֶּה.
 
ברטנורא משנה א
הגוים אין להם נזירות. אף על גב דגוים מקריבין נדרים ונדבות כישראל, אם נדר בנזיר אין עליו תורת נזירות, ומותר לשתות יין וליטמא למתים, דכתיב בריש פרשת נזיר (במדבר ו') "דבר אל בני ישראל", בני ישראל נודרים בנזיר, ואין גוים נודרים בנזיר.
שהוא כופה את עבדו. כופהו לשתות יין ולהטמא למתים בעל כורחו.
ואינו כופה את אשתו. בעל כרחה. ובשאר נדרים שיש בהם עינוי נפש או בטול מלאכה, אין הרב צריך לכוף את העבד אלא הם בטלים מאליהם, דכתיב (שם ל') "לאסור אסר על נפשו", מי שנפשו קנויה לו, יצא עבד שאין נפשו קנויה לו. וכן השבועות כולם שנשבע העבד, בין שיש בהם עינוי נפש בין שאין בהם עינוי נפש, אין רבו צריך לכופו, שמאליהם בטלים, שהרי אין לו רשות לעצמו. אבל נדרים שאין בהם עינוי נפש ואין בהם ביטול מלאכה לרבו, חייב העבד לקיימם ואין רבו יכול לכופו עליהם לבטלם.
מיפר נדרי אשתו ואינו מיפר נדרי עבדו. שאם נתרצה בנדר שנדרה אשתו אחר שהפר לה ורוצה שתקיימנו, אינה חייבת לקיימו אחר שהפר לה פעם אחת. ואם כפה את עבדו לעבור על נדרו ורצה אחר כך בקיומו, חייב העבד לקיימו.
הפר לעבדו יצא לחירות משלים נזירותו. לאו דוקא הפר, אלא אם כפה את עבדו לשתות יין ולהטמא למתים, ואחר כך יצא העבד לחירות, חייב העבד להשלים נזירותו אחר שיצא לחירות.
ורמב"ם פירש הפר לעבדו יצא לחירות, שהאומר לעבדו מופר לך, פקע זכות האדון ממנו ויצא העבד לחירות בשביל כן וצריך שישלים נזירותו. ולבי מהסס בפירוש זה.
עבר מכנגד פניו. שברח מרבו אחר שנדר בנזיר.
רבי מאיר אומר לא ישתה יין כדי שיצטער וישוב לרבו שיכפהו לעבור על נדרו, ויהיה מותר לשתות יין.
ורבי יוסי אומר ישתה. שלא יחלה וימות. שהרי עתיד הוא לשוב לרבו שיבקש רבו אחריו ויחזירנו, ונמצא כאילו הוא ברשות רבו.
 
משנה ב
נָזִיר שֶׁגִּלַּח וְנוֹדַע לוֹ שֶׁהוּא טָמֵא,
אִם טֻמְאָה יְדוּעָה - סוֹתֵר,
וְאִם טֻמְאַת הַתְּהוֹם - אֵינוֹ סוֹתֵר.
אִם עַד שֶׁלֹּא גִּלַּח, בֵּין כָּךְ וּבֵין כָּךְ - סוֹתֵר.
כֵּיצַד?
יָרַד לִטְבּוֹל בַּמְּעָרָה וְנִמְצָא מֵת צָף עַל פִּי הַמְּעָרָה -
טָמֵא;
נִמְצָא מְשֻׁקָּע בְּקַרְקַע הַמְּעָרָה,
יָרַד לְהָקֵר - טָהוֹר,
לִטַּהֵר מִטֻּמְאַת מֵת - טָמֵא;
שֶׁחֶזְקַת טָמֵא - טָמֵא, וְחֶזְקַת טָהוֹר - טָהוֹר,
שֶׁרַגְלַיִם לַדָּבָר.
 
ברטנורא משנה ב
נזיר שגלח. שהביא קרבנותיו וגילח עליהן, ואחר כך נודע לו שנטמא בימי נזירותו.
אם טומאה ידועה. טומאה שאפשר שהיתה ידועה, כגון שאינה קבר התהום.
סותר וחוזר ומונה נזירות אחרת.
ואם טומאת התהום אינו סותר. אם נודע לו שבמקום שעבר היתה טומאת התהום, והיא טומאה שאין אחד מכירה אפילו בסוף העולם, אע"פ שודאי טמא היה, אינו סותר, דהלכה היא כך בנזיר.
אם עד שלא גלח תגלחת טהרה, אע"פ שכבר הביא קרבנותיו. הואיל ונודע לו קודם הגילוח.
בין כך ובין כך. בין טומאה ידועה בין טומאת התהום, סותר. דהא דגמירי דטומאת התהום אינה סותרת, היינו דוקא אחר גלוח של טהרה.
כיצד דין טומאת התהום?
ירד לטבול במערה. שהיה טמא טומאת שרץ או טומאה אחרת כיוצא בה שאינה של מת, וירד לטבול מטומאתו, ונמצא כזית מן המת צף על פני המים, ספק נטמא בו או לא נטמא, טמא. והא דקיימא לן ספק טומאה צפה על פני המים טהור, הני מילי בטומאת שרץ, אבל בטומאת מת, טמא. ואם נודע לו ספק זה אף אחר שגלח, טמא, דהיינו טומאה ידועה, הואיל והיתה במקום שאפשר שיראוה בני אדם. והאי דנקט ירד לטבול, רבותא קמ"ל, דאע"ג דהטובל מטומאה לטהרה נזהר מכל דבר המטמא, אפילו הכי טמא.
נמצא משוקע בקרקע המערה. במקום שטבל ובודאי נטמא. אם נודע לו אחר שגלח, טהור ואינו סותר, דהיינו טומאת התהום, שהיתה במקום שלא היתה ידועה לשום אדם.
ירד להקר טהור. אע"פ שירד להקר ולהצטנן, ולא ירד לטבול כדי שיהיה נזהר מטומאה, אפילו הכי טהור אם לא היה טמא מת. אבל אם ירד ליטהר מטומאת מת, וטבל במערה שהיה המת משוקע בה והשלים נזירותו, או טמא מת שטבל, ואחר כך קבל עליו נזירות, טמא וסותר, שחזקת טמא טמא וחזקת טהור טהור.
שרגלים לדבר. כלומר טעם ועיקר יש לדבר לומר דלא גמירי הלכתא לטומאת התהום שהיא טהורה בנזיר, אלא כשהיה הנזיר בחזקת טהור ולא כשהיה בחזקת טמא.
 
משנה ג
הַמּוֹצֵא מֵת בַּתְּחִלָּה מֻשְׁכָּב כְּדַרְכּוֹ -
נוֹטְלוֹ וְאֶת תְּבוּסָתוֹ.
מָצָא שְׁנַיִם -
נוֹטְלָן וְאֶת תְּבוּסָתָן.
מָצָא שְׁלשָׁה,
אִם יֵשׁ בֵּין זֶה לָזֶה מֵאַרְבַּע אַמּוֹת וְעַד שְׁמוֹנֶה -
הֲרֵי זוֹ שְׁכוּנַת קְבָרוֹת,
בּוֹדֵק הֵימֶנּוּ וּלְהַלָּן עֶשְֹרִים אַמָּה.
מָצָא אֶחָד בְּסוֹף עֶשְֹרִים אַמָּה -
בּוֹדֵק הֵימֶנּוּ וּלְהַלָּן עֶשְֹרִים אַמָּה,
שֶׁרַגְלַיִם לַדָּבָר;
שֶׁאִלּוּ מִתְּחִלָּה מְצָאוֹ -
נוֹטְלוֹ וְאֶת תְּבוּסָתוֹ.
 
ברטנורא משנה ג
המוצא מת מתחילה. שלא היה ידוע שהיה שם קבר. והיינו דאמרינן בגמרא "המוצא", ולא שהיה מצוי. ועוד דייקינן מלישנא דמתניתין "מת", ולא שהיה הרוג.
מושכב. ולא שהיה יושב.
כדרכו. ולא שהיה ראשו מונח בין ירכותיו. דכל הני חיישינן להו שמא גוים הם, שאין דרכן של ישראל לקבור מתיהן כך.
נוטלו ואת תפושתו. מותר לפנותו משם ולקברו במקום אחר, וצריך שיטול מן העפר של הקבר עמו כדי תפישה, שהוא כל העפר תיחוח שתחתיו. וחופר בקרקע בתולה שלוש אצבעות. דכתיב (בראשית מז) "ונשאתני ממצרים וקברתני בקבורתם", שאין צריך לומר ממצרים, אלא הכי קאמר מעפר של מצרים טול עמי.
מצא שלושה אם יש בין זה לזה מארבע אמות עד שמונה. כלומר מקבר ראשון עד שלישי אין פחות מארבע אמות ולא יותר משמונה.
הרי זה שכונת קברות. וניכר שלשם קבורה נתנום שם ואסור לפנותם. ואפילו מת אחד, אם ניכר שלשם קבורה נתון שם, אסור לפנותו. אלא שבאחד או בשנים אנו תולין שלא נקברו שם אלא לפי שעה, והיה דעתם לפנותם. אבל בשלושה מוכח שזה מקום מיוחד לקברות.
ואורך המערה דרכה להיות ששה ורחבה ארבעה ואלכסונה עודף שתי אמות דהיינו שמונה. להכי תנן מארבע עד שמונה.
כמלוא מטה וקובריה לא גרסינן לה הכא.
ובודק הימנו ולהלן עשרים אמה. שהמערה ארבע אמות על שש, והחצר שהמערות פתוחין לו מכאן ומכאן שש על שש, דהכי סבירא להו לרבנן בפרק המוכר פירות [קב.], נמצא אורך שתי מערות וחצר שביניהן שמונה עשרה אמות. ולפי שפעמים בודק מערה אחת באלכסונה והאלכסון של מערה אחת עודף שתי אמות בקירוב, נמצאו עשרים אמות, שמונה דמערה ראשונה באלכסונה, ושש דחצר שבין שתי המערות ושש דמערה שניה. דחד אלכסון אמרינן, תרי אלכסוני לא אמרינן, והיינו דקתני עשרים. ועוד צריך לבדוק מלמעלה ומלמטה עשרים אמה, דהיינו ארבעים אמה, דשמא זו היא מערה שבמזרח החצר ויש עדיין אחרת כנגדה במערב החצר. אי נמי, זו היא שבמערב החצר ויש עדיין אחרת במזרח החצר.
מצא אחד בסוף עשרים, בודק הימנו ולהלן עשרים אמה. דמי יימר דמבית הקברות הויא ההיא מערה, שמא קבר אחר הוא, וחצר אחרת של אדם אחר, וצריך לעשות גם לשם כל בדיקות דלעיל דכמו שיש שם קבר כמו כן יש אחרים.
שרגלים לדבר שזו השדה עשויה לקברים, והיו בה גם מערות אחרות. ומשום רגלים לדבר, תני כל הני משניות הכא.
 
משנה ד
כָּל סְפֵק נְגָעִים בַּתְּחִלָּה - טָהוֹר,
עַד שֶׁלֹּא נִזְקַק לַטֻּמְאָה;
מִשֶּׁנִּזְקַק לַטֻּמְאָה - סְפֵקוֹ טָמֵא.
בְּשִׁבְעָה דְּרָכִים בּוֹדְקִין אֶת הַזָּב עַד שֶׁלֹּא נִזְקַק לַזִּיבָה:
בְּמַאֲכָל, וּבְמִשְׁתֶּה, בְּמַשָֹּׂא, וּבִקְפִיצָה,
וּבְחֹלִי, וּבְמַרְאֶה, וּבְהִרְהוּר;
מִשֶּׁנִּזְקַק לַזִּיבָה - אֵין בּוֹדְקִין אוֹתוֹ.
אָנְסוֹ וּסְפֵקוֹ וְשִׁכְבַת זַרְעוֹ טְמֵאִין, שֶׁרַגְלַיִם לַדָּבָר.
הַמַּכֶּה אֶת חֲבֵרוֹ וַאֲמָדוּהוּ לְמִיתָה, וְהֵקֵל מִמַּה שֶּׁהָיָה,
לְאַחַר מִכָּאן הִכְבִּיד וָמֵת - חַיָּב.
רַבִּי נְחֶמְיָה אוֹמֵר: פָּטוּר,
שֶׁרַגְלַיִם לַדָּבָר.
 
ברטנורא משנה ד
כל ספק נגעים בתחילה טהור. כגון שנים שבאו אצל כהן, בזה בהרת כגריס ובזה בהרת כסלע, ובסוף שבוע בזה כסלע ובזה כסלע, ואין ידוע באיזה מהן פשה, שניהן טהורין, ואע"ג דודאי אחד מהן טמא.
משנזקק לטומאה ספיקו טמא. כגון שנים שבאו אצל כהן, בזה בהרת כגריס ובזה כסלע, ובסוף שבוע בזה כסלע ועוד ובזה כסלע ועוד, חזרו להיות כסלע. אע"פ שהאחד מהם ודאי טהור, שכבר הלך הפשיון, שניהם טמאים, כיון שנזקקו לטומאה. עד שיחזרו לכגריס.
בשבעה דרכים בודקין את הזב. שאם ראה מחמת אונס, טהור, דדרשינן זב מבשרו, ולא מחמת אנסו.
עד שלא נזקק לטומאה. דהיינו כשרואה ראיה שניה שבה נעשה זב גמור לטמא משכב ומושב. אבל ראיה ראשונה מטמאה באונס טומאת ערב כדין בעל קרי, ומצטרפת עם השניה אפילו היתה באונס.
במאכל. אם אכל דברים המביאים לידי זיבה, כגון בשר שמן חלב וגבינה ביצים יין ישן.
ובמשתה. ברבוי שתיה.
במשא. כבד שנשא.
במראה. ראה אשה אפילו לא הרהר.
ובהרהור. אע"פ שלא ראה. אם אירע לו אחד מאלו השבעה קודם שראה ראיה שניה, אינו נעשה זב, והטפה אינה מטמאה במשא.
משנזקק לטומאה. שראה ראיה שניה שלאבאונס אין בודקין אותו. ואף אם ראה שלישית באונס נעשה זב לקרבן.
וספיקו ושכבת זרעו טמאים. ספיקו מחמת שכבת זרעו. כגון אם ראה שכבת זרע תחילה וטיפת זיבה הבאה אחר כך אינה מטמאה, שהרואה קרי אינו מיטמא בזיבה מעת לעת. ועד שלא נזקק לטומאה הקרי מטהר את הזיבה משום דהוי אונס. ולאחר שנזקק לטומאה אין הקרי מטהר את הזיבה שאין תולין שמחמת הקרי באה הזיבה.
שרגלים לדבר. שאין אותה ראיה מחמת אונס כיון שכבר נעשה זב.
רבי נחמיה פוטר, שרגלים לדבר. שלא מחמת מכה מת, כיון שהקל ממה שהיה.
ואין הלכה כרבי נחמיה.
 
משנה ה
נָזִיר הָיָה שְׁמוּאֵל; כְּדִבְרֵי רַבִּי נְהוֹרַאי,
שֶׁנֶּאֱמַר (שמואל א' א, יא) "וּמוֹרָה לא-יַעֲלֶה עַל-רֹאשׁוֹ";
נֶאֱמַר בְּשִׁמְשׁוֹן (שופטים יג, ה) "וּמוֹרָה",
וְנֶאֱמַר בִּשְׁמוּאֵל: "וּמוֹרָה",
מַה מּוֹרָה הָאֲמוּרָה בְּשִׁמְשׁוֹן - נָזִיר,
אַף מוֹרָה הָאֲמוּרָה בִּשְׁמוּאֵל - נָזִיר.
אָמַר רַבִּי יוֹסֵי: וַהֲלא אֵין מוֹרָה אֶלָּא שֶׁל בָּשָֹר וָדָם.
אָמַר לוֹ רַבִּי נְהוֹרַאי: וַהֲלא כְּבָר נֶאֱמַר (שמואל א טז, ב)
"וַיֹּאמֶר שְׁמוּאֵל אֵיךְ אֵלֵךְ וְשָׁמַע שָׁאוּל וַהֲרָגָנִי",
שֶׁכְּבָר הָיָה עָלָיו מוֹרָה שֶׁל בָּשָֹר וָדָם.
 
ברטנורא משנה ה
נזיר היה שמואל. והאומר "הריני כשמואל", או "כבן אלקנה", או "כמי ששיסף אגג בגלגל", הוי נזיר לדברי רבי נהוראי. וכן הלכה.
אין מורא אלא של בשר ודם. שלא תהא מרות ואימת אדם עליו.
 
סליק מסכת נזיר