לחץ כאן לתצוגת הדפסה

סוטה, פרק א

סוטה, פרק א

 

משנה א
הַמְקַנֵּא לְאִשְׁתּוֹ
רַבִּי אֱלִיעֶזֶר אוֹמֵר: מְקַנֵּא לָהּ עַל פִּי שְׁנַיִם,
וּמַשְׁקֶה עַל פִּי עֵד אֶחָד אוֹ עַל פִּי עַצְמוֹ.
רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ אוֹמֵר: מְקַנֵּא לָהּ עַל פִּי שְׁנַיִם, וּמַשְׁקֶה עַל פִּי שְׁנַיִם.
 
ברטנורא משנה א
המקנא לאשתו. אע"ג ד"המקנא" משמע דיעבד אין לכתחילה לא, ההלכה היא שחייב אדם לקנאות לאשתו אם היא צריכה לכך. ולקמן מפרש כיצד מקנא.
מקנא לה על פי שנים. אם בא להשקותה מי המרים, צריך להביא שני עדים ולומר לה בפניהם "אל תסתרי עם איש פלוני". ואם לא קנא לה בפני שנים, אינה נאסרת עליו בסתירה זו ואינו משקה אותה.
על פי עד אחד או על פי עצמו. אפילו אין עדים שנסתרה, אלא עד אחד, או הוא עצמו אומר ראיתיה שנסתרה אחר שקנאתי לה, נאסרה בסתירה זו עד שתשתה, שסתירתה אוסרתה עליו מספק.
רבי יהושע אומר כו'. צריך שני עדים אף לסתירה.
והלכה כרבי יהושע. ואעפ"כ אמרינן בגמרא, דבזמן הזה לא לימא איניש לביתיה אפילו בינו לבינה אל תסתרי עם איש פלוני, שיש לחוש לדברי ר"י ברבי יהודה דאמר מקנא אדם לאשתו על פי עד אחד או על פי עצמו. ואם נסתרה אחר שקנא לה בינו לבינה, נאסרה עליו איסור עולם בזמן הזה, שאין שם מי המרים.
 
משנה ב
כֵּיצַד מְקַנֵּא לָהּ?
אָמַר לָהּ בִּפְנֵי שְׁנַיִם: אַל תְּדַבְּרִי עִם אִישׁ פְּלוֹנִי,
וְדִבְּרָה עִמּוֹ
עֲדַיִן הִיא מֻתֶּרֶת לְבֵיתָהּ וּמֻתֶּרֶת לֶאֱכוֹל בַּתְּרוּמָה.
נִכְנְסָה עִמּוֹ לְבֵית הַסֵּתֶר, וְשָׁהֲתָה עִמּוֹ כְּדֵי טֻמְאָה
אֲסוּרָה לְבֵיתָהּ וַאֲסוּרָה לֶאֱכוֹל בַּתְּרוּמָה.
וְאִם מֵת חוֹלֶצֶת וְלא מִתְיַבֶּמֶת.
 
ברטנורא משנה ב
כיצד הוא מקנא לה? אמר לה בפני שנים אל תדברי עם איש פלוני כו'. בגמרא מפרש למתניתין הכי, אמר לה בפני שנים "אל תדברי", ודברה; "אל תדברי", ונסתרה; ולא כלום הוא, ואינה אסורה לא לבעלה ולא לתרומה. אמר לה "אל תסתרי", ודברה עמו שלא בסתר, עדיין מותרת לבעלה ומותרת לאכול בתרומה אם אשת כהן היא.
נכנסה עמו לבית הסתר, ושהתה עמו כדי טומאה, אסורה לביתה ואסורה לאכול בתרומה. ושיעור כדי טומאה, כדי לצלות ביצת תרנגולת ולגמעה.
ואם מת, חולצת ולא מתיבמת. ואם מת בעלה קודם שישקנה, חולצת ולא מתיבמת. דכתיב באשה שמצא בה ערות דבר (דברים כ"ד) "ויצאה מביתו והלכה והיתה לאיש אחר", ודרשינן לאיש אחר ולא ליבם. ואעפ"כ אינה מותרת לזר בלא חליצה, שכשם שאם היה בעלה חי לא היתה מותרת בלא גט, כך אינה מותרת מן היבם בלא חליצה.
 
משנה ג
וְאֵלּוּ אֲסוּרוֹת מִלֶּאֱכוֹל בַּתְּרוּמָה:
הָאוֹמֶרֶת: טְמֵאָה אֲנִי לָךְ; וְשֶׁבָּאוּ עֵדִים שֶׁהִיא טְמֵאָה;
וְהָאוֹמֶרֶת: אֵינִי שׁוֹתָה; וְשֶׁבַּעֲלָהּ אֵינוֹ רוֹצֶה לְהַשְׁקוֹתָהּ;
וְשֶׁבַּעֲלָהּ בָּא עָלֶיהָ בַּדֶּרֶךְ.
כֵּיצַד עוֹשֶֹה לָהּ?
מוֹלִיכָהּ לְבֵית דִּין שֶׁבְּאוֹתוֹ מָקוֹם,
וּמוֹסְרִין לוֹ שְׁנֵי תַּלְמִידֵי חֲכָמִים,
שֶׁמָּא יָבוֹא עָלֶיהָ בַּדֶּרֶךְ;
רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר: בַּעֲלָהּ נֶאֱמָן עָלֶיהָ.
 
ברטנורא משנה ג
ואלו אסורות לאכול בתרומה לעולם. ואפילו היא בת כהן. ואילו שאר סוטות אינן אסורות אלא עד שישתו וימצאו טהורות.
ושבאו עדים שהיא טמאה. ואפילו לאחר ששתתה ולא בדקוה המים, אסורה איסור עולם. לפי שאין המים בודקים באשה שיש בה עדים שנטמאת, שנאמר (במדבר ה') "ונסתרה והיא נטמאה ועד אין בה", דליכא דידע בה הוא שהמים בודקים, אבל איכא דידע בה, אפילו העדים הם במדינת הים, אין המים בודקים.
ושבעלה בא עליה בדרך. דשוב אין המים בודקים אותה, דכתיב (במדבר ה') "ונקה האיש מעון", בזמן שהאיש מנוקה מעון, שלא בא עליה לאחר סתירה, אז "והאשה ההיא תשא את עונה". אין האיש מנוקה מעון - אין המים בודקים את אשתו.
שני תלמידי חכמים. שידעו להתרות בו.
רבי יהודה אומר בעלה נאמן עליה. אם הבעל נאמן על אשתו באיסור חמור של נדה, לא יהא נאמן באיסור קל של לאו גרידא. וטעמייהו דרבנן, מתוך שאיסור קל הוא תקיף עליה יצריה.
ואין הלכה כרבי יהודה.
 
משנה ד
הָיוּ מַעֲלִין אוֹתָהּ לְבֵית דִּין הַגָּדוֹל שֶׁבִּירוּשָׁלַיִם,
וּמְאַיְּמִין עָלֶיהָ כְּדֶרֶךְ שֶׁמְּאַיְּמִין עַל עֵדֵי נְפָשׁוֹת,
וְאוֹמְרִים לָהּ: בִּתִּי,
הַרְבֵּה יַיִן עוֹשֶֹה, הַרְבֵּה שְֹחוֹק עוֹשֶֹה, הַרְבֵּה יַלְדוּת עוֹשָֹה,
הַרְבֵּה שְׁכֵנִים הָרָעִים עוֹשִֹים;
עֲשִֹי לִשְׁמוֹ הַגָּדוֹל שֶׁנִּכְתַּב בִּקְדֻשָּׁה, שֶׁלֹּא יִמָּחֶה עַל הַמַּיִם.
וְאוֹמְרִים לְפָנֶיהָ דְּבָרִים שֶׁאֵינָהּ כְּדַאי לְשָׁמְעָן,
הִיא וְכָל מִשְׁפַּחַת בֵּית אָבִיהָ.
 
ברטנורא משנה ד
היו מעלין אותה לבית דין הגדול. דכתיב בסוטה (שם) "ועשה לה הכהן את כל התורה הזאת", וכתיב התם (דברים י"ז) "על פי התורה אשר יורוך", מה להלן בבית דין הגדול, אף כאן בבית דין הגדול.
ומאיימין עליה. כדי שתודה.
הרבה ילדות עושה. וגורם לילדה שתבא לידי קלקול.
דברים שאינן כדאי לשומען. שאינה ראויה לשמוע אותן הדברים שאומרים לפניה ממעשיהן של צדיקים, כגון יהודה הודה ולא בוש במעשה תמר, ראובן הודה ולא בוש במעשה בלהה.
 
משנה ה
אִם אָמְרָה: טְמֵאָה אֲנִי שׁוֹבֶרֶת כְּתֻבָּתָהּ וְיוֹצֵאת.
וְאִם אָמְרָה: טְהוֹרָה אֲנִי
מַעֲלִין אוֹתָהּ לְשַׁעַר הַמִּזְרָח שֶׁעַל פֶּתַח שַׁעַר נִקָּנוֹר,
שֶׁשָּׁם מַשְׁקִין אֶת הַסּוֹטוֹת,
וּמְטַהֲרִין אֶת הַיּוֹלְדוֹת, וּמְטַהֲרִין אֶת הַמְצֹרָעִים.
וְכֹהֵן אוֹחֵז בִּבְגָדֶיהָ;
אִם נִקְרְעוּ נִקְרְעוּ, אִם נִפְרְמוּ נִפְרְמוּ;
עַד שֶׁהוּא מְגַלֶּה אֶת לִבָּהּ, וְסוֹתֵר אֶת שְֹעָרָהּ.
רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר: אִם הָיָה לִבָּהּ נָאֶה, לא הָיָה מְגַלֵּהוּ;
וְאִם הָיָה שְֹעָרָהּ נָאֶה, לא הָיָה סוֹתְרוֹ.
 
ברטנורא משנה ה
שוברת כתובתה. כותבת שובר על כתובתה, זניתי ואבדתי. כתובתי כדי שלא תוכל לחזור ולתבוע כתובתה ממנו. ובמקום שאין כותבין כתובה אלא סומכין על תנאי בית דין הוא שכותבת שובר, אבל במקום שכותבים כתובה, מקרעת כתובתה ואינה כותבת שובר.
מעלין אותה לשער המזרח. מעלין ומורידין אותה, כדי ליגעה אולי תטרוף דעתה ותודה.
שעל פתח שער נקנור. אדם ששמו נקנור שהביא דלתות לאותו פתח מאלכסנדריא של מצרים, ונעשו לו נסים, ונקרא "שער נקנור" על שמו כדאמרינן ביומא [לח.].
ששם משקין את הסוטות. דבעינן "לפני ה'".
ומטהרין את היולדות. כדי שיעמדו על גבי קרבנן. והוא הדין זבין וזבות הטעונים קרבן.
ומטהרין את המצורעים. כדכתיב (ויקרא י"ד) "והעמיד הכהן המטהר וכו' לפני ה'".
אוחז בבגדיה. בבית הצואר שלהן.
אם נקרעו. אינו חושש, ואם נפרמו אינו חושש. פרימה גדולה מקריעה שנקרע לקרעים הרבה. לשון אחר, פרימה מן הצדדין קריעה באורך.
עד שמגלה את לבה. דכתיב (במדבר ה') "ופרע את ראש האשה", אין לי אלא ראשה, גופה מנין? תלמוד לומר "האשה", אם כן מה תלמוד לומר "את ראש"? מלמד שסותר את שערה.
רבי יהודה אומר כו'. שמא תצא זכאה, ויתגרו בה פרחי כהונה שראו לבה נאה ושערה נאה.
ואין הלכה כרבי יהודה.
 
משנה ו
הָיְתָה מִתְכַּסָּה בִּלְבָנִים מְכַסָּהּ בִּשְׁחוֹרִים;
הָיוּ עָלֶיהָ כְּלֵי זָהָב וְקַטְלָיוֹת, נְזָמִים וְטַבָּעוֹת
מַעֲבִירִים מִמֶּנָּה, כְּדֵי לְנַוְּלָהּ.
וְאַחַר כָּךְ מֵבִיא חֶבֶל מִצְרִי וְקוֹשְׁרוֹ לְמַעְלָה מִדַּדֶּיהָ.
וְכָל הָרוֹצֶה לִרְאוֹת בָּא לִרְאוֹת,
חוּץ מֵעֲבָדֶיהָ וְשִׁפְחוֹתֶיהָ, מִפְּנֵי שֶׁלִּבָּהּ גַּס בָּהֶן.
וְכָל הַנָּשִׁים מֻתָּרוֹת לִרְאוֹתָהּ, שֶׁנֶּאֱמַר (יחזקאל כג, מח)
"וְנִוַּסְּרוּ כָּל-הַנָּשִׁים וְלא תַעֲשֶֹינָה כְּזִמַּתְכֶנָה".
 
ברטנורא משנה ו
היתה מכוסה בלבנים מכסה בשחורים. ואם היו שחורים יפין לה, מכסה בבגדים מכוערים.
קטליות. ענקים שמשימים סביב הצואר. ומפני שהאשה חונקת עצמה בהם כדי שתראה בעלת בשר נקראים קטליות.
נזמים וטבעות מעבירים ממנה. מפרש בגמרא דלא תימא שיניחו לה הנזמים והטבעות אחר שקרעו בגדיה וגלו את ליבה שזה יותר גנאי לה, כמו שגנאי יותר לאדם ערום שילך במנעלים ברגליו מלילך יחף, קמ"ל דלא.
חבל מצרי. מפרש בירושלמי לפי שעשתה מעשה מצרים. ואם אין חבל מצרי מביא שאר חבלים.
וקושרו למעלה מדדיה. שלא יפלו בגדיה ותשאר ערומה.
וכל הרוצה לראות בא לראות. ודוקא באנשים רשות ואינו חובה. אבל בנשים, חובה על כל הנשים המצויות שם לבא ולראות, כדכתיב "ונוסרו כל הנשים".
וכל הנשים מותרות לראותה. חייבין לראותה. הכי מפרש לה בגמרא.
 
משנה ז
בְּמִדָּה שֶׁאָדָם מוֹדֵד, בָּהּ מוֹדְדִין לוֹ.
הִיא קִשְּׁטָה אֶת עַצְמָהּ לַעֲבֵרָה הַמָּקוֹם נִוְּלָהּ.
הִיא גִּלְּתָה אֶת עַצְמָהּ לַעֲבֵרָה הַמָּקוֹם גִּלָּה עָלֶיהָ.
בַּיָּרֵךְ הִתְחִילָה בַּעֲבֵרָה תְּחִלָּה, וְאַחַר כָּךְ הַבֶּטֶן
לְפִיכָךְ תִּלְקֶה הַיָּרֵךְ תְּחִלָּה, וְאַחַר כָּךְ הַבֶּטֶן.
וּשְׁאָר כָּל הַגּוּף לא פָּלֵט.
 
ברטנורא משנה ז
המקום ניוולה. שמגלה כהן את ראשה וסותר את שערה וקורע את בגדיה.
היא גילתה את עצמה. ישבה בפרשת דרכים וגילתה עצמה לנואף.
המקום גילה עליה. שכהן מעמידה על שער נקנור ומראה קלונה לכל.
בירך התחילה בעבירה תחילה. בדרך תשמיש הירך נהנה תחילה בקירוב בשר.
ושאר כל הגוף לא פלט. שאר אברי גופה אינם פלטים מן החולי, ואע"פ שלא הוזכרו במקרא אלא בטן וירך.
 
משנה ח
שִׁמְשׁוֹן הָלַךְ אַחַר עֵינָיו
לְפִיכָךְ נִקְּרוּ פְּלִשְׁתִּים אֶת עֵינָיו, שֶׁנֶּאֱמַר (שופטים טז, כא)
"וַיֹּאחֲזוּהוּ פְלִשְׁתִּים וַיְנַקְּרוּ אֶת עֵינָיו".
אַבְשָׁלוֹם נִתְגָּאָה בִּשְֹעָרוֹ לְפִיכָךְ נִתְלָה בִּשְֹעָרוֹ;
וּלְפִי שֶׁבָּא עַל עֶשֶֹר פִּילַגְשֵׁי אָבִיו
לְפִיכָךְ נִתְּנוּ בּוֹ עֶשֶֹר לוֹנְבִיּוֹת, שֶׁנֶּאֱמַר (שמואל ב יח, טו)
"וַיָּסֹבּוּ עֲשָֹרָה אֲנָשִׁים נֹשְֹאֵי כְּלֵי יוֹאָב";
וּלְפִי שֶׁגָּנַב שְׁלשָׁה לְבָבוֹת,
לֵב אָבִיו וְלֵב בֵּית דִּין וְלֵב יִשְֹרָאֵל, שֶׁנֶּאֱמַר (שם טו, ו)
"וַיְגַנֵּב אַבְשָׁלוֹם אֶת-לֵב אַנְשֵׁי יִשְֹרָאֵל"
לְפִיכָךְ נִתְקְעוּ בּוֹ שְׁלשָׁה שְׁבָטִים, שֶׁנֶּאֱמַר (שם יח, יד)
"וַיִּקַּח שְׁלשָׁה שְׁבָטִים בְּכַפּוֹ וַיִּתְקָעֵם בְּלֵב אַבְשָׁלוֹם".
 
ברטנורא משנה ח
לונביאות. חניתות.
לב אביו. אמר לו אבשלום לאביו, כתוב לי שילכו עמי שנים איש שאבחר מכל ישראל, כתב לו. והיה מראה חותמו של אביו לשנים, והולכים אחריו, לשנים אחרים והולכים אחריו, עד שכינס מאתים איש, כולן ראשי סנהדראות. הרי שגנב לב אביו, ולב בית דין, ולב כל ישראל. דכתיב "ויגנוב אבשלום את לב אנשי ישראל".
 
משנה ט
וְכֵן לְעִנְיַן הַטּוֹבָה:
מִרְיָם הִמְתִּינָה לְמֹשֶׁה שָׁעָה אַחַת, שֶׁנֶּאֱמַר (שמות ב, ד)
"וַתֵּתַצַּב אֲחֹתוֹ מֵרָחוֹק"
לְפִיכָךְ נִתְעַכְּבוּ לָהּ יִשְֹרָאֵל שִׁבְעָה יָמִים בַּמִּדְבָּר,
שֶׁנֶּאֱמַר (במדבר יב, טו)
"וְהָעָם לא נָסַע עַד-הֵאָסֵף מִרְיָם".
יוֹסֵף זָכָה לִקְבּוֹר אֶת אָבִיו וְאֵין בְּאֶחָיו גָּדוֹל מִמֶּנּוּ,
שֶׁנֶּאֱמַר (בראשית נ, ז; ט)
"וַיַּעַל יוֹסֵף לִקְבֹּור אֶת-אָבִיו...וַיַּעַל עִמּוֹ גַּם-רֶכֶב גַּם-פָּרָשִׁים"
מִי לָנוּ גָּדוֹל מִיּוֹסֵף, שֶׁלֹּא נִתְעַסַּק בּוֹ אֶלָּא מֹשֶׁה.
מֹשֶׁה זָכָה בְּעַצְמוֹת יוֹסֵף, וְאֵין בְּיִשְֹרָאֵל גָּדוֹל מִמֶּנּוּ,
שֶׁנֶּאֱמַר (שמות יג, יט) "וַיִּקַּח מֹשֶׁה אֶת-עַצְמוֹת יוֹסֵף עִמּוֹ"
מִי גָּדוֹל מִמֹּשֶׁה, שֶׁלֹּא נִתְעַסַּק בּוֹ אֶלָּא הַמָּקוֹם,
שֶׁנֶּאֱמַר (דברים לד, ו) "וַיִּקְבֹּר אוֹתוֹ בַגַּי".
לא עַל מֹשֶׁה בִּלְבַד אָמְרוּ, אֶלָּא עַל כָּל הַצַּדִּיקִים,
שֶׁנֶּאֱמַר (ישעיה נח, ח) "וְהָלַךְ לְפָנֶיךָ צִדְקֶךָ כְּבוֹד ה' יַאַסְפֶךָ".
 
ברטנורא משנה ט
וכן לענין הטובה. נותנים לו לאדם שכר מעין הטובה שעשה. ומיהו יותר ממה שעשה משתלם דמדה טובה מרובה בתשלומין ממדת פורענות.