לחץ כאן לתצוגת הדפסה

נדרים, פרק ב

נדרים, פרק ב

משנה א

וְאֵלּוּ מֻתָּרִין: חֻלִּין שֶׁאֹכַל לָךְ,

כִּבְשַֹר חֲזִיר, כַּעֲבוֹדָה זָרָה, כְּעוֹרוֹת לְבוּבִין,

כִּנְבֵלוֹת, כִּטְרֵפוֹת, כִּשְׁקָצִים, כִּרְמָשִֹים,

כְּחַלַּת אַהֲרֹן, וּכִּתְרוּמָתוֹ - מֻתָּר.

הָאוֹמֵר לְאִשְׁתּוֹ: הֲרֵי אַתְּ עָלַי כְּאִמָּא -

פּוֹתְחִין לוֹ פֶּתַח מִמָּקוֹם אַחֵר, שֶׁלֹּא יָקֵל רֹאשׁוֹ לְכָךְ.

קוֹנָם שֶׁאֵינִי יָשֵׁן, שֶׁאֵינִי מְדַבֵּר, שֶׁאֵינִי מְהַלֵּךְ;

הָאוֹמֵר לְאִשְׁתּוֹ: קוֹנָם שֶׁאֵינִי מְשַׁמְּשֵׁךְ -

הֲרֵי זֶה בְּ"לא יַחֵל דְּבָרוֹ".

שְׁבוּעָה שֶׁאֵינִי יָשֵׁן, שֶׁאֵינִי מְדַבֵּר, שֶׁאֵינִי מְהַלֵּךְ -

אָסוּר.

 

ברטנורא משנה א

ואלו מותרין.

חולין שאוכל לך. לסימן בעלמא נקטיה, כשם שחולין שאוכל לך אין צריך שאלה לחכם, כך כל הני דאמרינן במתניתין ברישא, אין צריכין שאלת חכם.

כעורות לבובין. היו נוקבים הבהמה מחיים כנגד הלב ומוציאין הלב ומקריבין אותו לע"ז, ותקרובת ע"ז אסור בהנאה.

כחלת אהרן. שהיה ראשון לכהנים. ולא הוי דבר הנדור, שאין חלה ותרומה באין בנדר ונדבה.

הרי זה מותר. דאמר קרא (במדבר ל') "איש כי ידור נדר", עד שידור בדבר הנדור. וחטאת שאיני אוכל לך דאמרינן בפרק קמא דאסור ואף על פי שאינו דבר הנדור, הוי טעמא, דאפשר שיביא חטאת על ידי נדר, כגון שנדר בנזיר, ומתחייב להביא חטאת.

הרי את עלי כאמא. אע"ג דלאו דבר הנדור הוא, חמור מכל הני דלעיל, דצריך התירא מדרבנן אם הוא עם הארץ, ופותחין לו פתח ממקום אחר, כלומר מבקשים לו פתח וטעם לחרטתו. ולא סגי בכדו תהית או לבך עלך. וכל זה שלא יקל ראשו, ולא ירגיל לאסור אשתו עליו.

קונם שאיני ישן כו'. הרי זה ב"בל יחל" מדרבנן. אבל מן התורה אין הנדר חל, דנדרים אין חלים אלא על דבר שיש בו ממש.

קונם שאיני משמשך. בגמרא מקשה, והא משועבד לה, והיאך יכול להפקיע שעבודה בנדרו, והא הוי כאוסר פירות חבירו על חבירו. ומשני, כגון דאמר הנאת תשמישך עלי קונם, שאסר ההנאה עליו, ואין מאכילין לו לאדם דבר האסור לו.

שבועה שאיני ישן וכו'. אסור מן התורה, דשבועות חלין בין על דבר שיש בו ממש בין על דבר שאין בו ממש. ואם נשבע שלא יישן שלשה ימים רצופין לילה ויום, לוקה ויישן מיד, מפני שנשבע על דבר שאי אפשר לקיימו.

 

משנה ב

קָרְבָּן לא אֹכַל לָךְ, קָרְבָּן שֶׁאֹכַל לָךְ,

לא קָרְבָּן לא אֹכַל לָךְ - מֻתָּר.

שְׁבוּעָה לא אֹכַל לָךְ, שְׁבוּעָה שֶׁאֹכַל לָךְ,

לא שְׁבוּעָה לא אֹכַל לָךְ - אָסוּר.

זֶה חֹמֶר בַּשְּׁבוּעוֹת מִבַּנְּדָרִים.

וְחֹמֶר בַּנְּדָרִים מִבַּשְּׁבוּעוֹת,

כֵּיצַד?

אָמַר: קוֹנָם סֻכָּה שֶׁאֲנִי עוֹשֶֹה,

לוּלָב שֶׁאֲנִי נוֹטֵל, תְּפִלִּין שֶׁאֲנִי מַנִּיחַ -

בַּנְּדָרִים אָסוּר, בַּשְּׁבוּעוֹת מֻתָּר;

שֶׁאֵין נִשְׁבָּעִין לַעֲבוֹר עַל הַמִּצְוֹת.

 

ברטנורא משנה ב

קרבן לא אוכל לך כו'. מותר, דהוי כנשבע בקרבן ונעשה כאומר בחיי הקרבן אם אוכל לך שום דבר.

שבועה שלא אוכל לך. ולא אמרינן בחיי שבועה קאמר כדאמרינן בקרבן, דשבועה לית בה מששא, ולא שייך לומר בה בחיי שבועה.

שבועה שאוכל לך. זמנין דשבועה שאוכל לך - דלא אכילנא משמע, כגון שהיה חבירו מסרב בו לאכול, ואמר "לא אכילנא לא אכילנא" ושוב אמר "שבועה שאוכל לך", דלא אכילנא משמע, והכי קאמר בשבועה: יהא עלי אי אכילנא לך.

זה חומר בשבועות. לא מצינן לאוקמה אשבועה שלא אוכל לך וכו', דמדקתני "זה חומר", משמע דנדר הוי, אלא דאינו חמור כשבועה, וגבי קרבן "לא אוכל לך" תנן מותר, דלא הוי נדר כלל. משום הכי צריך לאוקמה אדלעיל, דתנינא קונם שאיני ישן שאיני מדבר הרי זה בבל יחל, ואוקימנא מדרבנן, דמדאורייתא אין הנדר חל אלא על דבר שיש בו ממש, וזה חומר בשבועות מבנדרים, ששבועה חלה אפילו על דבר שאין בו ממש.

תפילין שאני מניח. משום דאסר חפצא עליה, ואינו נראה כנודר לבטל את המצוה, שהרי לא קיבל על עצמו, אלא אסר החפץ עליו, ואם יקיים המצוה, הויא מצוה הבאה בעבירה, ודמי למי שחייב לאכול מצה בלילי פסח, ולא מצא אלא מצה של טבל או של הקדש, שאסור לאכלה. אבל כל לשון שבועה, הוא אוסר את עצמו מלעשות הדבר, וכיון שהוא מחוייב לעשות המצוה, לאו כל כמיניה להפקיע עצמו מחיוב המצוה. ואם אמר "הרי עלי קרבן אם אניח תפילין", חל הנדר, וחייב להביא קרבן אם הניח תפילין.

 

משנה ג

יֵשׁ נֶדֶר בְּתוֹךְ נֶדֶר, וְאֵין שְׁבוּעָה בְּתוֹךְ שְׁבוּעָה.

כֵּיצַד?

אָמַר: הֲרֵינִי נָזִיר אִם אֹכַל, הֲרֵינִי נָזִיר אִם אֹכַל - וְאָכַל,

חַיָּב עַל כָּל אַחַת וְאַחַת.

שְׁבוּעָה שֶׁלֹּא אֹכַל, שְׁבוּעָה שֶׁלֹּא אֹכַל - וְאָכַל,

אֵינוֹ חַיָּב אֶלָּא אַחַת.

 

ברטנורא משנה ג

חייב על כל אחת ואחת. ויהיה נזיר שלושים יום אם אמר "הריני נזיר" סתם, ויביא קרבן נזיר ויחזור להיות נזיר כמספר הפעמים שאמר שיהיה נזיר. ובשבועה אינו חייב אלא אחת, שאינו לוקה אלא מלקות אחת. אבל אם נשאל על השבועה הראשונה, חלה השבועה השניה. וכן אם נשאל על השניה, חלה השלישית. ואסור לאכול עד שיותרו כולם, מדלא תנן הרי זו שבועה אחת, אלא אינו חייב אלא אחת.

 

משנה ד

סְתָם נְדָרִים לְהַחְמִיר, וּפֵרוּשָׁם לְהָקֵל.

כֵּיצַד?

אָמַר: הֲרֵי עָלַי כְּבָשָֹר מָלִיחַ, כְּיֵין נֶסֶךְ;

אִם שֶׁל שָׁמַיִם נָדַר - אָסוּר;

אִם שֶׁל עֲבוֹדָה זָרָה נָדַר - מֻתָּר;

וְאִם סְתָם - אָסוּר.

הֲרֵי עָלַי כַּחֵרֶם;

אִם כְּחֵרֶם שֶׁל שָׁמַיִם - אָסוּר;

וְאִם כְּחֵרֶם שֶׁל כֹּהֲנִים - מֻתָּר;

וְאִם סְתָם - אָסוּר.

הֲרֵי עָלַי כַּמַּעֲשֵֹר;

אִם כְּמַעְשַֹר בְּהֵמָה נָדַר - אָסוּר;

וְאִם שֶׁל גֹּרֶן - מֻתָּר;

וְאִם סְתָם - אָסוּר.

הֲרֵי עָלַי כַּתְּרוּמָה;

אִם כִּתְרוּמַת הַלִּשְׁכָּה נָדַר - אָסוּר;

וְאִם שֶׁל גֹּרֶן - מֻתָּר;

וְאִם סְתָם - אָסוּר; דִּבְרֵי רַבִּי מֵאִיר.

רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר: סְתָם תְּרוּמָה, בִּיהוּדָה - אֲסוּרָה, בַּגָּלִיל - מֻתֶּרֶת;

שֶׁאֵין אַנְשֵׁי הַגָּלִיל מַכִּירִין אֶת תְּרוּמַת הַלִּשְׁכָּה.

סְתָם חֲרָמִין, בִּיהוּדָה - מֻתָּרִין, וּבַגָּלִיל - אֲסוּרִין;

שֶׁאֵין אַנְשֵׁי הַגָּלִיל מַכִּירִין אֶת חֶרְמֵי הַכֹּהֲנִים.

 

ברטנורא משנה ד

ופירושם להקל. אע"ג דכשפירש דבריו אזלינן בתר פירושו, כי סתם ולא פירש - אזלינן להחמיר, דסתם נודר דעתו לאסור.

כבשר מליח. היינו קרבן, דכתיב (ויקרא ב') "על כל קרבנך תקריב מלח".

כחרם של כהנים - מותר. אע"ג דחרמי כהנים מועלים בהם עד שיבואו לידי כהנים והוי דבר הנדור, מכל מקום סתם חרמי כהנים משמע שכבר באו ליד כהן.

אם כמעשר בהמה אסור. דהוי דבר הנדור, שצריך להקדישו, ואין מעשר בהמה אוסר הדיר כמו שמעשר דגן אוסר הגורן.

שאין אנשי גליל מכירין תרומת הלשכה. לפי שהיו רחוקים מירושלים.

שאין אנשי גליל מכירין חרמי כהנים. וכל מה שהיו מחרימין היו מפרישין לבדק הבית.

והלכה כרבי יהודה.

 

משנה ה

נָדַר בַּחֵרֶם, וְאָמַר: לא נָדַרְתִּי אֶלָּא בְּחָרְמוֹ שֶׁל יָם;

בַּקָּרְבָּן, וְאָמַר: לא נָדַרְתִּי אֶלָּא בְּקָרְבְּנוֹת שֶׁל מְלָכִים;

הֲרֵי עַצְמִי קָרְבָּן,

וְאָמַר: לא נָדַרְתִּי אֶלָּא בְּעֶצֶם שֶׁהִנַּחְתִּי לִי לִהְיוֹת נוֹדֵר בּוֹ;

קוֹנָם אִשְׁתִּי נֶהֱנֵית לִי,

וְאָמַר: לא נָדַרְתִּי אֶלָּא בְּאִשְׁתִּי הָרִאשׁוֹנָה שֶׁגֵּרַשְׁתִּי -

עַל כֻּלָּן אֵין נִשְׁאָלִים לָהֶם.

וְאִם נִשְׁאֲלוּ - עוֹנְשִׁין אוֹתָן וּמַחְמִירִין עֲלֵיהֶן; דִּבְרֵי רַבִּי מֵאִיר.

וַחֲכָמִים אוֹמְרִים: פּוֹתְחִין לָהֶם פֶּתַח מִמָּקוֹם אַחֵר,

וּמְלַמְּדִים אוֹתָן כְּדֵי שֶׁלֹּא יִנְהֲגוּ קַלּוּת רֹאשׁ בַּנְּדָרִים.

 

בחרמו של ים. לשון מצודה, כמו "אשר היא מצודים וחרמים" (קהלת ז').

הרי עצמי קרבן. אסר עצמו כקרבן על חבירו.

אין נשאלים עליהם. אין צריכין שאלת חכם, שאינן חלים.

ואם נשאלין. ואם עם הארץ הוא זה שנדר כהאי גוונא, ובא לישאל על נדרו, אין פותחין לו פתח לחרטה ואין מתירין לו. ואם עבר על נדרו זה מנדין אותו.

 

פותחין לו פתח ממקום אחר. מראים לו שהדבר קיים, ופותחין לו פתח מטעם אחר, ומתירין לו נדרו. אבל לא עונשין ולא מחמירין. וכן הלכה.