לחץ כאן לתצוגת הדפסה

נדרים, פרק ד

נדרים, פרק ד

משנה א

אֵין בֵּין הַמֻּדָּר הֲנָאָה מֵחֲבֵרוֹ לַמֻּדָּר הֵימֶנּוּ מַאֲכָל -

אֶלָּא דְּרִיסַת הָרֶגֶל, וְכֵלִים שֶׁאֵין עוֹשִֹין בָּהֶן אֹכֶל נֶפֶשׁ.

הַמֻּדָּר מַאֲכָל מֵחֲבֵרוֹ -

לא יַשְׁאִילֶנּוּ נָפָה, וּכְבָרָה, וְרֵחַיִם, וְתַנּוּר;

אֲבָל מַשְׁאִיל לוֹ חָלוּק, וְטַבַּעַת, וְטַלִּית, וּנְזָמִים,

וְכָל דָּבָר שֶׁאֵין עוֹשִֹין בּוֹ אֹכֶל נֶפֶשׁ.

מְקוֹם שֶׁמַּשְֹכִּירִין כַּיּוֹצֵא בָהֶן - אָסוּר.

 

ברטנורא משנה א

אין בין מודר.

אלא דריסת הרגל. לעבור דרך ארצו, או להשאיל כלים שאין עושין בהם אוכל נפש, שמותרין במודר הימנו מאכל, ואסורין במודר הימנו הנאה.

נפה וכברה רחים ותנור. שמתקנים בהם אוכל נפש. וכל שכן קדרה ושפוד שהאוכל עומד בתוכו. ומודר מאכל דתנן במתניתין, הוא שיאמר לו "הנאת מאכלך עלי קונם".

מקום שמשכירין כיוצא בהם. דכיון דדרך להשכיר כיוצא בזה, והוא מוחל לו השכירות, באותם הדמים יכול לקנות אוכל נפש, והוא הדירו מהנאה המביאה לידי מאכל.

 

משנה ב

הַמֻּדָּר הֲנָאָה מֵחֲבֵרוֹ -

שׁוֹקֵל אֶת שִׁקְלוֹ, וּפוֹרֵעַ אֶת חוֹבוֹ, וּמַחֲזִיר לוֹ אֶת אֲבֵדָתוֹ.

מְקוֹם שֶׁנּוֹטְלִין עָלֶיהָ שָֹכָר -

תִּפֹּל הֲנָאָה לַהֶקְדֵּשׁ.

 

ברטנורא משנה ב

שוקל לו שקלו. מחצית השקל שחייב כל אחד מישראל בכל שנה לצורך קרבנות צבור. והמדיר יכול לשקול בשבילו, דמצוה בעלמא קעביד.

ופורע לו חובו. אית דמוקמי לה דוקא בחוב שהתנה לוה עם המלוה שלא יפרענו אלא לכשירצה, ולא יוכל המלוה ללחצו, והשתא לא אהני ליה מידי במה שפורע חובו. ואית דמוקמי לה בכל חוב שבעולם, שאינו אלא מונע את בעל חובו שלא יתבענו, ומניעת תביעה אינה בכלל הנאה.

ומחזיר לו אבדתו. בין שהיו נכסי מחזיר אסורים על בעל אבדה, בין שהיו נכסי בעל אבדה אסורים על המחזיר, משום דמצוה קעביד.

ובמקום שנוטלין עליה שכר תפול הנאה להקדש. כששניהם מודרים הנאה זה מזה, אם הוא נוטל שכר נמצא נהנה, ואם אינו נוטל שכר נמצא מהנה, לפיכך תפול הנאה להקדש. ולא אמרינן יוליך הנאה לים המלח, לפי שאסר עליו הנאתו כהקדש, הלכך כל הנאה הבאה לידו ממנו - הקדש היא.

 

משנה ג

וְתוֹרֵם אֶת תְּרוּמָתוֹ וּמַעְשְֹרוֹתָיו לְדַעְתּוֹ.

וּמַקְרִיב עָלָיו קִנֵּי זָבִין, קִנֵּי זָבוֹת, קִנֵּי יוֹלְדוֹת,

חַטָּאוֹת וַאֲשָׁמוֹת.

וּמְלַמְּדוֹ מִדְרָשׁ, הֲלָכוֹת, וַאֲגָּדוֹת,

אֲבָל לא יְלַמְּדֶנּוּ מִקְרָא;

אֲבָל מְלַמֵּד הוּא אֶת בָּנָיו וְאֶת בְּנוֹתָיו מִקְרָא.

וְזָן אֶת אִשְׁתּוֹ וְאֶת בָּנָיו, אַף עַל פִּי שֶׁהוּא חַיָּב בִּמְזוֹנוֹתֵיהֶם.

וְלא יָזוּן אֶת בְּהֶמְתּוֹ, בֵּין טְמֵאָה בֵּין טְהוֹרָה.

רַבִּי אֱלִיעֶזֶר אוֹמֵר: זָן אֶת הַטְּמֵאָה, וְאֵינוֹ זָן אֶת הַטְּהוֹרָה.

אָמְרוּ לוֹ: מַה בֵּין טְמֵאָה לִטְהוֹרָה?

אָמַר לָהֶן: שֶׁהַטְּהוֹרָה נַפְשָׁהּ לַשָּׁמַיִם, וְגוּפָהּ שֶׁלּוֹ,

וְהַטְּמֵאָה נַפְשָׁהּ וְגוּפָהּ לַשָּׁמַיִם.

אָמְרוּ לוֹ: אַף הַטְּמֵאָה נַפְשָׁהּ לַשָּׁמַיִם, וְגוּפָהּ שֶׁלּוֹ,

שֶׁאִם יִרְצֶה -הֲרֵי הוּא מוֹכְרָהּ לַגּוֹיִם, אוֹ מַאֲכִילָהּ לַכְּלָבִים.

 

ברטנורא משנה ג

ותורם תרומתו ומעשרותיו לדעתו. כגון שאמר "כל הרוצה לתרום יבא ויתרום". אבל לא יאמר לו לתרום, שהרי עושהו שליח, והנאה היא לו שעושה שליחותו.

ומקריב לו קיני זבין וזבות. כהן שהדיר את ישראל הנאה ממנו, יכול להקריב קרבנותיו שמביא על זב וזבה ויולדת.

ומלמדו מדרש. ספרא וספרי, שהוא מדרש הפסוקים.

הלכות. הלכה למשה מסיני.

אגדות. דברי חכמים שהסמיכום על הפסוקים. וטעמא דשרי ללמדו כל הני, שאין אדם רשאי ליקח שכר כדי ללמד את חבירו את כל אלה, ואין כאן הנאה, דמצוה קעביד.

אבל לא ילמדנו מקרא. שמותר ליטול שכר על למוד המקרא, שאינו אלא שכר פיסוק טעמים לנגן המקראות כהלכתן, ולאו דאורייתא הוא, ושרי ליטול שכר עליו, ואם אינו נוטל נמצא מהנהו, ואם נוטל נמצא נהנה. ודוקא במקום שנהגו ליטול שכר על המקרא, אבל במקום שאין נוטלין שכר על המקרא, אף המקרא שרי ללמדו.

אבל מלמד הוא את בניו. ואע"ג דמצוה על האב ללמד את בנו, וזה מוציאו מידי חובתו, לא מקריא הנאה, דמצות לאו ליהנות נתנו. וגם אפשר שהיה מוצא אחר שהיה מלמדו חינם.

ולא יזון את בהמתו. דניחא ליה בפיטומה וקא מהני ליה.

טמאה נפשה וגופה לשמים. דלמלאכה קיימא ואינו חושש על פיטומה.

שאם ירצה מוכרה לעכו"ם. לאכילה, ונוטל דמים יתירים בשביל פיטומה.

 

משנה ד

הַמֻּדָּר הֲנָאָה מֵחֲבֵרוֹ וְנִכְנַס לְבַקְּרוֹ -

עוֹמֵד, אֲבָל לא יוֹשֵׁב.

וּמְרַפְּאֵהוּ רְפוּאַת נֶפֶשׁ, אֲבָל לא רְפוּאַת מָמוֹן.

וְרוֹחֵץ עִמּוֹ בְּאַמְבָּטִי גְּדוֹלָה, אֲבָל לא בִּקְטַנָּה.

וְיָשֵׁן עִמּוֹ בַּמִּטָּה.

רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר: בִּימוֹת הַחַמָּה, אֲבָל לא בִּימוֹת הַגְּשָׁמִים, מִפְּנֵי שֶׁהוּא מַהֲנֵהוּ.

וּמֵסֵב עִמּוֹ עַל הַמִּטָּה,

וְאוֹכֵל עִמּוֹ עַל הַשֻּׁלְחָן, אֲבָל לא מִן הַתַּמְחוּי;

אֲבָל אוֹכֵל הוּא עִמּוֹ מִן הַתַּמְחוּי הַחוֹזֵר.

לא יֹאכַל עִמּוֹ מִן הָאֵבוּס שֶׁלִּפְנֵי הַפּוֹעֲלִים.

וְלא יַעֲשֶֹה עִמּוֹ בָּאוֹמֵן; דִּבְרֵי רַבִּי מֵאִיר.

וַחֲכָמִים אוֹמְרִים: עוֹשֶֹה הוּא בְּרָחוֹק מִמֶּנּוּ.

 

ברטנורא משנה ד

עומד אבל לא יושב. מתניתין איירי כשנכסי המבקר אסורים על החולה, ובמקום שנוטלין שכר על הישיבה עם החולה, שאם יושב עמו ואינו נוטל שכרו הנהוג הרי מהנהו. אבל עמידה זמן מועט הוא, ואין רגילין ליטול עליה שכר.

רפואת הנפש. רפואת גופו.

רפואת ממון. רפואת בהמתו. לפי שחייב אדם לרפאות את חבירו כשחלה, שנאמר (דברים כ"ב) "והשבותו לו", לרבות אבדת גופו. ומצוה קעביד, לפיכך אע"פ שהדירו הנאה ממנו, מרפאו בידיו כשחלה בגופו. ואם חלתה בהמתו, אינו יכול לרפאה בידים מפני שמהנהו, אבל אומר לו סם פלוני יפה לה, סם פלוני רע לה.

אבל לא בקטנה. מפני שמהנהו כשמגביה עליו את המים.

אבל לא בימות הגשמים. מפני שמחממו.

והלכה כרבי יהודה.

אבל לא מן התמחוי. לא יאכל עמו בכלי אחד, שמא יניח מלאכול מנה יפה שבו כדי שיאכל זה שמודר הנאה ממנו, או שמא יקרב לפניו חתיכה שיאכל ונמצא מהנהו.

אבל אוכל הוא מן התמחוי החוזר לבעל הבית. ראובן אוכל בקערה שיודע שכשיחזירנה לבעל הבית יחזור בעל הבית וישלחנה לשמעון שמודר הנאה ממנו. ולא חיישינן שמא ישייר בקערה כדי שיאכל ממנה שמעון ונמצא מהנהו.

האבוס שלפני הפועלים. כלי גדול שממלאים אותו ואוכלים בו כל הפועלים ביחד.

לא יעשה עמו באומן. לא יקצור עמו באותה שורה שהוא קוצר, שגורם לו שממהר לעשות מלאכתו כשמוצא המקום פנוי, ונמצא מהנהו.

ואין הלכה כרבי מאיר.

 

משנה ה

הַמֻּדָּר הֲנָאָה מֵחֲבֵרוֹ לִפְנֵי שְׁבִיעִית -

לא יוֹרֵד לְתוֹךְ שָֹדֵהוּ, וְאֵינוֹ אוֹכֵל מִן הַנּוֹטוֹת;

וּבַשְּׁבִיעִית -

אֵינוֹ יוֹרֵד לְתוֹךְ שָֹדֵהוּ, אֲבָל אוֹכֵל הוּא מִן הַנּוֹטוֹת.

נָדַר הֵימֶנּוּ מַאֲכָל לִפְנֵי שְׁבִיעִית -

יוֹרֵד לְתוֹךְ שָֹדֵהוּ, וְאֵינוֹ אוֹכֵל מִן הַפֵּרוֹת;

וּבַשְּׁבִיעִית - יוֹרֵד וְאוֹכֵל.

 

ברטנורא משנה ה

מן הנוטות. פירות תלויין הנוטין חוץ מן הפרדס.

ובשביעית לא ירד לתוך שדהו. אע"ג דפירות שביעית רחמנא אפקרינהו, גוף הקרקע לא אפקר רחמנא, וחיישינן שמא בשעה שאינו אוכל מן הפירות ישהה בשדה ויתעכב שם, ויהנה מגוף הקרקע שאינו הפקר.

 

משנה ו

הַמֻּדָּר הֲנָאָה מֵחֲבֵרוֹ -

לא יַשְׁאִילֶנּוּ וְלא יִשְׁאַל מִמֶּנּוּ,

לא יַלְוֶנּוּ וְלא יִלְוֶה מִמֶּנּוּ,

וְלא יִמְכֹּר לוֹ וְלא יִקַּח מִמֶּנּוּ.

אָמַר לוֹ: הַשְׁאִילֵנִי פָּרָתָךְ.

אָמַר לוֹ: אֵינָהּ פְּנוּיָה.

אָמַר: קוֹנָם שָֹדִי שֶׁאֲנִי חוֹרֵשׁ בָּהּ לְעוֹלָם -

אִם הָיָה דַּרְכּוֹ לַחֲרוֹשׁ - הוּא אָסוּר, וְכָל אָדָם מֻתָּרִין;

אִם אֵין דַּרְכּוֹ לַחֲרוֹשׁ - הוּא וְכָל אָדָם אֲסוּרִין.

 

ברטנורא משנה ו

המודר הנאה מחבירו לא ישאילנו. גזירה שמא ישאל ממנו, והוא אסר הנאת אותו פלוני עליו. וכן לא ילונו, גזירה שמא ילוה ממנו.

ולא ימכור לו בפחות משויו, גזירה שמא יקח ממנו נמי בפחות משויו ונמצא נהנה.

אם היה דרכו לחרוש הוא אסור. דלא איכוין אלא שלא יחרוש הוא עצמו כמו שהיה רגיל, אבל אחרים יחרשו.

ואם אין דרכו לחרוש. דעתו היה שלא יחרשו בה לא הוא ולא אחרים.

 

משנה ז

הַמֻּדָּר הֲנָאָה מֵחֲבֵרוֹ וְאֵין לוֹ מַה יֹּאכַל -

הוֹלֵךְ אֵצֶל הַחֶנְוָנִי, וְאוֹמֵר:

אִישׁ פְּלוֹנִי מֻדָּר מִמֶּנִּי הֲנָאָה, וְאֵינִי יוֹדֵעַ מָה אֶעֱשֶֹה?

וְהוּא נוֹתֵן לוֹ, וּבָא וְנוֹטֵל מִזֶּה.

הָיָה בֵּיתוֹ לִבְנוֹת, גְּדֵרוֹ לִגְדּוֹר, שָֹדֵהוּ לִקְצוֹר -

הוֹלֵךְ אֵצֶל הַפּוֹעֲלִים, וְאוֹמֵר:

אִישׁ פְּלוֹנִי מֻדָּר מִמֶּנִּי הֲנָאָה, וְאֵינִי יוֹדֵעַ מָה אֶעֱשֶֹה?

הֵם עוֹשִֹין עִמּוֹ, וּבָאִין וְנוֹטְלִין שָֹכָר מִזֶּה.

 

ברטנורא משנה ז

ואין לו מה יאכל. אורחא דמלתא נקט, והוא הדין אפילו יש לו מה יאכל.

ובא זה ונוטל מזה. אם ירצה ליתן לו, ואינו עובר על נדרו. אבל אינו יכול לכופו לשלם לו, דהא לא אמר לו תן לו ואני אפרע. ואם אמר לו כן, אסור, דהא שליח שוייה.

 

משנה ח

הָיוּ מְהַלְּכִין בַּדֶּרֶךְ וְאֵין לוֹ מַה יֹּאכַל -

נוֹתֵן לְאַחֵר לְשׁוּם מַתָּנָה, וְהַלָּה מֻתָּר בָּהּ.

אִם אֵין עִמָּהֶם אַחֵר -

מַנִּיחַ עַל הַסֶּלַע אוֹ עַל הַגָּדֵר, וְאוֹמֵר:

הֲרֵי הֵן מֻפְקָרִים לְכָל מִי שֶׁיַּחְפֹּץ, וְהַלָּה נוֹטֵל וְאוֹכֵל;

וְרַבִּי יוֹסֵי - אוֹסֵר.

 

ברטנורא משנה ח

ורבי יוסי אוסר. דכיון שאין שם אחר שיכול לזכות אלא הוא, הוי כמתנה.

 

ואין הלכה כרבי יוסי. ודוקא באין לו מה יאכל הוא דשרו רבנן, אבל באינש אחרינא לא.